הקדמה מאת אלי אשד
אורי וייס הוא סטודנט צעיר למשפטים וכלכלה שהחל גם לכתוב סיפורים ושירים .הוא פירסם את שיריו במגזין "עמדה " ובאתר קדמה ומאמרים בנושאי ספרות במוסף הספרים של "הארץ" הוא מתעניין בכתיבה ספרותי פוליטית , וחושב שלספרות יש מקום בשיח הפוליטי בהארה של פינות אפלות במציאות.
לאחרונה אורי פירסם את סיפורו הראשון "על דמותו של יחזקאל ק", במגזין "מאזניים ".והוא מצא חן בעיני כל כך שאני מביא אותו לפניכם .
אורי מספר שאם כי הסיפור דמיוני הרי יש לו קשר מסויים למציאות.הוא מבוסס על פרשה ידועה בחייו של המשורר מקסים גילן שמצא את עצמו בשנות השישים במאסר קפקאי בידי אנשי השב"כ כתוצאה מעבירת צנזורה . אורי המשפטן לעתיד חקר את הפרשה וראיין על הנושא את גילן.
אורי יצא מנקודת מוצא זאת בכיוונים קיצוניים במיוחד משלו ומציג את השב"כ כגוף מגושם שבו פרנויה גוררת פרנויה.
אבל הסיפור עצמו הוא בדיוני לחלוטין כמובן .
על דמותו של יחזקאל ק.
מאת אורי וייס.
כשיחזקאל ק. הלך לבית עולמו, הוא כאילו הלך למכולת. תור של שלושה אנשים, וארנק קטן נשלף מרפיטת בגדיו להוריש שלושה מטבעות לתשלום ראשון של חובו לחזן. החזן, שקיבל משלושת גומלי חסד אמת בודדים את שלושים השקלים גנח את הגניחה, שנשמתו של יחזקאל ק. הייתה צריכה לצאת בה. וממילא אנחת מת לא מוקף באוזן זרה לא תונח כאנחה. ומכאן שהחזן לא היה אלא שלוח גיוועלד, שאינו מחסר את שולחו.
על אף שנהג לפזר ממונו ביד רחבה ומבלי משים, הליכתו למכולת הייתה לעולם מדודה. הוא לא ביקר בה כבדרך אקראי או קבע, אלא רק לאחר שרעבונו מרט את השתרעותו, ושילח אותו לאכול כצידה פירורי דפירורים, שיחזקו את כוחו להתבוססותו אל מורד הרחוב. לפני כן, היה קושט עצמו באגירת הכסף, שזלג מכיסיו והתעצל לצרורו, בהתאמת זוג גרביים פרודות בין קטבי בית, ובשתיית מי ברז להרוות צימאונו שנוסף עליו בדרכו להשבעת רעב.
בכל ביקור במכולת גמל בליבו להיגמל מדרכו משכבר. הוא חש בהנאה בחיי ריק פשוטים. גמל, ולא נגמל. ארבעת כתליו המתקלפים של יחזקאל ק. סגרו עליו כגינון מאוחר של חתולה שתויה על גוריה. לפעמים הם נאפפו עשן, שהסמיך את השמועות שלא התרוצצו. יחזקאל ק. היה מפוגג את העשן של עצמו באמצעות עיתונים דהי תאריך. בשעת הנפנוף חצי החיוך היה פושה בו על שמצא את שחיפש או את ששכח לחפש תחת שכבת עיתון אחרונה. או אז היה גם שולה שתי שכבות נוספות בטרם הוכרע בידי עייפות של מעש, וכמגרש הרהורים היה מתמסר למלאכתו.
שלוות חייו הסוערים הייתה מופרעת אחת לחצי שנה, כשעכבר היה מתרוצץ בין ערימות הבית. אז היה גומר בליבו יחזקאל ק., כי לאחר שיגמור את העכבר תהא לעולם דירתו מרחיבת דעת. גמר ולא נגמר היום, שבו גווית העכבר המתנודד הייתה מושלכת הפחה ללא תפילת אל מלא רחמים, וכבר ניטעה ערימת עיתונים ראשונה. יחזקאל ק. היה מתנחם בכך, שבין כה וכה מדובר ביום חגיגי, ועל כן אך טבעי הוא לשמר את עיתונו כגלעד לאוסף ישן. למחרת כבר נטרד בהוויות דמיונו, ולא נתן לגודש עיתון לטלטל דעתו.
לביתו עשה יחזקאל ק. מכתיבת טור באותו מקומון, שבו השקיף על החיים דרך מונוקל פג תוקף, ובו היגג על עולם החתולים, על תור במכולות, על טור של קולגה ועל תורות זן ובודהיזם. והואיל וגם חשק לסרב לקבל את פרס ישראל לצילום, היה מצרף אחת לחצי שנה תמונה של עכבר מתנועע בין גבינה לעיתון. על פי רוב, היו טוריו נשמטים מיד הקוראים, אך לא לפני שניאצו בעורך העיתון על שניאות להשחית את דפיו. וכדי להוכיח כל שבוע מחדש, עד היכן הידרדר העורך, היו הופכים בו בנשימות מהפכניות. ולפי שעורך העיתון היה צמחוני חם מזג, שנהג להשתלח באוכלי הבשר, היו יצרני הבשר קונים את שטחי הפרסום על יד טורו של יחזקאל ק., שנקרא תדיר בידי זללני חי, שעטים לצוד את עורך העיתון.
יחזקאל ק. השים עצמו כגאון המהתל בקוראים שרלטנים, המהגגים על ענייני העולם הגדול, הנשקף בעד צוהר קטן מוגף בחווקי טמטום. הוא היה שותל בטורו אמרות מביכות רק כדי לראות, כיצד הן נהפכות ללחם חוק נקוד. ואכן, כשעורך העיתון היה נתקף בחץ של ביקורת, הוא היה דולה אחת מאותן אמרות, מעלה אותה על שפתיו, נוסך חיוך וקורץ כממתיק סוד.
את עולמו קנה יחזקאל ק., לאחר שלבלר צנזורה נבהל מטורו, שבו השווה בין חתול ג'ינג'י שהתמסר לבודהה לבין מנהיג כנופיה, שהשב"כ שימן כדי להפוך את השלטון בעולם סוחרי הנשק. באישון ליל בעודו עסוק בעישון תוך גלישה בצ'ט ערוותי, נשמעו נקישות על דלתו. בשנייה הראשונה קרא עוד "חכי", אך בשנייה השנייה כבר חשש, שהבעל הנזעם של האישה המפתה הוא שמכה בנסערות על דלתו. יחזקאל ק. צעק לעברו: "אני כבר מזמין משטרה, אני חבר של המפכ"ל". אך כיוון ששכח את המפתח בצידה השני של הדלת, הסתפקו השבכניקים בפתיחתה בטריקה, ולו כדי לשמור על אפקט ההפתעה. יחזקאל ק. עדיין לא הבין, במי מדובר. השבכניק א', שהחל מרחרח בערימות העיתונים נדמה לו אמנם כבלש עכברים, אך השבכניק ע', שהעדיף לבדוק את החומר הגנוז במחשב, הזכיר לו יותר את הגולש, שהתחרה איתו על תשומת לב האישה. מקץ שעה, יחזקאל ק. כבר הובל לחקירה צולבת, שבה נדרש לתת דין וחשבון, כיצד הכיר את אותו מנהיג כנופיה, שהיה ידוע רק לקומץ יודעי חן ולעוד כמה משוטטי אתר אינטרנט פופולרי בספרד. לכשהוזהר יחזקאל ק. בעודו משחק במטוטלת הרוגע על שולחן המחקר, נזכר והחל לגלול את הרצאתו הקבועה על גלגולי החתול הפתלתל מתורת אפלטון עד כתבי גלילאו, בעודו מבטיח לשבכניק לגשת לעיקר. ע, שחש בכורח להשחיל אמירה אינטליגנטית אף הוא, לבלתי יגבה לב הנחקר, הקיש זאת לדוקטורט על השפעת רבין על קנט. השבכניק הנרגן במרתף ממול, שאיבד את אטמי האזניים, נכנס לחדר ואיים, כי עוד שנייה ויקריא משירי דרוויש. החוקרים המבוהלים החלו לתלתל שערו של יחזקאל ק. ובעודו מרגיש כעכבר ניסוי בין מלתעות, הציע לחוקרים להפנות אותם אל אותו רשת החביב עליו. השבכניק ע' כה זהר, כשיחזקאל ק. הוביל אותו למחשב, ומה הייתה אכזבתו על כך שבאתר היה רק מלל בספרדית. אך השבכניק ע' ניצל את ההזדמנות להגיד לו באדנות: "אני בכלל אשכנזי, תראה את זה לחוקר הספרדי", השבכניק א' קצת תמה, למה מגלגלים המשימה לפתחו, אבל בתושיתו כי רבה – כזו המצילה חיים במחשכים – הצליח לעבור לעמוד התמונות ולאתר דמיון בין ראש הכנופיה לאחד המלצרים שראשו הותז בטעות. התמונה נחרתה בזכרונו, כיוון ששימש בורר בסערה, שהפרשה חוללה בשב"כ. ר' וצ' תבעו את ח' על שהעז לסמן X על חרבו חרף זאת שמדובר בחיסול מוטעה. בפסק דין מלומד קבע א', כי כל אימת שהחיסול המוטעה ל�
� גרר גינוי הדוד סם, צודק המסמן. ובחיוך נצחון, הפטיר א' כלפי יחזקאל ק., כי לעת עתה הוא מצווה עליו לשוב אל ביתו עד לחקירה הבאה. יחזקאל ק' הושיט את ידו ללחיצה והפטיר: "במטותא ממך, גם בפעם הבאה אל תעיר אותי לפני אחת בצהריים". יחזקאל ק. שלח את ידו אל אפו, ואבוי, משקפיו לא נגלו לעיניו. היות שיחזקאל ק. היה מורגל בערימות דפים, הוא תחב את משקפיו בין כמה דפי חקירות. לאחר חצי שעה של חיפוש משקפיו, שהתיש שני מענים ותיקים, הוא ניקה את זגוגיתם בשני מסמכי שב"כ. המשיך בדרכו אגב השמטת הנייר הסודי על רצפת החדר.
חוקרי השב"כ, שפחדו מסודות שנאגרו במוחו של יחזקאל ק., שנתפס כבעל זיכרון פנומנלי מאז שזכה במקום השני של חידון תנ"ך בית ספרי, הוציאו נגדו צו איסור יציאה מן הארץ. עורך דינו, שראה בפרשיה כמוצא שולל רב, עתר על אתר לבית המשפט העליון, שאישר את הצו, לאחר שהתרשם, כי יחזקאל ק. מעריץ בפרסומיו חתולים פרסים. (ובדעת יחיד אף מצויין: "לסגידתו העיוורת אין נפקא מינה, אם נולד החתול בתקופת האיתולה, אם נולד החתול בתקופת השח, ובלבד שפרוותו אינה סומרת לא למקרא מגילה ולא למשמע חומיני חמני וחתאמי. ומה לי מעריץ מטיף, ומה לי מעריץ חתול, בה בעת שאלו לא מבחינים ולא נותנים דעתם. ולא בכדי נקבע במשפט העברי, כי הכלב לא חרץ לשונו, כלב ולא חתול. וצא ולמד שהחתול רגיל ברכיל, כחלקלק לא ינצור פה לשון ושפתיים, ואוי לחתול ואוי למעריצו, ואוי לשופט להניח מדינה יהודית בין זנבו לשפמו, והמאריך יקרא חידושי בספרי העושה בדפוסו בהוצאת משרד ביטחון סדרת עיון ועינוי"). ולפי שפסק הדין נשען על ראיות חסויות, שלא נגלו אלא לשופטים נאמנים, שמעולם לא גילו פנים בשב"כ, נקשרו ליחזקאל ק. כתרים של ידען, שרומז לסודות. ולפי שנתפס כך, ולפי שלמקומון היה אתר אינטרנט שלא נחסם מעין האויב, דאג הש"ב להלאות העורך במיני קושיות לפני אישור כל טור בעיתון. וכיוון שכך, עלתה קרנו של יחזקאל ק. בעיני העורך, שהרי לא רק שמניח הוא מידע לשולחנו של עיתון, אלא אף מזכה אותו בשיחה שבועית עם שבכניק עלום שם בעצמו. העורך היה מפטפט איתו סחור סחור על מנת לשאוב טיפת רז, ואכן לא לשווא היו מאמציו. מה רבה הייתה השמחה על שנחסכה לעיתון מבוכה, לאחר שקצין השב"כ ק. סיפר לו כבדרך אגב, כי לו היה הוא חשוף ולו לקרינת החומר הנמצא בידו, לא היה מעלה בדעתו להדפיס וענונו באות עי"ן כמגרש אות קין.
מאז העורך הרגיש צנוק תודה ליחזקאל ק. עד שהזמינו למסיבת יום הקמת הצנזורה הנערכת כמדי שנה בביתו, ועוד כפל לו את כל אשר היה לו לפנים בהמליצו עליו לפרס שר החינוך התרבות והספרות לכתיבה עיתונאית ללא שגיאות כתיב. אלא שיחזקאל ק. נתפתה לקבל את הפרס וללחוץ את ידו של סגן השר, שדמותו נרשמה בעמימות בזכרונו, ואלמלא הייתה הלחיצה כה רכה, עוד היה חושב, כי היה זה השבכניק מהמרתף ממול. ומאז ועד השלכת גוויתו בקדיש ללא שם ומלכות מחמת חסרון מניין, לא היה לו אלא להתרפק בתיעוד אותם ימי קסם, שבהם הקוראים מצידם היו מנסים לנחש את התיבות שנמחקו בידי הצנזורה. "זכור לטוב אותו וויכוח ערב שבת מהי המילה שקדמה למשפט: 'לבני ___ מאזנים צפויה הצלחה השבוע'". התשובות לא כל כך זכורות, כיוון שיחזקאל ק. לא היה חוזר לכתוב ביומנו לאחר שנקטע בידי צליל צלצול טלפון.
2 תגובות על “השב"כ בעקבות יחזקאל ק.”
לא רע, אבל יותר מדי חיקוי של קפקא
[…] דבי סער, החוקר והעורך יואב איתמר,הסופר והמשורר אורי וייס , אור גראור ויעל טומשוב עורכי המגזין הספרותי "אלמנך […]