כישופוביה -פחד ממכשפות

הקמאי הזה ככוח דכאני אדיר שסממניו עוברים לאורך כל ההיסטוריה האנושית.
כיום נחשב המחזה "ציד המכשפות", שבמקור כיוון את חיציו הביקורתיים דווקא כלפי המקארתיזם, ליצירה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם על נושא זה. הבלבול הנושאי בין משל לנמשל מתקיים כאן כנראה מכיוון של פרשייה האמיתית, שהתרחשה בארה"ב בעיר סאלם במאה ה-17, ועליה מתבסס המחזה, יש שורשים שנטועים עמוק בהיסטוריה של אירופה ולמעשה גם בטבע האנושי העל זמני של כולנו. לכן סופה של הפרשייה המתוארת במחזה לצוץ מחדש, שוב ושוב בגלגולים שונים, כפי שקרה בשנות ה-50 המקארטיסטיות בארה"ב (אז "צדו" השלטונות הרבה יותר קומוניסטים מכפי שהיו בפועל).

דווקא בימי הביניים הידועות לשמצה מכשפות כמעט שלא נרדפו. למעשה, להוציא מקרים יוצאי דופן, הן הוכרו על ידי הכנסייה, ואף נהוג היה שבכל כפר קטן באירופה יהיו כמה נשים שנחשבות כבעלות כוחות כישוף ששימשו אותן לפרנסתן. בכישוף היתה הכוונה בעיקר לידע בצמחי מרפא ואולי גם ליכולות ניחוש בקלפים ולהטים דומים.   שורשי תופעת הרדיפות ההמוניות של הנחשבים למכשפים מובילים אל המאה ה-13 אז התנהל מאבק של הנזירים הדומיניקנים בהולדנזים והאלביגנזים שהיוו לדעתם איום על שליטתה המוחלטת של הכנסייה בשל דעותיהם השונות והכופרות. הנזירים ניהלו פעולות הסברה שונות בין המוני העם וכרכו את הכישוף יחד עם המושג מינות (סטייה מעקרונות הדת) ועם מעשי השטן המבוצעים בידי בני אדם שהתמכרו לכוחות הטומאה.

ואכן בזמנים ההם התנהלו משפטים בודדים כנגד העוסקים בכשפים ורק מעטים – עד כמה שידוע לנו – הוצאו להורג בשל כך. אלא שבהדרגה החל היחס למכשפים להשתנות – מפושעים פשוטים הם החלו להיתפס ככופרים, עובדי השטן וכדומה. מעניין לציין שעד לאמצע ימי הביניים כפירה וכישוף כלל לא היו דברים זהים. כפירה גמולה היה עונש מוות ואילו כישוף בדרך כלל הוביל רק לקנסות, מאסר, או גירוש. בד בבד עם השינוי התפיסתי בקשר לכישוף הלך והחמיר גם היחס אל המכשפים. בשלב מאוחר יותר הוגדרו ההבדלים בין "כישוף לבן" – שעסק בעיקר בריפוי ובחיזוי העתיד -לבין "כישוף שחור? – שנחשב פשע ונועד להרוג אנשים, להשיג רכוש באמצעים לא טבעיים וכן הלאה. רק בסוף המאה ה-15, בשיא תקופת הרנסאנס, הפך ציד המכשפות לתופעה. ב-1484 פרסם האפיפיור אינוצטסיוס, ככל הנראה כתוצאה מלחץ שהגיע מלמטה, הכרזה כנסייתית רשמית ("בולה") שהכירה בכישוף לראשונה כ"מינות חדשה" ומסוכנת ביותר שיש לבערה מן העולם באמצעים נמרצים. מאז, במשך 250 שנה, נרדפו באכזריות כל מי שנחשבו בידי הכנסייה והציבור כמכשפים.

כאמור רוב השיטות והמנהגים שיוחסו למכשפות היו פרי דמיונם הפורה של המחברים שיצרו במו ידיהם את הדת אותה רדפו. אבל הספר של האינקוויזיטורים הגרמנים הללו, אחד המזיקים ביותר שנכתבו אי פעם לצד ה"מיין קאמפף" של היטלר והפרוטוקלים של זקני ציון, הפך למקור מוסמך ו"מדויק", בעיני הקתולים וגם בעיני הפרוטסנטים, בכדי לשפוט בני אדם לחיים או למוות. הספר התפשט בכל רחבי אירופה ונחשב כמדריך ציד המכשפות העיקרי שהכול הסתמכו עליו.

חוקים ברוח דרישות הספר נחקקו במרבית המדינות הנוצריות ויצרו שם פסיכוזה של אימה מכוח המכשפים. כך למשל הוכנסו ב-1532 לקוד החוקים של המלך קרל החמישי בספרד חוקים חדשים שהבדילו בין כישוף שחור ולבן אבל הענישו על שניהם: כישוף מזיק הוענש שם במוות בשריפה, כפי הנהוג בחטאים חמורים אחרים כמו ההומוסקסואליות וסקס עם בעלי חיים. ב-1572 הוכנסו חוקים דומים באנגליה.

ההאשמות בכישוף החלו לרוב עם כישופים פשוטים – למשל לחשים שנראה היה שהם מזיקים. לרוב היו הנאשמים אנשים שבמהלך ריב או ויכוח נשמעו בידי אחרים משמיעים תלונות או קללות ומצאו עצמם מואשמים בכישוף. בדרך כלל הם עונו לאחר ההאשמות בצורות הנוראיות ביותר עד שמתו או הודו בהיותם מכשפים שחורים ועובדי השטן. כשהוצאו להורג, בני המזל שביניהם נחנקו לפני שנשרפו אם כי ברוב המקרים הם פשוט נשרפו חיים.

מטרתה של האינקוויזיציה לא היתה לרדוף את המכשפים על עצם אקט הכישוף, אלא על עצם היותם כופרים בנצרות ואויביי הכנסייה. נראה עם זאת שבמקרים רבים היו המשפטים תוצאה של רצון האינקויזיטורים להשתלט על רכוש הנאשמים – מה שנחשב אגב לגורם המרכזי להאשמות בכישוף באזורים שסבלו מהרדיפות החמורות ביותר בגרמניה.

מעט מפליא בהתחשב בעובדה שהנאשמים, לרוב נשים, היו בדרך כלל בני המעמדות הנמוכים ואף קבצנים, כך שדבר לא יכול היה להיות מושג מהמתתם מבחינה חומרית. בפועל, אנשים אלה היו פשוט קורבנות של פחדי האוכלוסייה ושנאת השונה. לבסוף, במשחקי ההאשמות וההלשנות ההדדיות שפשטו באירופה, גם מניעים של איבה אישית ורצון לנקמה במקרים של סכסוכים מקומיים שיחקו תפקיד עד שהפך הדבר לאמצעי נפוץ על מנת להיפטר מאנשים שלא היו חביבים על הקהילה בה חיו.

במחצית השנייה של המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17, עם הופעת הניצנים הראשונים של המדע הניסויי אצל חוקרים כמו גאליליאו גאלילי, פרנסיס בייקון וקפלר (שאימו נחשדה כמכשפה), קיבלה ההחשדה במעשי כישוף צורה של מגיפה פסיכו-חברתית בממדים עצומים והתבטאה ברדיפות המוניות. החשד היה עשוי לפגוע בכל אדם אם בגלל שהיה זר לסביבתו או מוזר בעיניה, אם בגלל שאירעו מקרי אסון מרובים בסביבתו ואם בגינו של כל סימן קלוש אחר – בין השאר נתפרשו גם תופעות פסיכוטיות באופן אוטומטי כפעולת שדים השוכנים בגוף חולה.

לעומת ההערכות הללו יש שמגדילים את המספרים למיליונים ויש שנוטים להנמיך כך שבאמת קשה להכריע בעניין. בכל אופן המספרים היו עצומים. רק לשם המחשה, בשני כפרים בטרייר בגרמניה נשרפו ב-1585 כל הנשים פרט לשתיים בשל חשד בעיסוק בכישוף. בשנים 1587-1593 נשרפו ב-22 כפרים באותה הגמוניה 368 מכשפות. החוקר המודרני לוואק מעריך שהיו בסך הכל כעשרת אלפים משפטי מכשפות באירופה כולה וכ-50 אלף איש שהוצאו להורג כתוצאה מכך.

מרכזי הרדיפות עד אמצע המאה ה-17 היו באירופה המרכזית, בעיקר בגרמניה ובצרפת, אבל הגיעו גם לאנגליה וסקוטלנד ואף ליבשת אמריקה. גם שוודיה היתה נקייה כמעט מהנגע עד שנות השישים של המאה ה-17 אבל לא כך היתה אירופה המזרחית.

גם במציאות ההיסטורית של התקופה הזאת, כמו במחזה של מילר, רק אנשי רוח מעטים העזו לצאת נגד התופעה וגם הם נמנעו מלטעון שאין שטן או כישוף אלא מתחו ביקורת על שיטת העינויים עליה ההסתמכו החוקרים ורמזו שהנאשמים ברובם אינם אלא חולי רוח. לעומתם ריצ'ארד פרוקטור, גיבור "ציד המכשפות", לא חשש לבקר גם את היסודות העמוקים של התופעה וסימן את דעתו של מילר על הדרך שבה יש להילחם בפחד מן הסוג הזה.

המחזה של מילר, למי שלא קרא או ראה, מתאר את האירוע המפורסם בהיסטוריה של המושבות הפוריטניות הצפוניות כרקע למאבקו הנואש של אדם אחד אמיץ ורציונלי. בנחישות רבה מסרב פרוקטור הגיבור להאמין בקיומם של כשפים ושטן או בשאר הדעות הקדומות שהציפו את בני עירו סאלם ועל כך הוא משלם מחיר אישי כבד (ממש כפי שמילר עצמו כמעט ונכלא ודרכונו נשלל ממנו בעקבות האווירה האנטי שמאלנית בארה"ב המקארתיסטית של ראשית שנות החמישים).

הפרשייה החלה כתוצאה מהתנהגותן של חבורת נערות שהיו אחוזות בהתקפים היסטריים מסוגים שונים ומשונים. הפוריטנים, שהיו מודעים היטב לנעשה באנגליה ובאירופה בעניין המכשפות, היו משוכנעים ששדים השתלטו על הנערות וכי ההאשמות כלפיהן כאילו הן מכשפות ועוסקות במעשי שטן הן נכונות ויש לקבלן כ"עדויות מיסטיות", כפי שנהוג במשפט האנגלי.

באותם ימים היתה העיר שרויה בבעיות שונות ובסכסוכים פנימיים, וכפי שקרה באירופה גם כאן שימש הדבר כקרקע מצוינת למצוא שעירים לעזאזל ולהאשימם בכישוף. כך החל תהליך ארוך שבו האשימו הנערות אנשים שונים בסאלם בכישוף ואלה, לאחר מאסר ועינויים כפי שהיה מקובל במצבים כאלה מזה דורות באירופה, האשימו בתורם אנשים אחרים בשיתוף פעולה עימם. לאחר שכמה וכמה אנשים הוצאו להורג החלו מנהיגי המושבה, שהיו חשדניים מאוד לגבי ההוכחות משמים, לתהות כיצד יכול להיות שכל כך הרבה מכשפים ומכשפות יחיו דווקא במושבה אחת קטנה – המספר הגדול של הנאשמים, יותר מ-50, גרם לספקות גם אצל ציידי המכשפות המושבעים ביותר במסצ'וסטס.

המושל פירק את משפטי הכישוף והאמונה בכשפים התפוגגה לחלוטין והעמידה את המושבה בדילמה: הייתכן שמנהיגיה טעו בצורה כה חמורה כאשר נתנו יד לציד המכשפות? התשובה היתה חיובית – רבים מהמנהיגים נאלצו לעזוב את סאלם ואחרים איבדו את כל הכבוד שהקהילה רחשה כלפיהם; אחד מהם השמיע בפומבי נאום של הלקאה עצמית על מעשיו וגם אחת הנערות המאשימות ביקשה מחילה באופן רשמי מבאי הכנסייה. וכך משפט סאלם, שהדגים היטב כיצד הפחד הקמאי הזה פוגע בכולם, חיסל כל אמונה במכשפות ביבשת אמריקה ומאז לא התנהלו שם יותר משפטי מכשפות שהיו זרים לרוח החופש והתקווה האמריקאית.

עד היום מנסים החוקרים להסביר את הסיבות לתופעה הרצחנית הזאת. בתחילה הסבירו אותה כתוצאה מבערות, אמונות טפלות ותו לא. אולם רבים מהרודפים היו אנשים מלומדים ובדרכם שלהם אף רציונליים והרדיפות היגיעו לשיאן דווקא בתקופת הרנסאנס וההומניזם ועם פריחת עידן המדע, כך שהתשובה צריכה להיות מסועפת יותר.

היסטוריונים מודרניים אחרים ביקשו לתת הסברים סוציולוגיים לתופעת ציד המכשפות ופירשו אותה כתופעה של אי שקט חברתי, כמו זה שהצמיח את האנטישמיות ואת רדיפות היהודים. ובהקשר זה מעירים חוקרים על כך שבספרד, שבה הקדישה האינקוויזיציה את רוב מרצה לרדיפת יהודים ומוסלמים, לא פשט ציד המכשפות וכי אחד מראשי האינקוויזיציה שחקר חומר על משפטי מכשפות שונים שבוצעו בנווארה חיווה את דעתו ב-1611 כי הנאשמים היו קורבנות של אמונות טפלות או של טירוף דעתם. לכן יש מי שטוענים שרדיפת היהודים ורדיפת המכשפות לא יכולה היתה להתקיים במקביל שכן היתה כאן כפילות מיותרת.

מצד שני אין ספק שהיום ענו עדים לפריחה מחודשת של תופעת הכישוף, אולי הגדולה ביותר שזכינו לה באלפיים השנים האחרונות, ומדובר כמובן בתנועת ה"ניאו-פאגניזם" הרומנטית, שזהו כבר נושא שראוי למאמר נפרד. תופעה זו בולטת במיוחד בעיר המודרנית סאלם שהיא כיום מעין בירה של עולם הפאגנים, כמתבקש מאותו אירוע בעברה.

משפט סאלם נחשב כיום לאירוע מרכזי בתולדות התנועות הפגאניות השונות בארה"ב, ועם זאת ספק אם מישהו היה מעלה שוב על נס, כפי שעשה ארתור מילר, את הפוביה מהמיסטי והזר שעומדת מאחורי האירוע הזה.