web analytics
קטגוריות
מוזיקה תרבות

זכרונות הדור העשירי לשואה : האופרה "צחוק של עכברוש"

סקירה על אופרה עתידנית המבוססת על ספר עתידני מדהים העוסק בדרך בה ישתמר זיכרון השואה בעתיד בסיפור מצמרר במיוחד.

השבוע הוזמנתי לצפות באופרה יוצאת דופן מאין כמוה ,אופרה שחלקה הוא מדע בדיוני 'חלקה סיפור המתרחש בהווה ,וחלקה סיפור אימה טהור על השואה . אופרה מקורית שהיא ראשונה מסוגה בשפה העברית בכך שהיא מבוססת על ספר חדש ( והקדימה בכך את האופרה "מסע אל תום האלף " של א.ב.יהושע בכמה שבועות ).

זוהי האופרה "צחוק של עכברוש" של נאוה סמל שעוסקת בהפיכת סיפור שואה מצמרר למיתוס עתידני בעולם של המאה ה-21 והמשמעויות וההשלכות שיש לכל זה על נושא הזיכרון והשיכחה .
בספר ובאופרה חוקרת נאווה סמל את תופעת הזיכרון והשיכחה של השואה על כל היבטיה מזיכרון ושכחה אצל הניצולים וכלה בזיכרון ובשכחה של העתיד הרחוק לגבי השואה ולגבי העבר בכלל. ב "צחוק של עכברוש " הלכה סמל כמה צעדים קדימה וניסתה לחשוב בפעם הראשונה בספרות העברית כיצד יתמודדו בני הדור העשירי לשואה בשנת 2099 עם נושא השואה, כיצד יוכלו בעתיד לזכור ולהבין את השואה עם כל האמצעים הטכנולוגים המתוחכמים שברשותם שביכולתם לחשוף את המציאות אבל בו בזמן גם להסתיר אותה או מה שגרוע יותר לשנות ולעוות אותה מעבר לכל הכר .

לזכור ולשכוח

 Image result for ‫צחוק של עכברוש‬‎
 היוצרות ושחקני האופרה"צחוק של עכברוש"
להיות יהודי זה הדבר הנורא ביותר להיות ילדה יהודייה זה נורא שבעתיים
( מתוך האופרה "צחוק של כעכברוש ")
לפני זמן מה , במסגרת דיון  על הטענות שנאס"א מפברקת את עדויות הנחיתה על הירח ב-1969 וכי מעולם לא דרכה רגל אדם על הירח היה לי דיון בפורום "ארץ הצבי עם חוזר בתשובה על עתיד זיכרון השואה .האיש העיר שאם אפילו הצילומים של נאס"א מוטלים בספק כי אז בוודאי ובודאי שהעדויות הישנות יותר על השואה יועמדו ( ומועמדות כבר עכשיו ) בספק וספקות אלה רק יתחזקו כשימותו כל עדי השואה.
הוא שאל "איך תוכיח בעוד מאה שנה שהייתה שואה? אם תביא עדויות מספרים יאמרו לך שהספרים שוכתבו,אם תציג תמונות יטענו בפניך שהן מפוברקות,עדים כבר אין בין החיים,אז איך באמת תוכיח?
שאלה טובה וזאת אכן שאלה קשה שאנשים רבים עמלים על התשובה עליה.
נראה לי שזה יהיה צריך להיות שילוב של דברים , עדויות מצולמות מוסרטות , הקלטות של העדים ,וכו'.

הפיתרון היחיד שאני יכול לראות זה לעמוד כל הזמן על המשמר בעקשנות בעניין הזה. פתרון חלקי בלבד אבל כנראה אין פתרונות אחרים בעולמנו הלא מושלם.
אבל  תמיד ימצאו בעתיד מי שיסרבו להאמין בכך ויטענו שהכל הוא פיברוק ושזוהי קונספירציה יהודית בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון .ומן הסתם עם הטכנולוגיות של העתיד ( אפילו של ההווה) אפשר יהיה לפברק עדויות מנוגדות .
לדעת חוקרת השואה שערה בלאו מכחישי השואה עלולים לנצח בטווח הארוך בעקשנותם. שהרי בעתיד שבו קל יהיה מאוד לפרק זיכרונות וכשכבר לא ייותר איש שחווה את השואה או שמע עליה ממקור ראשון העובדות יהפכו למיתוסים ,כל המרצים הפוסט מודרניים שדומיננטיים היום באוניברסיטאות יטענו שאין שום הבדל בין מציאות לדמיון, הכל הוא שקר פוליטי , ושבכל מקרה אין להבדיל בין שואת "האשכנזים " והשואה הזוועתית אפילו יותר שבוצעה במזרחיים שהיגרו למדינת ישראל. ושוב לא יבחינו עוד בין פושעים לקורבנות.
( זה אגב מה שקורה עם כתבי הקודש של הדתות השונות שלרוב אין להם כל הוכחות חותכות מהשטח ורוב העצמים שמוכיחים אותם הם פברוקים של תקופות מאוחרות מסתבר שבשנים האחרונות הזייפנים והמפברקים התקדמו כל כך מבחינה טכנית שזה קשה מאוד להוכיח היום עם משהו הוא זיוף אם מישהו מומחה באמת התאמץ עליו באמת עם הטכנולוגיות החדשניות ביותר של 5 השנים האחרונות .
לגבי זיופים ישנים יותר ומסובכים פחות בכול אופן זאת לא בעיה להוכיח את הזיוף.
בכל אופן ככל שמשתכללים אמצעי הזיוף משתכללים בו במידה גם אמצעי גילוי הזיוף ויש לקוות שכך זה ישאר גם בעתיד.)

אז איך באמת יזכרו בעתיד את השואה? והאם יזכרו ? באיזה צורה תתקיים ותובן תופעתה שואה בעתיד של עוד מאה שנה ?זוהי שאלה שרק מעטים עוסקים בה אם בכלל אבל יש לדון בה שכן היא נעשית רלבנטית יותר מידי יום ביומו .
נאווה סמל עוסקת בכך באופרה החדשה והמרשימה "צחוק של עכברוש " שהיא האופרה העברית המקורית הראשונה המבוססת על ספר מודרני .ספר שהוא תערובת של סיפור שואה סיפור מודרני וסיפור מדע בדיוני על העתיד הרחוק של שנת 2099 ויעסוק בדרך שבה משתמר או לא משתמר סיפור מתקופת השואה ,סיפור מצמרר מאין כמוהו .

היוצרות

נאוה סמל ,כותבת "צחוק של עכברוש".

האופרה "צחוק של עכברוש " היא פרי יצירתן של שתי יוצרות שידועות בעיסוקם בנושא שימור זיכרון השואה לדורות הבאים.
נאוה סמל היא בתו של הפוליטיקאי ( סגן ראש עירית תל אביב במשך שנים רבות ) יצחק ארצי  ( שעימו חיברה את הספר "דווקא ציוני") ואחותו של הזמר הידוע שלמה ארצי  אבל יותר מכל היא סופרת ידועה מאוד בזכות עצמה .

את נאוה סמל פגשתי לפני כמה שנים במהלך המחקר שביצעתי על הספר "טרזן בארץ הקודש" . נאווה סמל שהתגלתה כחובבת טרזן גדולה בפני עצמה מסרה לי בנדיבות חומרים חשובים על סרטי ג'וני וייסמילר והתקבלותם בארץ ישראל .
ספרה החביב עלי הוא "אישה על הנייר
" ( 1996) עוסק בנער מעריץ טרזן שנאלץ להתמודד עם המציאות הקשה של תקופת המנדט בארץ ישראל אם כי הוא מעדיף את המציאות של סרטי טרזן של ג'וני וייסמילר שבמסך הגדול .

 

עוד ספר מעניין של סמל הוא "ראלי מסע ומטרה" ( 1993) על חבורת זוגות שיוצאות לחפש מטמונים היסטוריים בארץ ביום העצמאות ואגב כך חושפים דברים שונים על עצמם .
היא חיברה גם כמה ספרי ילדים שזכו להצלחה ובהם "לעוף מכאן " על ילדה בשנות החמישים שמאמינה שדייר מוזר בשכונה ילמד אותה את סוד התעופה .
כדאי לקרוא את מאמרה המרגש על הרצל " בארץ על תנאי : E.MAIL להרצל " שהופיע במגזין הספרותי "מאזניים " בגיליון של אפריל 1997. שבו היא מנסה לדמיין כיצד היה הרצל מתקבל אם היה מופיע היום בעידן הפוסט ציוני ושולח אז את כתב היד שלו של "אלטנוילנד " לפירסום . קודם כל השמות הגרמניים של הדמויות היו חייבים להיות מוחלפים בשמות עבריים והמשרת הכושי מוחלף במשרתת פיליפינית ..השפה הגבוהה של ספרו חייבת תיהיה להיות מוחלפת בעברית נמוכה .ועל מנת לקדם את ספרו יאלצו הרצל והיחצ"ן שלו לחזר על פתחן של תוכניות אירוח בטלווזייה מכשיר שהוא דווקא לא חזה אם כי היה מודע היטב לכוחם של כלי התקשורת .בהעברת מסרים. בכתבות לעיתוני סוף השבוע היה הרצל כחלק מהפירסום נאלץ לחשוף את סיפור נישואיו האומללים לאישתו ולהתוודות על ילידו שאחת מהן התמכרה לסמים והשני ירה בעצמו ביום קבורתה הכותר הגרמני של ספרו "ארץ ישנה חדשה יוחלף בעברית החדשה לכותר מושך יותר "ארץ על תנאי " כותרת שלה יש סיכויים למכור בעידן הפוסט ציוני אם לא בסטסלר " לפחות ספר פולחן

אך נראה שיותר מכל סמל התפרסמה עד היום כסופרת הבולטת ביותר של נושא "הדור השני " לשואה .

ספרה "כובע הזכוכית" מ-1985 היה ככל הנראה הספר הישראלי הראשון שעסק בנושא הדור השני של ניצולי השואה .נושא זיכרון השואה הוא נושא שמעסיק אותה מזה שנים רבות כבת לניצולי שואה יצחק ארצי שהיא כתבה ביחד איתו את הספר "דווקא ציוני".
.

אלה מילך שריף ,מלחינת האופרה "צחוק של עכברוש".

המלחינה  אלה -מילך שריף זכתה לפרסום על פזמונים כמו "אי שם בביקעה "
פרויקט קודם שלה היה פרסום ובהלחנת יומני אביה מתקופת השואה במסגרת היצירה "ואולי השמיים ריקים " .
כאשר פנתה עם הרעיון לראשונה לסמל , הסופרת לא האמינה שהדבר אפשרי ,אבל עובדה הספר הפך לאופרה מרשימה ויוצאת דופן אופרה שהיא שילוב של סגנונות ותכנים שונים ובהם הנושא הנדיר מכל באופרות של מדע בדיוני .
הצמד ממשיך בפרויקטים שלו במחזור שירי תנ"ך שהלחינה אלה מילך-שריף, ושיבוצע בקונצרט בכורה בפסטיבל אבו-גוש 2005 על ידי המקהלה הקאמרית רמת- גן, בניצוחה של חנה צור.

הילדה והעכברוש.

. האופרה מבוססת על ספרה המצוין של נאוה סמל "צחוק של עכברוש " שזכה בשבחים רבים עם פרסומו.גם לשבחים של כותב שורות אלו  במאמר על ספרות המדע הבדיוני המקורית שבו בחרתי בספר זה כספר המד"ב המקורי הטוב ביותר של שנת פירסומו .
הספר זכה אז לשבחי הביקורת בשל ייחודו ותעוזתו לספר את זיכרון השואה באמצעים בלתי-שגרתיים. זהו ככל הנראה ספרה החזק והמרשים והשאפתני ביותר של סמל עד כה והיא מנסה למצות בו את רעיון הזיכרון השיכחה מכל היבטיו גם הקיצוניים ביותר ועד להשלכות הרחוקות ולכאורה הבלתי אפשריות ביותר . ואת זה היא עושה על ידי שילוב של ז'אנרים  .
ילדה קטנה מוכנסת לבור עמוק ונגזר עליה להישאר שם למשך חודשים .האם זכור לכם סיפור כזה ?
חלק מן הקוראים אולי מכירים משהו מעין זה בסרט האימה המפחיד ביותר של זמננו "הצלצול " אבל באופרה של נאווה סמל הוא מפחיד הרבה יותר. כאן אין יצור על טבעי בבור אלא ילדה רגילה נפחדת שעוברת מעשי אונס בידי בן המשפחה שלידיה הופקדה. ולצידה עומד רק עכברוש אחד שנמצא בבור .
ילדה יהודייה בת חמש נמסרת על ידי הוריה למשפחת איכרים בכפר קטן בפולין, כדי שיחביאו אותה עד תום המלחמה. היא מוכנסת לבור תפוחי אדמה, שמה וזהותה נשללים ממנה והיא נדרשת להפוך לנוצרייה.היא נקברת בבור למשך שנה שלמה מזונה ניתן לה בצמצום,היא חיי בחשיכה מוחלטת ואינה רואה את אור השמש מזדהמת בהפרשותיה. בן לווייתה וידידה היחיד באפלת חייה הוא עכברוש, אותו היא מכנה "סְטַש". בכך לא תמה סאת ייסוריה. בלילות היא נאנסת בקביעות על ידי בנם הבוגר של זוג האיכרים,סטפן אבי אבות הטומאה והאכזריות , ככל הנראה בידיעתם ואולי אף בעידודם של הוריו וכל זה מבלי שתוציא הגה מפיה . ולאחר שנה בחושך היא נמסרת לכומר הקתולי של הכפר, כדי שיחסל אותה במו ידיו ויפרע את חשבון צליבתו של ישו בידי היהודים. ואולם הכומר אבא סטניסלב, מחליט, תוך סיכון חייו, להסתיר את הילדה בכנסייתו. אט אט הוא משקם את גופה ואת נפשה המרוסקת. הוא מראה שיש גם דרך אחרת גם אם זאת לא דרכם של היהודים.

שישים שנה אחר כך בזמן ההווה, כשהילדה ההיא כבר סבתא בתל-אביב, היא מנסה להעביר את סיפור האימה לנכדתה בת השתים-עשרה שמכינה עבודת "שורשים" לבית הספר הזיכרון של סיפור האימה שנבלם בתוכה זמן רב כל כך, תובע כעת את זכותו להפוך לסיפור ולהישמע .אולם הסבתא חוששת ובצדק מההשפעה שעלולה להיות לסיפור על הצאצאים ועל בריאותם ושלוותן הנפשית וככל הנראה בצדק . הסיפור פוגע לבסוף בשלוותו של עולם שלם . הקורבן כופה את סיפור על כלל התרבות האנושית אבל מטבע הדברים התרבותה אנושית מבצעת בתהליך מעשי סדום שונים בסיפור המקורי ומעוותת אותו אל מעבר לכל הכר .

הסיפור השלישי מתרחש בסוף המאה ה-21, כאשר נעשה המאמץ האחרון לשמר את הזיכרון בידי החוקרת גם במחיר האונס המנטלי של עמיתה . הסיפור הזה הוא גם סיפור המסגרת של האופרה כולה.
בשנת 2099 מתחקה חוקרת עתידנית לימה אנרגלי אחרי סיפור קדום על ילד הו עכברוש שהפך בזמן זה למיתוס דומיננטי כנראה בגלל החדרתו לאינטרנט . בעולם העתידני של שנת 2099 ( זה לא כל כך ברור מהאופרה את זה אנו יודעים מהספר ) הפכו שירי "ילדה ועכברוש" שככל הנראה הוחדרו לרשת בידי הנכדה שלה מספרת הסבתה את הסיפור למיתוס אפל וחתרני ולמותג תרבותי  פופולארי חובק עולם ,תופעה תרבותית אופנתית אדירת השפעה בעלת גירסאות רבות , שלפיה נוצרה תרבות ענפה חובקת עולם ( חשבו על תופעת "מלחמת הכוכבים" בעולם הדיגיטלי ) יצירות קומיקס יפניות,סדרת הנפשה אינטראקטיבית על עלילות הילדה והעכברוש הילדה והעכברוש הופכים לדימוי ויזואלי נפוץ ביותר בתרבות הפופ של העתיד ויצירות אמנות פלסטית וגם מסוגים שאינם קיימים היום בסיס לפירסומות . כמובן שזה לא מפסיק כאן הסיפור הופך למוקד פולחן של תנועות דתיות חלופיות שונות .שירי הילדה והעכברוש הבלתי בוררים הופכים לטקסטים פולחניים נחרטים על מצבות ומצוטטים בהספדים בעולם העתידני אף יש כנסייה על שם המדונה של העכברוש .אפילו חברת וולט דיסני מצטרפת לאופנה והופכת את מיקי מאוס למיקי העכברוש ודמותו הופכת לקשורה לסיפור הילדה והעכברוש .כמובן קמות התנגדויות ממקורות שונים שמקשרים את האגדה והשירים לפולחן השטן וטוענים שהיא מעודדת מוות והתאבדות
חוקרים שונים מנסים לפענח את משמעות הסיפור והעכברוש אך ללא הצלחה. יש שחושבים שהמדובר במיתוס הינדי קדום הקשור לפולחן העכברושים .
החוקרת נחושה להיות זאת שתפצח לבסוף את התעלומה בת 100 השנים.
היא מבקרת במדינת "ישראל"  מדינה טכנולוגית אובססיבית שמתנערת לחלוטין מעבר ההן הציוני והן היהודי המתמכרת בהתלהבות אובססיבית למהפכה הדיגיטאלית שבה עדיין מדברים קצת עברית אם גם באותיות לטיניות אך שם יש רתיעה מחקר העבר וכתוצאה "דומה שמחיקת העבר הביא גם לשיבוש עמוק בתפיסת העתיד ,כמעט כל הייצוגים המיתולוגיים של העתיד הם קצרי טווח וכרוכים בקטסטרופה מוחלטת ". לצד מדינה זאת יתקיימו בשטחים מובלעות דתיות של "יהו אידיאה " שדווקא מקדשת את העבר בתנאי שהוא מורכב מאגדות על חסידים וצדיקים. שמרנות דתית בצורתה הקיצונית ביותר, אך הם דווקא מתקדמים מאוד מבחינה טכנולוגית בשימור סודותיהם ומסורותיהם ( מה שהגיוני מאוד וקורה במציאות ) .
באותו עולם עתידני שטוף מידע יוצאת המדענית לחיפוש אחר מקורם של השירים והמיתוס המלווה אותם על ידי מכשיר החולמן החדש
לפני שהזיכרון יימחק כליל  נכנסת החוקרת לחלומות של עמיתה על מנת להגיע למוח של הילדה שלה סופר הסיפור בידי סבתה ושהעבירה אתה סיפור לדורות הבאים דרך הנשק של האינטרנט .
את כל זה היא עושה כנגד רצון העמית שאינו רוצה להתמודד עם הסיפור הנורא ולמעשה יש כאן סוג של אונס נושא שעם השלכותיו לא התמודדו באופרה .
החלק העתידני של הספר זכה לביקורת קשה . המבקרת נועה מנהיים התלוננה כי הוא מבולבל ולא מובן וכי עדיף היה להסתפק בחלקים  של השואה שעל עוצמתו אין כל ערעור . אבל ניראה לי שהם החמיצו את הנקודה . בסופו של דבר בסיפור  האימה של השואה כבר עסקו ובצורה לא פחות רבת עוצמה מזאת של סמל סופרים רבים אחרים בעבר כמו פרימו לוי ואלי וייזל . אבל בסיפור העתידני סמל עוסקת בנושא שלא דנו בו מעולם אבל חשיבותו גוברת מיום ליום ככל שניצולי השואה גוועים .איך תיזכר השואה בעתיד ?
ותשובתה היא: כסוג של מיתוס ומותג מצמרר שניתן לפרש אותו בדרכים שונות ומגוונות והפוכות זו מזו שהרי זוהי דרכן של מיתוסים שהם ניתנים לאין סוף פרשנויות אפשריות .

 

מדע בדיוני עתידני מתייחס רק לעיתים נדירות מאוד לנושא השואה וזיכרון השואה בעתיד . ספר יוצא דופן אחד כזה הוא DAYS OF CAIN שבו ניסיון לשנות את ההיסטוריה ולבטל את השואה על ידי מסע בזמן נכשל מכיוון שיש צורך בעתיד בזכירת השואה כ"חור שחור " בהיסטוריה האנושית שמהווה דוגמה לדורות העתיד הקרוב והרחוק עד לאיפה יכול המין האנושי להתדרדר.
אבל נראה שבאופן כללי ספרות המד"ב מתקשה להתמודד עם נושא זה  ועוד יותר לגבי שאלת זכירתו בעתיד.לא ידועות לי דוגמאות נוספות של רומאנים  שעוסקים בנושא זה. 

 

הסמל של העכברוש שהוא היצור האנושי ביותר בעולמה של הילדה עד כדי כך שהוא מסוגל לצחוק אינו מובן לחלוטין ומבקרים התלוננו על קשיים בפרשנותו ובמשמעותו .אפשר להשוות את העכברוש לסמל של היהודי כעכברוש נתעב בסרטוני התעמולה הנאציים הידועים. דעתי היא שייתכן שיש כאן רמז טקסטואלי ליצירתו של ארט שפיגלמן "עכבר" יצירת הקומיקס המפורסמת ביותר בעולם שעוסקת באימי השואה דרך סיפורו האמיתי של אביו של המחבר כשהיהודים מוצגים שם כעכברים במטאפורה לנרדפותם.  דעתי שהיא שיש כאן משום רמז לאותו ספר שגם הוא גילגול מיוחד של זיכרון השואה בתרבות הפופולארית   כשהעכברוש מושווה למעשה ליהודי הנרדף והמנודה כפי שעשה שפיגלמן עם העכברים ומאבקם בחתולים הנאצים .נאווה סמל פגשה את שפיגלמן וניהלה עימו רעיון מענין על הקומיקס שלו במגזין "סטודיו" והיצירה מוכרת לה היטב.

הסיפור על הילדה בבור בסרט האימה "הצילצול".

משהו דומה מאוד למה שמתארת סמל בסיפור העתידני שלה קרה במציאות  מאז שפורסם הספר "צחוק של עכברוש ".
הסיפור של הילדה בבור הפך מאז שסמל כתבה את ספרה למיתוס  ידוע  של התרבות הפופולארית המערבית הודות לסרט האימה היפני "הצלצול  ( המבוסס על ספר מדע בדיוני יפני ) " וגיבורתו הילדה בעלת הכוחות העל טבעיים שנכלאה בבאר בידי הוריה המאמצים ונוקמת בכל מי שרק אפשר את נקמתה , הפכה לאיקון של אימה בתרבות הפופולארית  גם מחוץ ליפן .בדומה למה שקרה בסיפור עם הילדה והעכברוש.

הילדה המפלצתית  כוכבת "הצלצול " היא כיום כוכבת של סדרות סרטי קולנוע הן ביפן הן בקוריאה וכעת בארה"ב כולל  נלווים שונים בתרבות הפופולארית כמו משחקים , סיפורי קומיקס ואתרי אינטרנט .

. הגירסה האמריקנית של הסרט הראשון, שיצא בשנת 2002, הכניסה  249 מיליון דולרים ברחבי העולם. 'הצלצול 2', שמוקרן בארץ בימים אלו, הכניס, נכון לכתיבת שורות אלו למעלה מ- 155 מיליון דולרים ברחבי העולם. כעת עובדים על הסרט השלישי והסוף אינו נראה באופק .

האופרה

תמונה מהאופרה

מטבע הדברים אי אפשר להעביר את כל הרעיונות העתידניים של ספר לאופרה . אם זאת התאכזבתי שלא הושם דגש יותר על התפתחות המיתוס העתידני של הילדה והעכברוש בשנת 2099 . הצופים שלא קראו את הספר לא יבינו כתוצאה מדוע זה כה חשוב לחוקרת העתידנית להתחקות אחרי מקור הסיפור .אבל האופרה הייתה חזקה מאוד גם כך
המוזיקה הייתה מרשימה ביותר במיוחד,ויש לזכור שהיה צורך לשלב סגנונות שונים מוזיקה עתידנית עם מוזיקה עכשווית בתיאור תקופת ההווה עם מוזיקה נוצרית כנסייתית המוזיקה המקהלה ומוזיקת הכנסייה נוצרית ששולבו בסיפור .היצירה ככלל הייתה מרגשת .לא תמיד השילוב מצליח אבל כאשר הצליח כמו בסצנות של הקהל בכנסיה התוצאה הייתה מרשימה ביותר.

 
מבחינת הסיפור העתידני האופרה מסתיימת ללא סיום ברור, איננו יודעים אם הצליחה החוקרת בפרויקט שימור העבר שלה.כמובן הדגש האמיתי של יוצרי האופרה היה על סיפור הצלת הילדה בידי הכומר ומבחינה זאת יש סיום ברור וחזק מאוד לאופרה,של ניצחון מוסריות האדם כפי שהיא מיוצגת בידי הכומר על הרשע האנושי שמסביב .
אבל האם ייתכן שרשע כזה יווצר שוב בעתיד גם כתוצאה משיכחה או גרוע משיכחה כתוצאה מעיוות ?
.מהספר אנחנו יודעים שבעתיד הרחוק של 2099 נוצרות גירסאות חלופיות. המשבשים לחלוטין את הסיפור הילדה הופכת לבת השטן העכברוש לניצוד והסטיפן הופך
לקורבן. נוצרים אז משחקים שבהן הילדה בת השטן יורדת אל הבור באפלה צדה את העכברוש והופכת אותו למשרתה ויחדיו הם מתעללים בסטפן האומלל .

 

סביר להניח שדבר מעין זה אכן יקרה במציאות אצל אנטישמים מכחישי השואה והפוסט מודרניסטים אנטי ציוניים למינהם שיעמלו בכל כוחם להפוך את הנאצים לקרבנות ואת היהודים לשליחי השטן . יש רמזים בספר שאם יתגלה לבסוף מקורו האמיתי של הסיפור זה רק עלול לפגוע בבומרנג בצאצאיהם של ייוצריו אבל סמל לא ממשיכה את קו המחשבה הזה.
יצאתי מהאופרה בתחושה קשה ביותר אות וסימן שיוצריה הצליחו במשימתם להכריח את הצופים לחשוב מעל ומעבר לכל מה שקורה באופרה רגילה .המלצתי : לכו לראות.

 

צפו באופרה "צחוק של עכברוש":

 

קיראו גם :

הספר "צחוק של עכברוש"
האופרה "צחוק של עכברוש " בויקיפדיה

האופרה באתר "הבמה "

מירב יודילוביץ על האופרה

יריב מוהר על האופרה

יורם מלצר על "צחוק של עכברוש "

נועה מנהיים על צחוק של עבברוש

זוהר ישראל על "צחוק של עכברוש"

אתרים על נאוה סמל

האתר של נאוה סמל 

נאוה סמל בלקסיקון הספרות העברית

 

נאוה סמל בויקיפדיה

נאוה סמל באתר מכון התרגומים

נאוה סמל באתר הבמה

 

"בוקיצה" סיפור מאת נאוה סמל

נאוה סמל על זכרון השואה

 

אלה מילך-שריף

 

 

האופרה :מסע אל תום האלף" מאת א.ב..יהושע

 

נאוה סמל טרזן ואני :לזכרה של נאוה סמל

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

9 תגובות על “זכרונות הדור העשירי לשואה : האופרה "צחוק של עכברוש"”

לאלי אשד שלום רב,

ראשית, התרגשתי לקרוא את תגובתך החמה ושמחתי במקום המכובד שנתת לאופרה "צחוק של עכברוש" של אלה שריף ושלי.
קראתי בעניין רב את הדברים שכתבת ואני שמחה לתרום הערות אחדות, ספונטניות כמובן:

כתבת שלא חשת באופרה בסיום ברור. אני מבקשת לחדד את הסוגייה.

השינוי בסיום באופרה לעומת הספר:
1. החלטת הבמאי עודד קוטלר להסיר את בגדי הכהונה של הכומר – זו פרשנותו האישית בעניין האחריות האישית שאמור כל אדם ליטול על עצמו, שאינו קשורה בשליחות "מטעם". הסכמתי עם עודד שהבחירה בין טוב ורע ניתנת לכל אדם באשר הוא. בספר, כזכור, הכומר קורע את בגדיו ויושב "שבעה", מבלי ידיעתו שהוא מקיים טקס אבלות יהודי.
אישית, לא התערבתי כלל בתהליך העבודה והחזרות בסוגיית הפרשנות שיצקו היוצרים האחרים. נהפוך הוא, התעשרתי מהתובנות האישיות שלהם וישבתי באולם החזרות במשך ימים, משתאה נוכח החיבורים הפרטיים והפנימיים שאיש איש בתורו תרם ליצירה – בראש ובראשונה אלה שריף, מלחינה מופלאה ובעלת חזון. הליברית נכתבה בשיתוף עמה ובאחווה נדירה, ועל פי התוואי המוזיקלי שהתמסלל בראשה! המוסיקה הפכה לפלטפורמת זיכרון נוספת, על חמש האופציות שבהן נוקב הספר ולמעשה הפכה לשלוחה חדשה שלו.

2. שינוי שאכן עשיתי בליברית: האופרה מסתיימת במילותיה של הנכדה "סבתא, את צוחקת". קרי- כוח ההישרדות שהעניק העכברוש לילדה בבור, והכומר בתורו שהתחזה לעבכרוש, אכן השיבו לסבתא את היכולת לחיות בעולם הפגום הזה.
עודד קוטלר ביים את הסצנה כך שהנכדה מחבקת את סבתא, נותנת לה כוח לצאת סוף סוף מהבור שבנפשה, ושתיהן יחדיו מתבוננות בילדת הבור ואז יוצאות בדבוקת שלישייה ממנו. בחושך שעל הבמה נדלק אור במרחק. חיי הסבתא לעולם לא יהיו שטופים באור, אבל יש שם הבלחה במרחק שעליה אפשר להישען.
הסוף הזה מרומז בספר, בפרק הראשון ובפרק השני, אבל לבמה כמובן יש חוקיות דרמטית משלה. אולי שמת לב, אלי, שלימה וסטש מחזירים את ראשם ומבטם לקהל, כאומרים: "עכשיו אתם נמעני הסיפור ותורכם להעבירו הלאה". גם נוכחות התזמורת והמנצח על הבמה בדחיסות עד מחנק, יוצרת תחושה שהם נמענים ישירים של הזיכרון ו"נשאים" שלו.

הערה על לימה:
לא זו בלבד שלימה מצליחה לזכור את מה שארע- שכן היא "מעלה באוב" את הזיכרון הקבור בעמקי הארכיון, ומפעילה את החווייה מחדש בהכרתה, במכשיר החלומות של סטש ובעבור הצופים, אלא שהיא גם מצליחה בסוף האופרה להעבירו הלאה לסטש ולגרום לו במפגיע לזכור. וזה מה שרציתי לומר הן בפרק העתידני והן באופרה: אמונתי – נאיבית אולי – בקיומו של "זכר רגשי" שיכול לחצות את ציר הזמן והרבה מאוד בעזרתה של מנשאת מעשה האמנות.
אלה שריף מצידה, חשה חיבור עמוק ללימה והמוזיקה שהלחינה יצרה ללימה את האפשרות "לספר את הסיפור" בעושר ובגיוון עצומים. יתכן שבצפייה ובהאזנה ראשונה באופרה החמצת את הנוף המוזיקלי המורכב שיש בו אלמנטים מג'אז, מוסיקה שבטית, קינה – כל מה שמכיל הזיכרון הקולטקטיבי.

רק נועה מנהיים הסתייגה מהפרק העתידני. יש לי מה להשיב לביקורתה, אך לא אחרוג ממנהגי שלא להתווכח לעולם עם מבקרים. רק אומר בעדינות שתגובתה הייתה על גבול שליפה מהמותן, כנראה מפני שרצתה להיות הנחשונית בעיתונות. הדבר היחיד שפגע בי הייתה הרמיזה המזלזלת כאילו נכתב הפרק העתידני כדי "למצוא חן" בעיני צעירים, והרי לא כך הוא.
שאר המבקרים לשמחתי, הרהרו מעט יותר (יהודית רותם, אדיבה גפן, יורם מלצר, יואל רפל, חיה הופמן) וזיהו בפרק דברים דומים לתובנות שלך.
מראש לקחתי בחשבון שלאנשים מבוגרים יהיה קשה עם מה שנתפס בעיניהם כ"מדע בדיוני" ורבים אמנם התקשו להיכנס לעולם המושגים ה"אינטרנטי", וזאת לעומת קוראים צעירים שהתחברו מיד. אבל אל תשכח שהספר התפרסם ב 2001 ובינתיים מתרבים גם המבוגרים שהעולם הדיגיטלי החדש כבר אינו זר להם, ולכן הפרק הזה דווקא משביח עם הזמן. תגובות הקוראים שמבינים את מהות הפרק וקיומו ההכרחי בספר, רק הולכות וגואות – דבר שמשמחני.
אך השבוע הייתה לי שיחה ארוכה עם פרופ' ניצה בן דב מאוניברסיטת חיפה שמנחה תלמידה שלה לדוקטורט על הספר. ושתינו נוכחנו לדעת עד כמה הפרק הזה חיוני.

ציור הילדה שבעטיפה הוא יצירה גדולת ממדים של האמן האוסטרי גוטפריד הלנוויין והוא תלוי בכנסיה באוסטריה. אם היצבת אותו באתר, אודה לך אם תוסיף לאמן את הקרדיט לו הוא ראוי.

מאוד מעניין היה לי לקרוא את ההקשר שעשית לסרט "הצלצול". לא ראיתי אותו, מן הטעם הפשוט שאני חובבת קטנה מאוד של סרטי אימה. אפילו ילדיי לא צפו בסרט, מפני שגם הם נרתעים מהז'אנר הזה.
אולי אתפתה עכשיו. אקח כדור הרגעה בדרך לבלוקבאסטר…

שלך בתודה,

נאוה

לעומת המלחינה?
האין הדבר מעורר בנו זכרונות עגמומיים מאותה מודעה בוינה של 1791 על "מחזמר מאת הר עמנואל שיקאנדר"; שמו של שיקאנדר נכתב באותיות מאירות-עינים במרכז המודעה. בשולים, בין שאר הקרדיטים – לכוריאוגרף, תפאורן, תאורן וכל-השאר ניתן גם קרדיט צנוע למלחין: "המוסיקה מאת וו. א. מוצרט", אפילו בלי התואר הסתמי "הר" (= מר, אדון)…. מדובר כמובן על "חליל הקסם"….
אלא שב-1791 לפחות נזכר שמו של המלחין… בהודעה לא זכתה המלחינה לאיזכור מספיק , .
בל נחטא בחטא זה!
ולמחַבְּרות נאמר: עלינה והצלחנה, ושהאופרה שלכן תהיה מוכרת לציבור, בארץ וברחבי תבל.

מסכימה עם כל מילה וממליצה בכל פה לראות ולשמוע את האופרה . זו יצירה מרגשת מאד. הבצוע נפלא הן של התזמורת והן של הזמרים.

אבל אני באמת חושב שיש לתת מקום מרכזי לסופר לפני המלחין ולפני כל אחד אחר אחרי הכל בלעדיו לא היה שום סיפור להלחין.
זה אולי נשמע כחילול קודש אבל אני לא כל כך בטוח שהם טעו במאה ה-18 במקום המרכזי שהם נתנו לשיקאנדר שאמנם מאז נשכח לחלוטין אבל בהחלט יש מקום לשים את שמו בגודל כמעט שווה לזה של מוצר כיוצר הסיפור.

אלי, אופרה היא בראש וראשונה יצירה מוזיקלית

רב האופרות מזוהות קודם כל עם המלחין (ורדי, רוסיני, מוצארט).
איש אינו זוכר את מחבר הליברית (הטקסט) של אופרות קלאסיות כמו "חליל הקסם" ו"הספר מסיביליה" , שכן בז'אנר זה תפקיד הטקסט הוא משני!.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

one × three =