web analytics
קטגוריות
תקשורת

גיל ריבה מיה בוסקילה ורוברטו הסוכן הממולח

 

 

הראיון המקיף של גיל ריבה עם מיה בוסקילה שבו היא חושפת את שיעבודה בידי המנהל שלה מעורר גלים. אפילו ולווט טרחה בבלוג התקשורתי שלה לצטט כמה פנינים נבחרות של זמרת הזהב של השנה שעברה. וגם לי יש כמה דברים להגיד עליו (אני מקווה שאת לא נעלבת שאני פולש  ברגל גסה לתחום השיפוט הבלעדי שלך, וולווט,  אבל כפי שאמרו כבר חז"לנו : "מתחרות תרבה תורה ").
1. מיה בוסקילה הביאה את זה על עצמה. אחרי הכל איש לא כפה עליה לחתום על אותו חוזה דרקוני ושעבודי .מצד שני זה מראה   לאן האובססיה אחרי פירסום יכולה להביא את האדם .
2. הכתבה אכן מעוררת גלים .כל כך הרבה גלים שבפעם הראשונה למיטב זכרוני היא הוצגה לא רק ככתבת שער במוסף הארץ אלא גם ככתבה במוסף החדשות של ערוץ 2 של אותו גיל ריבה, שנראתה כחזרה מדויקת מילה במילה על הכתבה בהארץ (נכון לא ישבתי עם המגזין ביד כדי להשוות ,אבל היה רושם כזה לפחות לגבי חלק מהקטעים ). .
וכאן נשאלת השאלה :האם ידעו אנשי "הארץ" שהכתב היקר שלהם מתכוון להגיש את אותה הכתבה על מיה בוסקילה במדיה אחרת באותו היום ? אמנם כפי שקובע רוברטו בן שושן באותה כתבה :"חשיפת יתר יש רק בשמש " אבל הרי מיה בוסקילה בעצמה אמרה בכתבה בעיתון (וחזרה על כך שוב בטלוויזיה ) :גם לי נמאס לראות את עצמי בטלוויזיה ,פשוט נמאס ,בכל מקום אני קיימת ."
לאנשי "הארץ/ערוץ 2 " האם אתם לא חושבים שגם במקרה הזה הייתה  חשיפת יתר ?
עם כל הכבוד למיה ולתלונותיה לא אירע איתה אירוע חשוב כל כך שיש צורך להציג כתבה על סבלותיה הן במוסף הארץ והן בערוץ 2 ועוד של אותו כתב באותו היום.היחיד שמרוויח מכך הוא חשבון הבנק של הכתב שמרוויח עוד כמה שקלים . זה אמנם בהחלט חשוב , אבל  גם לצופים/קוראים לא היה מזיק  אם היו מקבלים גיוון רב יותר של נושאים .
3. רוברטו בן שושן המגלה והמנהל של מיה בוסקילה הפך גם בעקבות החשיפה שלה כ"סינדרלה חדשה " לדמות ידועה ומקובלת במדורי הרכילות ושמו הופיע בהם ללא סוף בהקשרים שונים בתור האיש שגילה את סינדרלה בוסקילה .
..נשאלת עכשיו השאלה האם יצליח לשמור על ההילה והפירסום הקבוע שסביבו בעקבות הגילוי על חוזה העבדים שלו עם בוסקילה? האם לרכילאים יש בכלל שיקולים מוסריים לגבי  האנשים שעליהם הם מדווחים ללא הרף ?
הרכילאים אוהבים דווקא אנשים כאלה. הבא ונזכור שהמדובר באנשים שהפכו את הארכי פושע זאב רוזנשטיין לגיבור עממי. אני לא אתפלא עם רוברטו שלנו ימשיך לשמש כדמות מרכזית במדורי הרכילות להבא והפעם עם ההילה של נוגש העבדים האכזר אך המנצח תמיד (את האמנים שאצלו ).

מודל חיקוי לצעירים.

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

14 תגובות על “גיל ריבה מיה בוסקילה ורוברטו הסוכן הממולח”

מותו של מוסף "הארץ", כפי שהכרנו אותו.

ניר בכר, עורך 7ימים, ושחר אלתרמן, סגן עורך 7ימים, באו ל"הארץ" – והפכו את המוסף השבועי הטוב בארץ לגירסה צדקנית ומגעילה של …7ימים..

עצוב.

איך הילדון ההאבלה, בעל האינפוף המפונק, סטייל רני רהב, והשיער המחומצן, שבקושי מצליח להגות איזה בדל שאלה ומגחך כמו ילדונת, מועסק ע"י הטלוויזיה ועכשיו הארץ???

לדעתי, הפופולריות שלו רק תגבר. הוא אמנם ייאלץ אולי לעדן קצת את דרכיו, משום שאנשים יבדקו טוב יותר את החוזים שהם חותמים עמו, אבל תיווצר לו לדעתי תדמית של "מושך בחוטים", אחד אכזרי שלא בוחל בשום דבר על-מנת להגיע למטרה המיוחלת. וכשיש לו עוף כמו אגם רודברג ביד, רבים יסכימו להפקיד את עצמם ואת ילדיהם בידיו – שיעשה מהם כוכבים.

אנשים אינם יודעים, אך אמנים רבים נאלצים לחתום
על חוזים מנצלים . לא מדובר באובססיה לפרסום,
אלא במצב השוק, שבו היצע הזמרים והשחקנים גדול
יותר מהביקוש.
על כן, כאשר למישהו נפתחת סוף סוף דלת, הוא מוכן לחתום על כל חוזה על מנת לפרוץ לשוק.

אתה נאיבי או משהו, שש-שש-שש? ריבה מן הסתם רקח עיסקה כפולה, ושני כלי התקשורת הסכימו לתנאיו. בכך שבר ריבה את כללי המשחק שכופים כלי תקשורת – בראשם ידיעות ומעריב – של בלעדיות. לא קראתי מעבר לשורות הראשונות ולא צפיתי בטלוויזיה, אבל ללא ספק מדובר בבעיה שצריך לטפל בה. ולא רק בתחום הסכמי אמנים כמו בוסקילה וזהבה בן. לא מעט עובדים בישראל חותמים על הסכמים לא הוגנים, לכאורה מרצונם, והמדינה צריכה לתת להם הגנה, להכריז על הסכם לא-חוקי וכד'. אני לא מבכה על הארץ, נהפוך הוא, היו ימים שבוסקילה, בוהדנה, טופז, רוזנבלום ואחרים, לא נחשבו קאנונים מספיק להיכנס למוסף. הימים האלה חלפו, תודה לאל, השאלה היא רק דרך הטיפול, ובזה עדיין הארץ משכמו ומעלה. וגיל ריבה, שפתיים שיער והכל, מצליח להוציא טקסטים מאנשים

מעידים כי עיתון הארץ על כל מדוריו הפך לבדיחה
שלא תצליח למכור עיתונים גם לא למסעודה .
מסעודה קוראת נאמנה של ידיעות, ושום ריבה
שעזב את הצהוב שלה, לא יגרום לה לקנות עיתון
מבולבל שחושב שעיתונות זה עניין של שמור לי ואשמור לךף ושאין לו כמעט קוראים
עיתון הארץ הפך כבר מזמן למהדורת אינטרנט ולא לעיתון על נייר שמישהו יקנה ואחרי בוסקילה וריבה, קוראיו הקבועים נוטשים אותו .

זה ברור. השאלה היא למה כל אחד מכלי התקשורת הנ"ל הסכימו לכך .
דווקא מעיתון ה"ארץ " לא הייתי מצפה שיסכימו לעסקה כזאת .אבל הנה כנראה שגם בארזים נפלה שלהבת וכו'.

הדוגמא הכי טריוויאלית – נגיד שחתמתי מרצוני החופשי על חוזה להעביר כיליה במצב טוב לצד ב', שמשלם לי עבור שירותיי. חוקי? לא ממש. אז נכון, זה לא אותו מקרה, אבל הנה כבר הסכמנו שלא כל חוזה שנחתם בהסכמה עומד במבחן החוק (או המוסר, אבל נסתפק במינימום).
עכשיו, אני לא מומחית בתחום של זכויות אמנים ואמנים מבצעים, אבל לא נראה לי סביר שזמרת שיש לה אישור רופא מומחה על פגיעה במיתרי הקול והוראה חד-משמעית על מנוחה תחויב לעשות 30 הופעות בחודש, ולא משנה על מה היא חתמה. רק דוגמא אחת.
דוגמה מזעזעת לא פחות: משחק מחשב ברשת סלולארית שבו דמותה של הזמרת מוצגת בצורה מבזה ופורנוגרפית. אבל בטח, הרי מדובר ב"תכנים אמנותיים" שהם קניינו של הסוכן. בימינו הכל תוכן סחיר, גם שדיה של הזמרת. איזה יופי, קטגוריה ("תוכן") שאפשר להכניס בה הכל.

זו גם תשובתי לטרוניות הצדקניות על "פלישת" הכתבה ל"הארץ": כמי שאין לה שמץ של עניין רכילותי בבוסקילה, מצאתי עניין רב בכתבה שמתעדת מקרה של ניצול מחפיר וציני, שהוא ודאי רק דוגמא מייצגת. בכך היתה בוסקילה לפה לאמנים ידועים פחות שודאי עוברים מסכת דומה של ניצול בידי סוכנים ו"מנהלים אמנותיים" (נטולי השכלה ורקע באמנות, למותר לציין) החולשים על שוק הבידור בארץ. הטענה של "אבל הם הסכימו" רק מעלה את מפלס הציניות.

שבכל מקום שבו מעיזים להגיד את האמת על
עיתון הארץ – קמים לו מליצי יושר שיש
להם אינטרס מובהק להלל ולשבח .
העיתון הזה איבד מזמן מאמינותו, ולא יעזור נורה או נורא בכדי להוציא את הדברים מהקשרם
העובדתי.
ברגע שיושבים בהארץ עיתונאי ידיעות שנזרקו
זה מפסיק להיות הארץ והופך להיות ידיות אחרונות

אנחנו מנויים של הארץ משך כמ וכמה שנים,וכרגע אנחנו רק מעוניינים,בהזדמנות הראשונה,להפסיק את הקשר ואת המנוי הנ"ל.
למשל- היתה לנו הוראת-קבע של הארץ בבנק מסויים,ובשלב מסויים התחלנו במעבר לבנק אחר,וחיסול עניניינו בבנק הקודם.
כמובן שביקשנו מכל הגורמים,שמצריכים תשלום קבוע לשלוח לנו טפסי הוראת-קבע.
היחידים שלא זכינו לזה מהם,הם הארץ.
אנו מנסים,או ניסינו,יותר נכון,כיכבר התייאשנו,לזכות בטופס הזה,כבר קצת יותר מחצי-שנה(!).
אז לא היה לנו טופס,ובאמצע בכל מקרה פרצה המלחמה,ונוצר חוב להארץ.
אז קודם כל, קיבלנו טלפון מהם בקשר לחוב,ובקשר להוראת-הקבע הנ"ל.
בערך שתי דקות אחרי שהיתה אזעקה,מה שלא ריגש כלל את המוקדניות בהארץ,טוב,הסכימו בסוף בחוסר-חשק ובנימה,כאילו שאנו סתם פסיכים,שעושים רעש גדול מכל שטות,לדחות את העניין ל"אחרי המלחמה."
אחרי חודש נזכרו לצלצל שוב,דחקו בנו להגיע לדואר בשביל הטופס המזויין,וכשהסברנו על המצב,גערו בנו: "אבל הדואר עובד!".
כן,הדואר,שבו יש לנו תיבת-דואר כבר שנים,ושאגב,בשבוע הראשון למלחמה ספג פגיעה ישירה של טיל,עבד אכן כמה שעות בכל יום,אבל דחילק,אנו גרים די רחוק מהדואר,אז לצאת מהבית,כשאתה לא חייב,ולנסוע ,תוך סכנת-חיים,בשביל איזה טופס הוראת-קבע??
אם היינו משיגים את הטופס,כמובן שצריך ללכת איתו לבנק.
לא יודע אם הסניף הזה שלנו היה פתוח,אגב,גם שם בסביבת הבנק,פגע טיל בשבוע הראשון למלחמה,ובכלל,האיזור ההוא היה חביב למדי על מנוולי החיזבאללה.
איך שלא יהיה בינתיים,כדי לחסל את החוב,נתנו להם מספר כרטיס-אשראי.
כדי לקצר את הסיפור,פנינו בשבוע שעבר לישראכארט,כדי,היות ואנו מעוניינים בהקדם להפסיק את המנוי הזה,לבקש מהם לא לכבד להבא חיובים של הארץ,במידה ויתקבלו אצלם כאלה.
נענינו שהחיובים שהיו אמורים להיות תשלומים חד-פעמיים,הועברו אליהם כאילו הם הוראת-קבע,ובכדי להפסיק את זה,אנו צריכים עכשיו לבצע פרוצדורה די מסובכת.
וזה בנוסף לעניין "הקטן",שמוקדניות הארץ לקחו את מספר כרטיס-האשראי,ובלי להגיד לנו כלום,ובלי לבקש את רשותנו,עשו איתו הוראת-קבע…
דרך אגב,כשהגענו בסוף המלחמה לתיבת-הדואר שלנו,בין הררי-הדואר שהצטברו לנו בתיבה,לא היה שום מכתב מהארץ,ושום הוראת-קבע!
בנוסף לכך שבמשך כחצי-שנה התלוננו שוב ושוב,לשווא,על מחלק,שהיו לנו בעיות איתו.
לפני כחודש העיתון הגיע ללא העמודים הראשונים,עמודי-החדשות שלו…
????
הבטיחו לנו לשלוח את זה למחרת,פלוס טופס הוראת-קבע.
כלום לא הגיע.
ועכשיו חשבנו שבאוקטובר כבר נזכה להיפרד מהנבלות הסרחות האלה,אז עוד יהיה לנו עסק שלם
כדי לגמור עניין עם החלאות האלה… 🙁

ודרך אגב,מוסף הארץ,רק דבר אחד קטן: מדור הבישול.
בעבר,כתבה את המדור הזה,נירה רוסו,שהפיקה כל שבוע מדור מקסים,עם סיפורי-חתולים ושאר בעלי-חיים,ובכלל מדור מוצלח.
אני מתאר לעצמי שראיתם את הדרעק שיש בהארץ,כבר יותר משנה בתור מדור-בישול/אוכל,עם שני הדרעקים האלה, הזוג שני…

הזכירה לי את הכתבה של דן לחמן על מרלין מונרו במגזין אימגו –
http://www.e-mago.co.il/Editor/calt-1039.htm
. לעולם האמנות יש הילה של זוהר ושל טוב שמטעה צעירים רבים. אחד מאושיות עולם האמנות הינו שיש בו אנשים שמתייחסים לאמנים כמקור הכנסה, כתרנגולת מטילה ביצי זהב, ומייצרים במידה רבה את הקצב ואת ההיצע והביקוש .
צעירים שנכנסים מרצון ומעיוורון אל קשר אינטנסיבי עם אותם אנשים, טועים לראות בהם מטפלת או אדם קרוב וסבורים שבשם האמנות , אותם אנשים רוצים באושרם הפרטי.
זוהי עבדות מודרנית.
העבדות המודרנית לא מוגבלת לאנשים שעובדים בשכר נמוך במדינות העולם השלישי בתנאי חיים מחפירים ובאפס אלטרנטיבות, וחלה גם על אנשים שנוכסו רגשית ופיזית למטרת שימוש בגופם ובאישיותם להפקת רווחים.
זה עצוב. אולי אפשר רק להתנחם בכך שהעבדות היתה מאז ומעולם. ויחד עם זאת בחוקי התורה האדון מחוייב לרווחתו הפיזית ו הנפשית של העבד.

על רוברטו בתוכנית של אילנה דיין שלפיהם מתברר שהוא עושה דברו של מאפיונר קטן רק מחזקים אתה הרגשה שהמדובר כאן בסחר עבדים של ממש .למאפיונר ולשליחיו לא איכפת עד כמה הוא מנצל את העובדת העיקר שהצ'יקים יגיעו אפילו אם בתהליך הוא הורס אותה.
אבל כל זה לא משנה ליאורה כבר יצרה קשרים עם המאפיונר בקאריבים ותהפוך אותו בקרוב לבן בית ולגיבור תרבות של הישראלים .

הופעה מדהימה עדי אשכנזי פשוט חמצן להומור הישראלי, ואילו מיה בוסקילה מרגשת בקולה המיוחד-היה לנו כיף, צחוק ,שמחה ,והמון אהבה להנות עם שתיהן על במה אחת בטורונו, טעם טוב של תוצרת ישראל – שיצליחו , אמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

eighteen − fifteen =