הודעה מעניינת שקיבלתי :
מר אשד שלום
אולי תעניין אותך ההזמנה הבאה. נשמח אם תבוא. בברכה, תמר יעקבי מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט בשיתוף החוג לספרות מתכבדים להזמינכם לערב עיון במסגרת הכנס הבין – אוניברסיטאי ה-21 לחקר הספרות העברית לאן מתקוונת השירה? האירוע יתקיים ביום שני, ב' בסיון תשס"ו, 29.5.06, בשעה 18:30 באולם "ליאון", בנין רקנאטי, הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל-אביב דברי פתיחה והנחיה – מר אלי הכהן, מנהל מקצועי, מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט, אוניברסיטת תל-אביב השירה באינטרנט – תמונת מצב – ד"ר תמר יעקבי, החוג לספרות, אוניברסיטת תל-אביב דיון: למה מתקוונת השירה ? יו"ר: ד"ר חניטה גוטבלאט, המחלקה לספרויות זרות ובלשנות, אוניברסיטת בן-גוריון משתתפים: גב' סיון בסקין – משוררת, מתרגמת ומנתחת מערכות מר אסף ברטוב – יזם ועורך אתר האינטרנט "פרויקט בן-יהודה" מר תומר ליכטש – עורך ב – nrg, לשעבר יזם ועורך כתב העת המקוון לספרות "דג אנונימי?" …2 – 2 – דיון: פריחת השירה באינטרנט ודעיכתה בדפוס – האמנם? יו"ר: פרופ' מנחם פרי, ראש החוג לספרות, אוניברסיטת תל-אביב משתתפים : פרופ' זלי גורביץ' – משורר, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית מר רן יגיל – עורך מדור השירה ב"מעריב" ועורך כתב העת "עמדה" מר בועז רימר – יזם ועורך אתר השירה באינטרנט "במה חדשה" סיום משוער בשעה 2100 הכניסה חופשית . מספר המקומות מוגבל אנא הרשמו מראש בדוא"ל –
כן להודעה הזאת אני בהחלט מיתכוון להיענות .במיוחד מאחר שאני אכן חושב שעתיד השירה הוא ברשת. ואין זה מקרה שאחת המוזמנות סיוון בסקין שהתחילה את דרכה ברשת כאחת ממיליארד משוררים אנונימיים,באתר הבמה החדשה ,נדונה ברצינות לראשונה בידי עבדכם באתר זה ואחרים וכיום נחשבת לאחת ההבטחות הגדולות של השירה העברית הצעירה גם בידי מבקרים מחוץ לרשת כמו פרופסור זיוה שמיר.
ואני טוען שהיא רק הראשונה ועוד משוררים בולטים נוספים יחשפו תחילה ברשת בעתיד. .
. אז אני מתכוון ללכת לשם ולדווח על הדיונים .וחובבי השירה המקוונת בינכם מוזמנים גם הם.
10 תגובות על “האם עתיד השירה הוא באינטרנט ?”
זה לא משנה מה המדיום, משנה מה השירה. אם כבר המדיום מקשה על הכשרונות לעלות כי הם מוסתרים בעשרות נסיונות נפל של גרפומנים.
אם בסקין הייתה פועלת בשנות השבעים והייתה מוכשרת, גם אז הייתה עולה. מי שמוכשר בסופו של דבר עולה.
הבעיה עם הרשת שמקשה מאוד על היררכיה, ובסופו של דבר האינטרנט של כולם הוא שהמוכשרים יעמדו בראש ההיררכיה. לשם מה לנפץ אותה. בשירה כמו מתמטיקה, כמו קומפוזיציה, אם אתה מוכשר זה בוהק. ואם אתה לא, מהר מאוד זה מתגלה.
קשה לדעת אם עתיד השירה יהיה באינטרנט, מה שבטוח שהוא צריך להיות באינטרנט. אבל במתכונות הקיימות, באונליין זה לא יכול לקרות, כי כמו שכתבה המגיבה מעלי יש צורך מסוים בהירארכיה מסוימת, בעורכים ומבקרים מהזן המסורתי, האמיתי. בשלב ראשון כתבי העת והספרים צריכים לצאת במקביל בגירסאות אינטרנט מלאות, ובהדרגה לא יהיה טעם בגירסאות הנייר. ההתפתחות הזאת מתעכבת בגלל שכספי הציבור המחזיקים את השוק הזה מוקצבים אך ורק לבמות הנייר, ויש המעוניינים שזה יימשך כך. מדובר במלחמת קיום שהיא לא בהכרח דורית. וישנם מניעים אף יותר אפלים, גם מצד אוכלוסיית הכותבים-קוראים-מגיבים שכבר נמצאת כאן, אלא שכמי שיש לו עניין אישי בסוגייה זאת זה המקסימום שאני יכול להרשות לעצמי לומר במקום פומבי – שוחרי שירה הם אנשים טובים ביסודם ועלי להזהר בכבודם.
שעשויים נייר ולא באינטרנט.
מבקרי ספרות ודוקטורים לא קובעים לציבור מה יקרא מה טוב ומה לא טוב.
כל בעל חנות ספרים יודע שהציבור דורש ספרים וקונה אותם לא בגלל מבקרי ספרות ודוקטורים
הם לא קובעים בכלל מה הציבור אוהב ומה אינו אוהב, הם במקרה הטוב כותבים תוכן ועוסקים בכתיבה אחד על השני , הציבור לא טיפש, הוא יודע.
גם בעין השביעית יודעים הכל.
את מיתממת – כדי שספר יגיע לחנות ספרים הוא הרי חייב לצלוח מערכת של לקטורים. את בוחרת מתוך המבחר שבחרו לך הטיפוסים האלה (שלגבי ערכם הנוכחי אני נוטה להסכים איתך). באינטרנט העלות היא אפסית, לכותבים (שבכל מקרה לא יכולים להרוויח כסף ממכירת שירים) ולקוראים. פחות הון-שילטון. מה שנכון: במעבר מנייר למסך יש כאלה שצריכים להחליף את המספר של המשקפיים שלהם.
דבר שאין לו תחליף.
דפי האינטרנט לא יוכלו לעולם להוות תחליף
לספר כרוך ערוך ומסודר שאפשר להחזיקו ביד.
אינני מיתממת כלל, הפרופסורים מיתממים אם נדמה להם שהציבור רוכש ספרים בגללם.
להוציא ספר בהוצאה ידועה זה תהליך ארוך, יש בו קושי ענק גם כלכלי, למשורר .
למרות הקושי הענק יוצאים ספרים, וזה טוב.
משורר – אינטרנט יישאר תמיד באינטרנט.
משורר של ספרים – סיכויו הגדול בכך
שלספר יש יכולת לנדוד אל מעבר לגבולות ארצות
מקומות ויבשות, ספר חוצה הכל.
גם את החוויה של להחזיק ספר ביד רוצים הפרופסורים לקלקל לציבור הרחב? לא מספיק שהשירה אטומה ואיננה מגיעה אליו?
רוצים שהשירה תישאר באינטרנט רונה
הם אוהבי ספר כמוך . והם רוצים כמוך שהיא תיקרא בספר.
וסיון בסקין היא עדות חיה לכך ששירה שהופיעה לראשונה ברשת יכולה להופיע מאוחר יותר גם בספר .
היתרון שלה על משוררים אחרים ,חוץ כמובן מהכישרון , היה בכך שמאחר שהיא צברה תשומת לב ברשת ,אותה תשומת לב תורגמה מאוחר יותר לתשומת לב גדולה יותר באמצעי התקשורת המודפסים ,מאשר זוכה המשורר הצעיר הממוצע.
וסביר להניח שהיא לא הייתה זוכה לתשומת הלב הזאת ( שכללה אפילו ראיון ענק בגלובס) אילולא הייתה צוברת לעצמה תחילה שם ברשת.
והמסקנה היא :
משורר שיוכיח את עצמו כמוכשר ברשת ויזכה שם לתשומת לב גדולה אותה תשומת לב תתורגם מאוחר יותר לדיוידנדים גם בעולם שמחוץ לרשת ,הרבה יותר מאשר המשורר שלא זכה לתשומת לב מקבילה ברשת.
בכנס?
שירשת היה אחד המאגרים הראשונים לשירה מקוונת.
כשהשירה הופכת לעניין ציבורי של
התעניינות המונית
כמו באינטרנט למשל, הפרופסורים לא אוהבים אותה וגם לא מבקרי הספרות,
מבחינתם יש התנגשות בין הפופוליזם הזול של אותה שירה ובין האג'נדה האחראית על כך שהתוכן
יתאים לאליטיסטים בלבד –
אז מה זה משנה האינטרנט בעצם?
תשומת הלב שקיבלה המשוררת אינטרנט הזו הגיח בדרכים מסתוריות אל הפרופסור לספרות מנחם פרי שמעוניין לגלות לציבור את דבר התפתחותו עם הזמן
ופתיחותו לשידרוג ולעידן החדש
אז תופסים רבע עוף דמה משוררת והופכים אותה
ללהיט משודרג מטעם פרופ' מנחם פרי.
וכאן נכנסת לתמונה צביעותם של הפרופסורים האלה
שיודעים שאם רוצים תשומת לב צריך לחבור ללאן שאנשים נכנסים וקוראים משהו – אז שיהיה האינטרנט
העיקר שאוטוטו יאמר פרי שהוא גם המציא את האינטרנט והמציא אותו מחדש.
יופי, עלי זה לא עובד
העולם עובר מטכנולוגיית גוטנברג לטכנולוגיה הזאת, ואי אפשר לעצור. הבעיה היא שהתרבות לא מספיקה לעכל את ההתפתחויות הטכנולוגיות, נוצר פער שלגבי שירה לפעמים הוא מתבטא בגרפומניה ולפעמים בהתבטאויות "ריאקציונריות" כמו שכאן. וכמובן מצד המימסד-ההכרה-היוקרה-הפרסים-ומילגות… בן-גוריון סרב בזמנו להכיר בטלויזיה, אבל שירה כתובה (בשונה משירה מושרת) נחשבת לעניין שולי, ולכן אולי כספי הציבור הנ"ל יצליחו להשאיר אותה בגטו – אלה שבכתיבה שלהם אין יותר מאשר תראפיה אישית מוכרחים שהקהל יהיה קהילה סגורה, ברנז'אית. (כשמדובר בכספים עסקיים, בעיתונות המעבר לאינטרנט הוא הרבה יותר מהיר ומובן-מאליו.)
למרות שכבר עברו כל-כך הרבה שנים, עד היום הקולנוע אינו מדיום לגמרי עצמאי, במידה זאת או אחרת עד היום הוא עדיין תיאטרון מצולם.
http://www.softy.co.il/UserWorkFrames.asp?UserID=1807&WorkType=Song&UserType=Private&Page=Songs
במושב ברק, אידיליה מאת ozer yo
בַּכֻּתְנָה הַלְּבָנָה כְּיַלְדוּת עֲנָנִית
רָצִים אֶל הַוָּאדִי לִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר
לְהוֹכִיחַ לְמִיכַל מַלְכַּת הַכִּתָּה
מִי גִּבּוֹר וְיַרְשִׁים אֶת הַקְּסוּמָה בַּת הַשְּׁמוֹנֶה
יַלְדַּת חֲלוֹם יְרֻקַּת עֵינַיִם.
בֵּין חֲלוֹם בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, לְבֵין קְלִפָּתוֹ –
רָאשֵׁינוּ צָמַח כְּעוֹלֶה מֵעָנָן
כָּל צִפּוֹרֵינוּ נָסְקוּ אֶל שָׁמַיִם תְּמִימִים
בְּמוֹשָׁב בָּרָק, הַשָׁנָה עֲדַיִן 1962,
בְּעֵץ הָרִמּוֹן – עֲדַיִן שָׁרָה הַחוֹחִית בְּסִינָר אָדֹם,
דַּלְתוֹתֵינוּ עֲדַיִן פְּתוּחוֹת, בִּשְׁנָתֵנוּ אֵין פַּחַד:
סַבְיוֹנִים קַטְפָה רוּחַ עִבְרִית וְהִיא חֲדָשָׁה וְצוֹחֶקֶת,
הִגִּישָׁה אוֹתָם זֵרֵי חִנָּם לְפִיו הַצָּהֹב שֶׁל בּוּלְדּוֹזֶר רָעֵב –
זוֹלֵל שְׂדוֹת כַּלָּנִיּוֹת, סוֹבֵא רַקָּפוֹת וּגְבָעוֹת וּבִּין רֶגַע פּוֹלֵט
עִיר חֲדָשָׁה, חוֹשֵׂף תְּפִלִּין, מְגִלּוֹת, גַּלְעִינֵי תְּמָרִים.
לַסַּבְיוֹנִים זְקַנְקַן לָבָן-רַךְ וּלְחָיֵינוּ וְרֻדּוֹת
וּמִיכָל הַקְּטַנָּה סְמוּקָה גַּם חִוֶּרֶת.
הָיִיתִי צִפּוֹר שֶׁחָזְרָה, צִפּוֹר שֶׁתִּפְרַח
מִיַּלְדוּת רֵיחָנִית – כִּמְעַט רֵיחָנִית
הִגִּיעָה עַד גֶּדֶר הַמּוֹקְשִׁים הַמְּקֻשָּׁט
סְרָטִים לְבָנִים, שְׁלָטִים צִבְעוֹנִיִּים
תַּחַת הֲרֵי שׁוֹמְרוֹן – גֶּ'נִין, לֹא רַק
רַעַשׁ הַטְּרַקְטוֹר רָחוֹק נָמוֹג
בְּרַעַשׁ צִפּוֹרִים וְשֶׁמֶשׁ חַמָּה.
בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת חֲבָלִים שֶׁפָּרַמְנוּ
בַּסֵּתֶר מֵחֲבִילוֹת הַקַּשׁ הָרֵיחָנִי
שֶׁל "יוּדָה" הַסַּבָּל הַשָּׁמֵן הֶחָבִיב
הוֹבִיל שַׂק תַּעֲרֹבֶת בְּלִירָה וָחֵצִי
עוֹד יֻפְתַּע עֵת יִתֵּן שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל לָאָתוֹן
וְכָל חֲבִילוֹת הֶחָצִיר יִתְמוֹטְטוּ
יְכַסּוּ אֶת כְּרֵיסוֹ מְקַפֶּצֶת וְצוֹחֶקֶת
רָצִים וַחֲבָלִים קוֹשְׁרִים אֶל נִיחוֹחַ
נַבִּיט אֶל הַחֶרְמוֹן שֶׁבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים –
הַתָּבוֹר (עָגֹל כְּמוֹ הַבֶּטֶן שֶׁל יוּדָה)
וְגִבְעַת הַמּוֹרֶה, מֵעַל עֲפוּלָה,
חוֹפְרִים אֶת חַיֵּינוּ בַּעֲפַר הַשָּׁקֶט.
מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל רוֹאִים דְּבָרִים רְחוֹקִים.
נַפְתִּיעַ חֲמוֹרוֹ הַנּוֹעֵר בְּשִׂמְחָה
בְּשִׂמְחָתוֹ מַחְרִיד תַּרְנְגוֹלוֹת בַּלּוּל
מְבֹהָלוֹת שׁוֹבְרוֹת פְּרִי בֶּטֶן
בְּרֶמֶז שֶׁלֹּא נַכִּיר כָּעֵת – בְּחֶדְוָה,
מַפְתִּיעָה אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל הַמָּרוֹקָאִית
עִם עִבְרִית רִאשׁוֹנִית שְׂפַת עוֹלִים עִלֶּגֶת
הֲלוּמַת דונמי סֶלֶק סֻכָּר
בְּתוֹךְ רְגָבִים מַמְתִּיקִים סוֹד בִּדְהָרָה
כִּי מִיָּד נִתְפֹּס – יַדֵינוּ רֵיקוֹת: לֹא מִיכָל וְלֹא עֹפֶר
מִגֶּ'נְיָה הָרוֹמָנִיָּה טַבָּחִית בֵּית הַסֵּפֶר
נַאֲכִיל אֶת הַחֲלוֹם בִּמְעַט בִּשְׁאֵרִיּוֹת,
כְּמוֹ לֹא יָדַעְנוּ שַׁרְווּל אֶחָד מֻפְשָׁל –לָהּ
הִיא מַחְבִּיאָה תַּחְתָּיו מִסְפָּר כָּחֹל.
כָּעֵת מִי יֵדַע מַה תִּבְחַר הָאֲדָמָה
סַסְגּוֹנִיִּים , מַדִּיפֵי חִיּוּךְ, קוֹרְאֵי עֹנֶג
נֵרֵד בַּמִּדְרוֹן שֶׁאֵלָיו הִגַּעְנוּ
צוֹרְחִים , מַפְרִיחִים בְּבֶהָלָה אֶת כֹּל דְּרוֹרֵי הַבַּיִת
מוּזָר כֵּיצַד אֶפְשָׁר לְהַבְרִיחַ
אֶת דַּיָּרָיו הֲכִי מְתוּקִים
אִם אַךְ יוֹדְעִים לִצְרֹחַ בְּאַהֲבָה
אִם אַךְ בּוֹנִים אֶת הַקֵּן מִקַּשׁ…
שָׁם לְיַד מוֹשָׁב רָם-אוֹן, הָאֶקָלִפְּטוּס, הַגֶּשֶׁר-
הַמִּדְרוֹן יוֹרֵד וְעָפָר עִם הַקַּשׁ
מִשְׁתַּלְּטִים עַל שׁוּלֵי הַמִּכְנָס וְכִיסֵי הַבֶּגֶד
קוֹצִים דְּבֵקִים בַּדֶּרֶךְ לִלְכֹּד
מִי יִלְכֹּד רִאשׁוֹן לְמַלְכַּת כִּתָּה ב'
לְמִיכָל הַיְּרֻקָה אֵיזֶה עֹפֶר קָטָן.
הַשָּׂדוֹת הִתְאָרְכוּ עַד שׁוּלֵי הֶעָנָן
בְּעִקְבוֹת מִלְחָמָה אַחַת מִתְנַצַּחַת
לַמִּשְׁטָרָה נָסַע יִגָאֵל יָדִין
אֶת מִי הוּא לוֹקֵחַ לַחֲקִירָה? לְסַפֵּר נִתֵּן לוֹ:
"אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת שֶׁשֵּׁת הַיָּמִים
רָכַשְׁתִּי קֻפְסַת תְּפִלִּין וּבָהּ כָּל 4 הַפָּרָשִׁיּוֹת.
תְּפִלִּין מֵימֵי בַּיִת שֵׁנִי וְנִתְעוֹרְרוּ בְּעָיוֹת מְסֻיָּמוֹת
שֶׁצָּרִיךְ לְאַמְּתָן בַּמַּעְבָּדָה שֶׁל מִשְׁטֶרֶת יִשְׂרָאֵל .
נָסַעְתִּי בָּרַכֶּבֶת מִיְּרוּשָׁלַיִם לְאוֹתָהּ מַעְבָּדָה
וּבְכִיסִי תַּצְלוּמֵי תְּפִלִּין אֵלּוּ, אִישׁ זוּלָתִי לֹא רָאָה
וּכְשֶׁעָבַרְנוּ אֶת כְּפָר חַבָּ"ד עָלוּ כַּמָּה אַבְרֵכִים לָרַכֶּבֶת
וְאֶחָד מֵהֶם נִגַּשׁ אֵלַי וְהִפְצִיר תָּנִיחַ תְּפִלִּין – סֵרַבְתִּי – – -"
הוּא סֵרֵב. כְּמוֹ זָקֵן שֶׁפּוֹתֵחַ סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת שֶׁל חַיָּיו
הַשְּׁכוּחִים הַסְּגוּרִים עִם מַנְעוּל וּמַפְתֵּחַ וְקוֹרֵא:
"שְׁמַע יִשְׁרָאֵל…", לֹא "סוֹד כָּמוּס לַפָּרָה וְלַסּוּס",
אֶלָּא תְּפִלִּין מְדֻיָּק, בֵּן אַלְפַּיִם אִתּוֹ מְשׂוֹחֵחַ,
הוּא לוֹקֵחַ אוֹתוֹ מִיָּד לְתַחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה
וְאֶת הֶחָדָשׁ, שֶׁהֻצַּע לוֹ, נִרְתָּע מִלָּשִׁיר
"כְּאִלּוּ כָּל הַפּוֹתֵחַ – כֶּלֶב נוֹבֵחַ", כָּכָה הָיִינוּ,
וּבִירוּשָׁלַיִם הָעַתִּיקָה חִפַּשְׂנוּ אֶת מֵעִיף הָעֲפִיפוֹן,
עֲרָבִי, שֶׁיְּהוּדָה עַמִּיחַי עָלָיו הִקְדִּים לְדַוֵּחַ.
מַה תָּפַח אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל פֶּנְטְהָאוּזִים
הָהָר הָפַךְ אֶת גַּבּוֹ בְּקֶצֶף
וּמִטּוֹת הַבַּרְזֶל – סוֹכְנוּת וּקְלִיטָה
צַמְחוּ וְהָיוּ לְרִפּוּד קְטִיפָה בְּעֵת לַיִל
הֵדֵי יְרִיּוֹת וְאַזְעָקָה שֵׁנִית
נָפְלוּ כְּמוֹ חָצִיר בַּצָּהֳרַיִם.
הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִירָה בָּבוּאָתֵנוּ בַּמַּיִם
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁרָאִינוּ מֵרֶגַע הַלֵּדָה
וְלֹא יָדַעְנוּ אֲדָמָה אַחֶרֶת: חִיּוּךְ בַּזְבְּזָנִי,
בְּשָׂפָה יְחִידָה, בְּעוֹד שָׁנִים נִשְׁכָּחוֹת, הוֹלְכוֹת
גִּ'ימִי יִפָּצַע מִכַּדּוּרֵי הַסּוּרִים
תַּחַת הַחֶרְמוֹן שֶׁהִבִּיט מִכִּתָּה אָלֶף
מִשְּׂדוֹת הַכֻּתְנָה, מֵעַל גַּג הַלּוּל
בֵּין הַתָּבוֹר (יוּדָה נִפְטָר בֵּינְתַיִם),
לְגִבְעַת הַמּוֹרֶה שֶׁשִּׁכּוּנִים כִּסּוּהָ
וְרָפִי הַתְּאוֹם לְהַפְלִיא לְגִּ'ימִי
הֵבִין פִּתְאוֹם, כָּךְ הוּא סִפֵּר לִי
מַדּוּעַ אוּם כּוּל תּוּם קוֹרַעַת מִטְפַּחַת
בְּאֶמְצַע שִׁיר מְסֻלְסָל וּבוֹכֶה
עֵת יָשַׁב בַּזִּנְזָנָה בִּשְׁבִי מִצְרָיִם
שָׁם יִפְּלוּ שְׂעָרוֹת רֹאשׁוֹ
תִּצְמַח אַחַר כָּךְ בְּלוֹרִית מִתְפָּרַעַת.
מִסְפָּר כָּחֹל לגֶּ'נְיָה עַל יָד חֲשׂוּפָה
כְּמַדְלִיק אוֹר חֵרוּם בַּאֲפִילַת הַמִּקְלָט
נְצָרֵף חוּט לְחוּט, נִשְׁמַע אֶת גֶּ'נְיָה
בּוֹחֶשֶׁת סֻכָּר – לֹא הַמֶּלַח, סֻכָּר
מְאַבֵּד זֶהוּת בַּמַּיִם הַזַּכִּים,
לֹא הִרְגַּשְׁנוּ עֲדַיִן צִמָּאוֹן אוֹ רָעָב
כֵּן, צִפּוֹרֵנוּ נַסְקוּ אֶל שֶׁמֶשׁ מִתַּמֶּמֶת
גַּם הַדִּלּוּל בַּשָּׂדֶה תָּמִים, מִתַּמֵּם:
כָּל עֲשָׂרָה סֶנְטִימֶטְרִים מַשְׁלִיכִים צְנוֹנִיּוֹת
לָתֵת לִצְנוֹנִית אַחַת לִחְיוֹת, לְהַאֲרִיךְ יָמִים.
וּכְבָר 1973. אֲנִי בְּעַצְמִי בְּרָמַת הַגּוֹלָן
חַיָּל בֵּן עֶשְׂרִים, מְחַיֵּךְ, כִּמְעַט חַי.
עַל גַּבִּי מַכְשִׁיר קֶשֶׁר, סַיֶּרֶת אֱגוֹז:
קַבֵּל דִּוּוּחַ – יֵשׁ לִי גִּ'ירָפָה אֶחָד, רְאוּבֵן פּוֹלִיטִי,
אַחֲרֵי רֶגַע " גִּ'ירָפָה " הָפְכָה לְ "נָמֵר".
וְנֶהֱרָג יוּבַל דַּהְבּוֹ, בֵּן מוֹשָׁב לְתִּפְאֶרֶת,
תְּמוּנָתוֹ בְּשָׁחֹר לָבָן מַלְשִׁינָה עַל הַזְּמַן הָעוֹבֵר.
זֶה לֹא יָפֶה לְהַלְשִׁין! אָמַרְנוּ אֵי פַּעַם,
כִּי הַתְּמוּנָה מִתְיַשֶּׁנֶת, לֹא הַדְּמָעוֹת.
עַכְשָׁו גִּ'ימִי מַחְלִים, מְסַיֵּם טֶכְנִיּוֹן
רָפִי מַחְלִים וְגַם אֲנִי כְּבָר שׁוֹכֵחַ
מָתַי אִם לֹא בְּכִפּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
נַרְגִּישׁ כַּמָּה רֵיק בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה
גִּ'ימִי הַמְּהַנְדֵּס יְדַיֵּק לְהַסְבִּיר לִי –
הֲתֵדַע , מוֹטוֹת הַפְּלָדָה עַל גֶּשֶׁר
בְּלַחֲצָם , מְבַטְּלוֹת אֶת מִשְׁקָל הַשְּׁבִירָה
עוֹזְרוֹת לוֹ עַצְמוֹ לָשֵׂאת אֶת עַצְמוֹ
עַל גַּב גּוּפוֹ הַכָּבֵד מִנְּשֹׂא.
– יְדִיעָה בְּמָתֶמָטִיקָה, לֹא סִפּוּר עַל עֹפֶר
הִיא שֶׁמּוֹשֶׁכֶת אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁהֶחְלִימוּ
לְחַזֵּק נִדְבָּכִים בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
בִּתְמוּנָה זוֹ הוּא עוֹלֶה לַתּוֹרָה, הוּא שׁוֹאֵל טַלִּית
וְגַם הִיא, קְצָת, שׁוֹאֶלֶת.
פַּסִּים שְׁחֹרִים, מִתְעַקְמִים, אִם הִיא כָּךְ מְקֻפֶּלֶת:
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֶעֱרַב לָנוּ כָּל שִׁקְשׁוּק שֶׁל רַכֶּבֶת.
אֶשְׁאַל מַה עוֹשֶׂה עַמִּיחַי
לְאַחֵר הַשִּׁחְרוּר מִסַּיֶּרֶת צַנְחָנִים
אַחַר הַצַּלָ"ש הוּא צָמִית לִצְמִיתוּת
בִּנְיוּ יוֹרְק יֵשׁ לוֹ מְכוֹנִית אוֹ שְׁתַיִים
צְעִירִים עִבְרִיִּים חֲדָשִׁים וְגֵאִים
אָדָם בְּבוֹאֵנוּ וִיהוּדִים מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ
בַּמְּדִינָה גָּדַלְנוּ כְּמוֹ בְּנַעֲלַיִם:
מוֹסִיפִים מִסְפָּר כְּמוֹסִיפִים מַכְאוֹב
כָּתַבְנוּ יַחַד מִבְחָנִים בְּהִיסְטוֹרְיָה
מַעֲתִיקִים זֶה מִזֶּה אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּיּוֹנוּת.
שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
יָפֶה לִקּוּי חַמָּה , לֹא לִקּוּי מְאוֹרוֹת
וְכָאן – לִקּוּי מְאוֹרוֹת-כְּבָר חֵלֶק מִן הַטֶּבַע,
בֵּית הַכְּנֶסֶת רֵיק אָמְנָם בְּשַּׁחֲרִית
וּבְשַׁבָּת לֹא תַּשִּׂיג מִנְיָן אוֹ רֶבַע
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מַרְעִידוֹת וּפוֹסְקוֹת
לֹא, לֹא הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן לְשׂוֹחֵחַ
זֶה אֲנִי לְבַדִּי מְדַפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם,
אֲנִי אֲשֶׁר בְּרִיחָיו הֵם בְּרִיחוֹתָיו.
אֶבֶן כְּמוֹ קָמָה כַּאֲשֶׁר הַמַּיִם
סוֹחֲפִים מִסָּבִיב לָהּ טִין לִרְבָבָה
אִילָנָה הָאָחוֹת רוֹשֶׁמֶת כָּרָגִיל
כַּאֲשֶׁר הַקַּרְקַע רוֹעֶדֶת מִתַּחַת לָרַגְלַיִם
וְלֹא צִפּוֹרֵי הָאָרֶץ רוֹעֲדוֹת
בַּחֲדַר הַטֶּבַע הַמָּלֵא פֻּחְלָצִים
בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל אַדְמַת הַסַּחַף
הִיא אֲדָמָה מְאֹד לֹא יַצִּיבָה.
שׁוּב אַזְכִּיר , לֹא מִפְגַּשׁ רֵעִים הוּא
חֲבֵרִים מִשֶּׁכְּבָר , פֹּה אֵינָם נִפְגָּשִׁים
כְּמוֹ קַלֵּי הַזָּנָב הָעוֹזְבִים אַרְצוֹת קֹר
עוֹד שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
הַשַּׁלְוָה נִמְסֶכֶת כִּצְפִירַת אַזְעָקָה
בַּמִּרְפָּאָה שֶׁל אִילָנָה הָאָחוֹת הַמְּסוּרָה
רַצִּים לְהַזְמִין תּוֹר בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת אוֹר
שָׁם בֶּאֱמֶת אֵין תְּרוּפָה לְגַעְגּוּעַ
אֲבָל מְלַטְּפִים צַפְרִירִים שֶׁל קֶשֶׁב
זֶה אֲנִי ? אֲנִי? מִי דִּפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם?!
מַה גִּלָּה הַזְּמַן, מִי חַיוּ, מַה נִדּוֹן כָּאן?
אַלְבּוֹם עֲמוּס תְּמוּנוֹת, לְכָל תְּמוּנָה פֶּה:
הִנֵּה אֶדְמוֹנְד שַׁחַר – בְּמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן
הוּא חָצָה אֶת הַתְּעָלָה,
אֲנִי אֶת הַסּוּרִים שֶׁחָצוּ אוֹתָנוּ
אֵיזוֹ תְּעָלָה? אֵיזֶה סוּרִים?
הוּא נֶהֱרַג בִּלְבָנוֹן, לְיַד בֵּית-לַחִיָא בְּ-82
הַקָּפֶה הִתְקָרֵר, כְּבָר הַבֹּקֶר אוֹר,
אַדְמוֹרֵי חַיֵּינוּ הֵם דְּלָתוֹת רַב בְּרִיחִים
מַמְתִּינִים לִימוֹת הַתְּחִיָּה הַגְּדוֹלָה בָּהּ נְבָרֵךְ עַל עַצְמֵנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אוֹתָנוּ בַּדִּין,
וְזָן וְכִלְכֵּל אוֹתָנוּ בַּדִּין, וְהֵמִית אוֹתָנוּ בַּדִּין,
וְיוֹדֵעַ מִסְפַּר כֻּלָּנוּ בַּדִּין, וְעָתִיד לְהַחֲזִיר וּלְהַחֲיוֹתֵנוּ בַּדִּין:
בָּרוּךְ אַתָּה – אֵין כָּמוֹךָ, מְחַיֵּה הַמֵּתִים!
אֲבָל הַכּוֹס כְּבָר קָרָה וְהַמִּשְׁקָע בַּכּוֹס שָׁחֹר
מוּזָר: אֵיךְ הַסֻּכָּר אִבֵּד זֶהוּת בַּמַּיִם
מוּבָן: מִיכַל יָצְאָה דּוֹחֶפֶת עֲגָלָה,
תִּינֹקֶת בָּהּ, נִצְחִית, חֻמַת עֵינַיִם –
בְּעֵינֶיהָ הַשּׁוֹתְקוֹת יֵחָבֵא אֵיזֶה עֹפֶר
אוּלַי עַד קְצֵה הַחֹרֶף יִרְעַד .