ב-14 ביולי יום העצמאות של צרפת הוזמנתי למופע ליל ברל" של שירי ז'אק ברל האמן הצרפתי החשוב ביותר של המאה הקודמת ויש שיאמרו של המילניום כולו ושבוודאי מסמל יותר מכל אחד אחר את המוזיקה הצרפתית של המאה העשרים . השירים בוצעו בידי הזמר ראובן לביא ביחד עם התיזמורת הקאמרית הישראלית , במסגרת " סדרת ""מסביב לעולם ב 6 קונצרטים" בהפקת אבשלום שריד באמפיתאטרון של גג בניין עזריאלי בתל אביב שכל קונצרט שבה עוסק במוזיקה של לאום אחר.
האמפיתיאטרון התמלא לחלוטין בשעה המיועדת אולם בדיקה של הנוכחים הראתה שאין שם אף אחד שנראה מתחת לגיל 30 או 35 ורק מעטים מתחת לגיל 40 מה שאולי אומר משהו על סוג הקהל היום של שירי ז'אק ברל והשנסונים בכלל . הביצוע של הזמר ששילב את שירי ברל עם שירים של שרל אזנבור ואדית פיאף היה בינוני אבל נלהב. ובכל אופן רוב הקהל בא על מנת ליהנות מנוסטלגיה ושירי ז'ק ברל ונתנו להם את זה. יותר מכל האירוע הזכיר מופע שירה בציבור נוסטלגי של שירי ארץ ישראל .
השנסונים הז'אנר שבו התפרסם ז'אק ברל הם שירי זמר ופזמונים שירים עממים כביכול שבמקורם שהתפתחו לצד המוזיקה "הרצינית" יותר בצרפת ובבלגיה עוד מימי הביניים . הם היו אמורים להיות עליזים והומוריסטיים . המילים היו אמורות לפנות לאינטלקט בזמן שהמוזיקה הנעימה לאוזן וכך להיענות מכל העולמות עבור המאזינים. ימי הזוהר שלו היו בתקופת הרנסאנס אבל הוא המשיך להיות פופולארי לפחות עד שנות השבעים ביטא את רחשי לה בעם ושילב מחאה חברתית עם מוזיקה פופולארית קליטה ושירה רומנטית עצובה עם אמנים כמו שרל אזנבור אדית פיאף ,ז'ורז' מוסטקי ,איב מונטן וז'ורז' ברסנס והגדול והמפורסם מכולם ז'אק ברל שאמנם לא היה צרפתי אלא בלגי אבל הצרפתים המוקסמים משיריו היו מוכנים לשכוח לו זאת .
הז'אנר זכה להצלחה גדולה גם בישראל בשנות השישים השבעים והשמונים בתקופה שהשפעת התרבות הצרפתית הייתה כאן בשיאה וישראל הייתה מוקסמת מצרפת כמו שצרפת הייתה מוקסמת בישראל . ז'אק ברל השנסונייר הגדול אף ביקר בישראל בשנות השישים וזה עוד הוסיף לפופולאריות שלו ושל הז'אנר אצל הישראלים .
ז'ק ברל שר.
עם זאת מעניין שרוב מבצעיו ומתרגמיו בישראל של ברל כמו דן אלמגור נעמי שמר ויוסי בנאי הם ילידי הארץ שמעולם לא חיו בצרפת ולא היו בני בית אמיתיים בתרבות הצרפתית.
בישראל תרם תרומה גדולה לפירסומו של ברל מופע מ-1971 ( כשברל עוד חי ) בשם "עולמו של ז'ק ברל " שבו קבוצה של זמרים :דני ליטאני, ריקי גל, אביבה שוורץ וישראל גוריון ביצעו את פיזמוניו של ברל במסגרת סיפור . משהו בדומה לטרנד המודרני של יצירת מחזמרים שלמים על סמך שירי להקה או זמר או יוצר ידועים בסגנון "מרי לו" של צביקה פיק ו"מיקה שלי" על פי שירי יאיר רוזנבלום. מופע זה תרם רבות לחיזוק הפופולאריות של ברל .
עד לשנות השמונים זכו השנסונים של ברל וזמרים צרפתיים אחרים לפופולאריות גדולה בתרגומים לפזמונים העבריים . יוצרים מרכזיים בתרבות העברית כמו נעמי שמר ודן אלמגור ויוסי בנאי תרגמו שנסונים והעבירו אותם לקהל הישראלי . .
יוסי בנאי עשה מופע עם תקליט "אם נדע לאהוב " על פי שם שיר של ברל והתפרסם בביצוע שירים רבים של ברל בתירגום אהוד מנור ואחרים. הדודאים ביצעו שירים של ברל , קורין אלאל ביצעה את "הנמל באמסטרדם" של ברל . וגם היום אמנים בישראל חוזרים מדי פעם לברל .
אולם נראה שהשנסון היום הוא אמנות גוועת בישראל . כתוצאה מהתחזקות התרבות האמריקנית וההתרחקות מצרפת השנסון הולך ודועך. בכלל היום יש החלשות ברורה בפופולאריות של המוזיקה הצרפתית האירופית בכלל .
ז'אק
( התקציר של "ז'אק " מאת רן יגיל )
הסופר רן יגיל הוא מעריץ ענק של ז'אק ברל ואף כתב עליו את הספר היחיד עליו בעברית ספר שהוא גם הרומן העברי היחיד מכל סוג על זמר זר.
ב-1998 פירסם יגיל לאחר עבודת תחקיר מקיפה ביותר את הנובלה הביוגראפית "ז'אק " .בספר מתאר יגיל בכמה עשרות עמודים תחנות שונות בחייו של הזמר מילדותו ועד מותו בגוף ראשון כמעין מונולוג של ברל המבוסס על מונולוג אמיתי שנתן ברל בהופעה האחרונה שלו על הבמה ב-1967 כאשר לראשונה בחייו נתן בהופעה מונולוג של שעה וחצי על חייו. יגיל אף המחיז ספר זה להצגה .
בספר זה התבלטה לראשונה נטייתו של יגיל להציג בצורה אמפטית מאוד אישים מהעבר ואירועים מחייהם.
לאוהבי ז'ק ברל זהו ספר חובה.
רן יגיל מחבר הספר "ז'אק " סיפור חייו של ז'ק ברל.
אלי : למה כתבת את הספר "ז'אק" ?
רן יגיל: אני מאוד אוהב את ברל . וזה החל עוד זמן רב לפני שכתבתי את הספר ועוד לפני שידעתי בכלל צרפתית . זה החל בנערותי כשראיתי סרט עליו בערוץ הראשון כשהיה ערוץ יחיד ,ומיד הבנתי שזהו זמר מסוג שמעולם לא נתקלתי בו .
אלי מה משך אותו בעיניך ?
יגיל : נמשכתי אליו כי הוא היה יוצא מהכלל .הוא היה תיאטרון של איש אחד ולא נתקלתי מעולם לפני זה ואני חושב שגם לא אחרי זה בדבר כזה. אדם עם עולם ביוגרפי שלם שיוצק אותו לשיריו שכולל גם את כל מגוון של אהבה ושינאה בדידות ותאווה ,ציפיה ואכזבה. הכל .
אפילו בוב דילן למשל לא היה מבצע את שיריו בצורה תיאטרלית כל כך.
רק כדי שתבין עד כמה הערצתי אותו בהמשך למדתי צרפתית רק כדי להבין את ז'ק ברל במקור . אבל נכון שאני גם בא מבית שיש בו תרבות של שנסון ואבי הקומיקאי גדי יגיל היה גם הוא מעריץ מושבע של ז'ק ברל וביצע כמה שירים שלו כמו את ולס אלף המקצבים ושירים אחרים של ברל ושל אזנבור ואחרים וזה בהחלט עזר להבין את האיש .
אלי :איך היגעת לכתיבת רומן שלם על חייו?
יגיל : יש לי חבר,מוזיקאי בשם גיל אלון שדירבן אותי לכתיבה. הוא מטורף על ז'אק ברל כמוני ושנינו החלפנו חוויות והוא ביקש מימני לכתוב לו על מחזה על ברל. והתחלתי בזה ואז החלטתי לכתוב נובלה ביוגרפית ומתוך זה הוא הוציא את המחזה . עבור כתיבת הספר קראתי שתי ביוגרפיות של ברל ואת כל שיריו ואז גם למדתי במיוחד צרפתית רק כדי לקרוא את ז'אק ברל על מנת שאוכל לכתוב את הספר.עד אז היכרתי אותו רק משיריו העבריים .
הספר התקבל בהרבה תגובות חמות ולא מעט סקירות ביקורת ,אולי שש או שבע כאלה. והספר זכה לשתי מהדורות ונמכרו היטב ואזלו .
אני זוכר שכשישבתי עם הספר ליד הדוכן בשבוע הספר הרבה אנשים ניגשו לדוכן בשבוע הספר וסיפרו לי כמה הם משוגעים עליו ועל יצירתו .וזה מראה לך עד כמה אנשים אוהבים בישראל את ז'ק ברל .
בהמשך גיל אלון עשה מהספר שלי מופע שבו הספר שימש כקטעי מעבר לשירים . הוא הוצג כ-40 פעם ועשו ממנו גם תקליט .
האם יש עתיד לשנסונים?
ז'ק ברל שר.
אם בשנות השישים השבעים והשמונים אפשר היה לשמוע בתחנות הרדיו הישראלי הרבה מאוד מוזיקה צרפתית, איטלקית ( שירי פסטיבל סן רמו היו פופולאריים מאוד ) ספרדית ודרום אמריקנית הרי כיום מוזיקה כזאת היא כמעט בל תישמע בתחנות החשובות ( להוציא שירי טלבנובלות וכמובן שירי אירוויזיון ) ולמוזיקה האמריקנית האנגלית יש דומיננטיות מוחלטת.
מוניקה בן ציון היא חוקרת ספרות צרפתית ומתרגמת שהאזינה עימי למופע ליל ברל :
.
אלי :האם השנסונים עדיין פופולאריים היום בצרפת ?
מוניקה : לדעתי לא. זה נחשב היום למשהו מיושן שחלף זמנו, משהו כמו שירי ארץ ישראל אצלנו . זה כבר לא דברים שמשמיעים יותר וכבר לא מחברים שירים חדשים בסגנון הזה יותר. הזמר שרל אזנבור עוד מופיע והוא כבר זקן מאוד אבל רוב הזמרים בסגנון הזה כבר מתו ואחרי ששרל אזנבור ימות לא יהיו זמרים חדשים מהסוג הזה. לכל היותר יהיו חידושים של שירים קלאסיים וזה הכל.
אלי : איזה סוג פזמונים פופולארי היום בצרפת ?
מוניקה : מה שפופולרי היום בצרפת זה ז'אנר שנקרא "שירי עולם" שירים בהשראה מזרחית וצפון אפריקנית שלרוב שרים אותם זמרים צפון אפריקניים או מכל מיני מקומות אקזוטיים ולא צרפתיים אחרים בסגנון ובהשפעות מזרחיות .הצרפתים משוגעים על הסגנון הזה עכשיו.
אלי : בישראל עדיין משמיעים מוזיקה צרפתית ברדיו ?
מוניקה: מוזיקה צרפתית עוד מושמעת אצלנו ברדיו אבל בתחנות נידחות יחסית כמו 88 אף אמ של קול ישראל שמתמחה בסוגי מוזיקה כאלה אבל היום בגלל הגלובליזציה מה שמשמיעים בעיקר ובראש ובראשונה זה מוזיקה בסגנון אמריקני וכל השאר נחשב כשוליים.
רן יגיל : ז'אק ברל טען עוד ב-1970 שהשאנסון ימות איתו ועם אזנבור .ובאמת מאז מותו של ברל אין יותר שנסונים חדשים . יש מוזיקת רוק אבל שאנסון שבו המילה חשובה יותר מהמנגינה זה דבר שכבר לא קיים למיטב ידיעתי . בתרבות הפזמונים המודרנית המוזיקה התחזקה בהרבה על חשבון המילה .
כיום יש טקסטים יותר פשוטים בידי להקות אבל סך הכל המילה היום פחות חשובה מהמוזיקה בעוד שבשנסון המילה תמיד הייתה חשובה יותר מהמוזיקה .
מסתבר שאין היום אמנים חשובים חדשים של השנסונים בצרפת שלא לאמר ישראל וכל מה שנשאר זה הנוסטלגיה כפי שהתברר מהמופע בעזריאלי .
רן יגיל :
השנסון אולי גווע . אבל אני לא גמרתי עם השנסיונרים. יש לי חלום להפוך את "ז'ק" לראשון בסדרה שתכלול נובלות נוספות על היוצרים הכותבים החשובים של השנסונים . לא אלו שרק שרו אלא אלו שגם שכתבו שירים . איב מונטן למשל לא מעניין אותי כי לא היה יוצר כותב בניגוד לאחרים .
אני רוצה לכתוב ספרים על ז'ילבר בקו שכתב את השנסון המפורסם "נטלי" וספר נוסף על שארל אזנבור ועל ליאו פרה שהיה האנרכיסט בחבורה. כולם זמרים שהיו גם כותבים.
למרות הכל אני מאמין שהשנסון עוד לא סיים את חייו כז'אנר יצירתי ועוד יש הרבה מה לאמר ולכתוב עליו.גם אחרי שז'אק ברל מת.
|
ראו גם :
האתר הרשמי של ז'אק ברל
ז'אק ברל בויקיפדיה
זמרי שנסונים שונים
האם יש עתיד להלחנת שירי משוררים
8 תגובות על “געגועים לז'אק ברל”
בחיאת אלי. לא רוול, לא פרוסט, לא רדיגֶה, לא מאטיס, לא פיקאסו, לא גודאר, לא פיאף – דווקא ז'אק ברל. הגזמת הפעם, ואני דווקא מת עליו.
חשוב מאוד ואפילו הערצתי אותו פעם. כתבתי כאן מזמן משהו דביק עליו המתייחס גם לעוצמה החווייתית (גם החייתית וגם האנושית וגם וגם וגם) אותה הצליח להעביר לשומעיו ואשר לצערי לא הצלחתי לקבלה משאר מבצעי שיריו, למעט כמה שהם יחידי-סגולה לאוזני.
בבלוג של אלי אשד, אליו הייתה הפנייה, קיים ניתוח אשר מנותק במקצת, לדעתי, מהאיש עצמו, מז'ק ברל. למרות שמצאתי את עצמי מהנהן לא פעם בקריאה אני מוצא כי ההפרדה שהוא מבצע בין המילים למוסיקה, כמו גם הקביעה שהטקסט אצל ברל חשוב יותר, אינה במקומה.
מכיוון שנדמה לי שברברתי יותר מדי לאחרונה אז אקצר כעת. יש לו כמה טעויות עובדתיות בניתוח. אחת מהן למשל שאיב מונטאן לא כתב מעולם שירים, או למשל ששאר הזמרים הצרפתיים שהוא מציין, בניגוד לברל, הם בנים פר-אקסלנס של מדינת צרפת. בנוסף הוא זורק הערות שניתן להתווכח עליהן כמו למשל שיוסי בנאי, נעמי שמר ודן אלמגור "לא היו בני בית אמיתיים של תרבות צרפת".
אולי אני מתעסק עם הגדרות קטנוניות אבל נדמה לי שחלק מדבריו שם, לדעתי, נועדו לתת תוקף וגושפנקא סמכותית למחבר הנובלה הביוגרפית שנכתבה בעברית על ז'ק ברל (ומה זה נובלה ביוגרפית? שאלה טובה. אחרי שאקרא אדע יותר כנראה).
לאחרונה יצא לי לשמוע את אזנבור(יאן) מלהטט על שיר ישן שלו בביצוע מחודש (כנראה גם שלו, לא הספקתי לבדוק). האיש עושה נפלאות על הפסנתר ומקנה בעזרת קולו לשומעים את התקווה שישנם דברים שכדאי שלא יגדירו ויכלאו בין מילים בבלוג.
ולהבהרה, אין לי כלום מול אלי אשד, נהפוך הוא. אפילו כתבתי שמצאתי את עצמי, מספר פעמים, מהנהן בהסכמה לדבריו. אולי זו התקווה שלי שלא הכל פסימי, אמריקני, גלובליזציה … ושער-הדולר היציג הקובעים גם את הטעם המוזיקלי של ההמונים. אולי.
נו, מתי כבר תגיע גאולה לעולם?
שבת שלום לכולם.
אני עצמי לא חושב שברל הוא האמן הצרפתי החשוב של המאה הקודמת ,ואני גם לא מכיר אותו מספיק. אבל כך הוא הוגדר במופע אבל נכון הייתי צריך לצייןז את.
לגבי זה שאיב מונטן לא כתב שירים שוב גם בכך אינני מתמצא אולם כך נאמר לי בראיון עם מומחה ובמקרה הזה רק ציטטתי אותו.
זה ממש מחזיר אותי לתקופה די קסומה, שמעתי הרבה יוסי בנאי אז (אני זוכרת שהלכתי לקמת דיסק והמוכר שאל אותי אם זו מתנה לאמא שלי… תמיד הקדמתי את זמני) בכל מקרה זה התחיל ממישהו שכתב לי את "אהבה בת 20" (וזה כבר סיפור לפורום אחר כנראה), ואז התחלתי לשמוע המון יוסי בנאי, הוא שר דברים מדהימים של ז'אק ברל, והלכתי גם לראות הופעה פעם של שירי ז'אק ברל.
מוזר, תמיד הייתי ממאמיני "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", אבל במקרה הזה נראה לי שזה לגמרי נכון. איך אני רואה את עצמי בבאר אפלולי בפאריז (בפנטזיה שלי אני מסתדרת עם המלא עשן מסיגריות חומות ארוכות וסיגרים ריחניים) שותה משהו אדום בכוס זכוכית עבה. ורואה בלייב את ז'אק ואדית וחברים… מעניין אם הייתי מעזה לגשת אליה.
בכל מקרה, יש בשירים שלו (בלילהבין אף מילה בצרפתית או עם להבין אצל יוסי בנאי) משהו כל כך רומנטי במובן הטוב של המילה, ואני מנזהרי הקלישאות ומסולדי הבנאליות המתקתקה. משהו בשל, שבטוח לא היה בי אז (גיל 18 ככה) אבל נורא רציתי שיהיה בי ואני עדיין רוצה.
אז יש למה להתגעגע…
למרות שלאדם הזה היו צדדים שלא מעוררים נוסטלגיה. הוא היה אדם אגרסיבי שירד בשיריו בבוטות חסרת על תקדים על מי שלא מצא חן בעיניו, ומעל לכל על הפלמים שנואי נפשו, אדם צבוע שלגלג בשיריו על אורח החיים הבורגני אבל יישם את הבורגנות הזאת באופן מוקצן בביתו בו הוא "גידל" אישה קטנה ושני ילדים צייתניים ושבו העיקר היה לא להפריע לאבא, הוא התהולל עם נשים רבות אבל אישתו חייבת היתה תמיד לשכון בבית ולחכות לו בבואו, ובינתיים יכלה לשמוע ברדיו שירי אהבה שהוא כתב לאחרות.
על כל אלה סלח לו הקהל, סלחו לו גם על כך שכשחלה בסרטן הפליג לבלות את שנותיו האחרונות באיי מרקיז ולכתוב שירים נוגעים ללב, והותיר את אישתו וילדיו עגונים, סלחו לו על כל אלה כי הוא היה ענק בימתי, אולי יותר מכל זמר אחר שאני מכיר, זמר שהיה חי את שיריו בכל עומק ההבעה האפשרית כשחקן שיקספירי, מתרגש מהם עד כדי מחנק, עד כדי דמעות, עד כדי זעם ועד כדי יגון. בסופה של הופעה הוא היה יורד מהבמה מותש ומיוזע. הוא חי את השיר על הבמה בעוצמות המטורפות ביותר, וכך הוא גם כתב את שיריו, כשהוא בוחר במלים המוקצנות ביותר כדי לבטא את תחושותיו. השיר הפופולרי ביותר שלו הוא כנראה Ne me quitte pas שבו הכל מגיע למיצוי, שיר אהבתו לרקדנית (מהשירים שאשתו שמעה ברדיו) בה הוא מבטא בעוצמה שאין דומה לה הן את אהבתו הנאיבית והן את השפלתו לנוכח היעדר אהבתה אליו:
אני אציע לך פניני גשם
שהגיעו מארצות בהן לא יורד גשם לעולם
אחפור בקרקע עד אחרי מותי
למען אכסה את גופך בזהב ואור
אצור ממלכה בה האהבה תהיה מלך
בה האהבה תהיה חוק
ואת תהיי בה המלכה….
…הניחי לי להיות
הצל של צילך
הצל של ידך
הצל של כלבך
עם ערב נשב יפתי מול הנוף, בכוסך אמזוג תה מעשבי גינתנו, ואת תתבונני בריכוז ותאמרי: הבט, עגורים.
מעטים זוכרים את הבחור הגבוה המכוער למדי שהופיע לראשונה בארץ בפסטיבל הזמר הראשון ( אולי
השני)כמלוי זמן ושר ארבעה חמישה שירים בזמן שספרו את הקולות. זה היה ברל במקום שהכי לא התאים
לו ולכן נשכח לזמן מה. כמה שנים אחרי חזר.
למי שראה אותו על הבמה אי אפשר יהיה לו לעולם לדבר על ברל בנפרד מהופעתו. הוא הופיע בארץ
כארבע פעמים בשנותיו הגדולות. האנרגיות העצומות שלו. ברל היה מתפוצץ על הבמה. כולו אנרגיות
שאי אפשר לתאר כלל.
לראות את הגבר הזה מזיל דמעות כשהוא שר את "אל תעזבי אותי" או משחק את כל הדמויות המדברות
בשיר "הבורגנים" וכך עוד ועוד. הוא שר ושיחק והיה השיר.
אינני יודע מה קורה בעולם השנסון הצרפתי מזה עשרים שנה או יותר. נראה לי שגם הצרפתים
השוביניסטים לעצמם נכנעו בסופו של דבר לצליל הרוק הכבד והקל. כשראיתי בשנות השבעים את
המחזמר "שיער" בצרפתית בפריז ידעתי שזה סוף תקופה. הצרפתים השתגעו על הצליל החדש.
ברל וברברה אכן היו כנראה אחרוני השנסונרים הגדולים. אזנבור ממחזר את עצמו בגילו המתקדם. נדמה
לי שגרקו עוד חיה אך היא כבר בת יותר משמונים ושותקת מזה שנים.
תרבות שלמה עתיקה ומיוחדת במינה נכנעה לחדש ונעלמה.
בערוץ 23 שודר בלופ המחזורי סרטון קצר על חיו- אפילו מבעד למסך, ניכר שהלה היה טעון בעצמה
כריזמטית. חבל שלא זכיתי לראותו/ לשמוע אותו מחוץ למסך הטלוויזיה/ ל-CD
היום אגב, יש כמה חברה שמנסים להחזיר את הגלגל אחורה כמו איזו ורסיה של גינסבורג-ברקין, קרן-
אן וכו´.
[…] (גוונים, 1998) על חיי זמר השנסונים הצרפתי המפורסם ז'אק ברל שהשפיע רבות גם על אמנים ישראליים, בהם יוסי בנאי וגדי […]