web analytics
קטגוריות
ספרות יפה

רן יגיל והחונק מגבעת רחל

סקירה על סיפור ביוגרפי של רן יגיל על נח שטרן משורר נידח ונשכח אך מוערך שניסה לבצע רצח נכלא וחייו הסתיימו בבית המשוגעים.

הופיע במגזין "אוקאפי " ובאתר "קולמוסנט "

שני יוצרים, האחד משורר שולי ונידח בחייו, שמת מוות טראגי מנותק לחלוטין מעמיתיו הסופרים ומקבוצותיהם השונות,; השני סופר צעיר בן זמננו, בעל חשיבות רבה, העומד במרכז קבוצת סופרים, עורך כתב עת ספרותי, והוא רחוק מאוד מן השוליים. השניים נראים כהפכים גמורים, ובכל זאת הם קשורים קשר הדוק: האחד כתב ספר על השני.

רן יגיל הוא סופר צעיר שמתבלט  יותר ויותר בשנים האחרונות . הוא  זכה בפרס ראש הממשלה., הוא משמש גם כעורך  שותף של כתב העת ""עמדה""  עם עמוס אדלהייט שממנו התפרסם לאחרונה גליון חדש מספר 14. ושניהם אחראיים להוצאת סדרה לספרי מופת עבריים ישנים.

ולאחרונה זכה  יגיל לאזכור בולט במאמר חשוב על הספרות עברית הצעירה  מאת  אריק גלסנר

ספרו של יגיל "נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נח שטרן" (ביתן, 2003)  נחשב  לאחד הספרים  המקוריים החשובים והמעניינים  ביותר של השנים  האחרונות.

וזה, אכן, ספר מעניין ביותר, גם משום שרן יגיל עוסק בו בסוגה ספרותית נדירה בספרות העברית החדשה, יצירה ספרותית ביוגרפית על חייו של סופר. יש בספרות העברית הוותיקה יש סיפורים על חיי משוררי ימי הביניים: שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא ועמנואל הרומי, וקיימות יצירות ספרות שונות שהתחברו על סופרים ידועים כמו ביאליק, ברנר או אלכסנדר פן . אולם נדיר מאוד למצוא יצירות ספרות על סופרים מודרנים. יוצא דופן לעניין זה הוא "המשורר הלאומי" של משה פינטו, שבו סיפורים קצרים מחיי משוררים שונים ויצא לאור בהוצאת "עמדה" של יגיל ואדלהייט. יוצא הדופן השני הוא, כאמור, ספרו של יגיל עצמו. ספר זה עוסק בחיי אחד המשוררים המעניינים ביותר שקמו לנו אי פעם,  נח שטרן משורר שמכל בחינה פרשת חייו היא הטראגית ביותר משל כל משורר בולט שחי אי פעם במדינת ישראל. כתוצאה ממושא הכתיבה, גם ספרו של רן יגיל הוא מרתק ביותר.

המספר

מוגרבי עולה בלהבות
לא פחות ולא יותר
וגברים עוברים
ובחורות מטיילות
ומוגרבי עולה בלהבות
לא יותר ולא פחות
ואתה יכול לעלות
ולרדת ולהתחתן
שבע פעמים במדרגות
ומוגרבי עולה בלהבות
לא יותר ולא פחות
והוא מדביק את סטודיו
ולהבות לוחשות לוחשות
ומוגרבי בלהבות כדאי לראות

 

סבי זוכר ממוגרבי
את פיגמליון
ואבי זוכר ממוגרבי את
נאסראדין

ואני זוכר ממוגרבי
שני קולות
שלושה פופקורן
ואחד לבנטין
(מתוך "מות סנדלרים", רן יגיל)

 

רן יגיל הוא מספר צעיר, שהחל את הקריירה שלו כבדרן וכמשורר. הוא בנו של הבדרן גדי יגיל ונכד של שחקן תיאטרון ותסכיתי רדיו ידוע, משה חורגל. את הקריירה הספרותית שלו החל כמשורר והשתייך לקבוצת "עכשיו 55", עם עמיתו בהווה עמוס אדלהייט  קבוצה שנקראה בשם זה על שם  מספר גיליון כתב העת הספרותי "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד שבו הופיעו כל חברי הקבוצה לראשונה.

אחרי ספר שירה בשם  "מות סנדלרים" (הוצאת עקד, 1987) , החליט  שלא בכך כשרונו. עם זאת, כבר בספר זה ניתן למצוא כמה מהנושאים המעניינים אותו, כמו למשל נושא שימור והזכרת השגי העבר בשיר על שריפת קולנוע מוגרבי, נושא שמעסיק אותו מאוד היום.

לאחר ספר ביכורים זה, פרסם יגיל ספר פרוזה "מחשבה אחת קדימה" (הוצאת ליריק, 1988), מעין מותחן על יחסי ערבים יהודים, שאותו כמו את קודמו, מעדיף יגיל להדחיק .

ספריו הבאים היו מעניינים יותר.

ב-1996 פירסם יגיל  את קובץ הסיפורים "ארז כמעט -יפה" (הוצאת גוונים , 1996), בהם "אוטוביוגראפיה", העוסק בחייו כבנו של הקומיקאי הידוע גדי יגיל. בספר זה גם מופיע הסיפור "מפנקסו של שחקן", שהוא עיבוד מקסים לקטעים מיומניו של סבו השחקן משה חורגל, שמספר על ראשיתו כשחקן בארץ ישראל המנדטורית. עוד סיפורים מוצלחים בקובץ: "כנס", על ישראלי שבא לבקר בכנס ניאו-נאצים בניו יורק ומוצא שכל המשתתפים הם חבריו מבית הספר בישראל, "אזוב ועצבת", סיפור שמבוסס על חוויות אמיתיות שבו הגיבור לוקח כמתיחה תייר תמים לכאורה לכותל המערבי אי שם ביפו ומקבל על כך מכתב תודה מפרופסור ישעיהו ליבוביץ הסבור שכל תרגיל אחיזת העיניים נובע מתפיסה תיאולוגית פילוסופית מיוחדת של הנהג בדבר אי קדושתו של הכותל המערבי, ו"ענן הבלשן", סיפור סטירי על מורה ללשון שכמחאה על מצב ההוראה והחינוך בבית הספר מדבר רק ארמית. סיפור חמוד ומראה על בקיאותו של יגיל בארמית. . יגיל מגלה ידע עצום ונרחב בספרות עברית וכללית ואפילו ביהדות, דברים בגדר בל יימצא בין סופרים בגילו.

ז'אק / רן יגיל

ב-1998, לאחר עבודת תחקיר מקיפה, פרסם יגיל את הנובלה הביוגראפית "ז'אק" (גוונים, 1998) על חיי זמר השנסונים הצרפתי המפורסם ז'אק ברל שהשפיע רבות גם על אמנים ישראליים, בהם יוסי בנאי וגדי יגיל. בספר מתאר יגיל בכמה עשרות עמודים תחנות שונות בחייו של הזמר מילדותו ועד מותו. הספר כתוב בגוף ראשון ומבוסס על מונולוג אמיתי שנתן ברל בהופעתו האחרונה על הבמה ב-1967, כאשר לראשונה בחייו נתן בהופעה מונולוג של שעה וחצי על חייו. יגיל אף המחיז ספר זה למופע. בספר זה התבלטה לראשונה נטייתו של יגיל להציג בצורה סיפורית ואמפטית אירועים מחייהם של אישים שונים. לאוהבי ז'ק ברל זהו ספר חובה, לאוהבי ספרות יפה זהו ספר חביב.

מאז פרסם יגיל עוד קובץ סיפורים "סוף הקומדיה" (ביתן-עמדה, 2001 ). גם בספר זה סיפורים אוטוביוגרפיים: "בית משוגעים על גלגלים" מתאר חיי להקה צבאית ומבוסס, כנראה, על נסיונו של יגיל כמפקד להקה צבאית, כמו כן מופיעים בקובץ סיפורים ביוגרפיים על בני משפחתו, ביניהם עוד סיפור על סבו משה חורגל בשנות ה-30, "חיזור ציוני", המתאר בניסויים פיקטיביים שנערכו במצוות ארגון ההגנה בימי המכביה הראשונה. הסיפור מסופר כוידוי של השחקן משה חורגל המוסר את סיפורו בפאתוס ציוני כמעט מצחיק לקורא המודרני, אך עדיין סוחף. ב"סוף הקומדיה" מספר יגיל על אביו גדי יגיל ועל מערכת יחסיו עם קומיקאי ותיק גוסס (שייקה אופיר).

במקביל לכל היצירה הספרותית הזאת, עוסק יגיל בעריכה של כתב העת "עמדה" עם עמוס אדלהייט יחד, וביחד עם ירון אביטוב בעריכת אנתולוגיות  של סיפורים  ישנים וחדשים בנושאים ספציפיים , צבא ,חתונה ,המטבח.. כן ערך עם אדלהייט סדרה שמטרתה להחזיר לתודעה יצירות ספרות עבריות מאת סופרים שנשכחו שלא בצדק. בין אלה היה קובץ שירים של המשורר נח שטרן, "אגרוף גורלו המר". רן יגיל, שהוקסם מן הקובץ ומן המשורר, לא הסתפק בעריכת שירי המשורר. הוא החליט להרחיק לכת מעבר לכך.

ספרו החשוב ביותר של יגיל הוא גם ספרו האחרון, רומן ביוגראפי על אמן, הפעם על חייו הטראגיים של המשורר "הנידח ביותר של הספרות העברית",נח שטרן.

נח שטרן -החונק מרמת רחל

המשורר נח שטרן.

הוא אוהב את עצמו
את הלהב שבו
בזולת הוא אוהב
השתקפות הכאב
כאבו
בשרב הרוצח
מרצונו הוא קודח
כי בנפש נשרכת
הוא צולל ושואב את
השיר…
("פורטריט של המשורר הצעיר", נח שטרן)

"הנאשם נח שטרן התנפל עליו, תפס בשתי ידיו בגרונו והחל חונק אותו. הורודוצקי לא יכול היה לדבר או לצעוק. הוא ניסה להתנגד לחניקה בנפנוף זרועות, אך איבד את הכרתו תוך זמן קצר. בהתעוררו מעלפונו הרגיש שהנאשם ממשיך לחונקו .
(מתוך "נקישות ורמזי אור: מדינת ישראל נגד נח שטרן", רן יגיל )

בספר "נקישות ורמזי אור: מדינת ישראל נגד נח שטרן" הציג יגיל את פרשת חייו של  נח שטרן בשורת סצינות תוך התמקדות בסופם . ההבחנה בין מציאות ובין דמיון לא תמיד ברורה. לכאורה הכל מתואר כפי שהיה במציאות, הספר הוא מעין קולאז' של עדויות במשפט, קטעי שיחות עם דמויות המעורבות בפרשה וזיכרונות. את הסיפור מספר בחור צעיר המתעניין בספרות עברית ישנה בשם דוד עמית שהוא ככל הנראה רן יגיל תחת שם אחר. דוד עמית הנ"ל מגלה בחנות ספרים ישנה את תיק המשפט נגד נח שטרן, סקרנותו מתעוררת, והוא מתחיל לחקור את פרשת חייו של המשורר. במציאות הלא בדיונית יגיל גילה את המסמכים במכון "גנזים" לשימור הספרות העברית.

אך רק חלקו של הסיפור מציאותי, השאר הוא בדיוני. היכן נגמרת האמת והיכן מתחיל דמיונו של רן יגיל? את זה קשה מאוד לקבוע, ולו רק משום שסיפורו של הגיבור האמיתי מאוד של נח שטרן הוא אחד הסיפורים ההזויים ביותר, סיפור חיים שכמוהו לא היה לאף משורר עברי אחר.

נח שטרן נולד בליטא ה-1912 ומנערותו פירסם שירים בעברית. הוא נסע ללמוד בקנדה, עבר לאוניברסיטת הארווארד בארה"ב, וסיים את לימודיו שם בהצטיינות. במהלך הלימודים הכיר את יצירתו של המשורר ט.ס.אליוט והפך למתרגמו הראשון לעברית. אך הוא החליט לנטוש את הקריירה האקדמאית המזהירה שהייתה צפויה לו בקנדה ועלה לארץ ישראל ב-1935. בישראל המשיך לפרסם שירה ותרגומים ובו בזמן שרת בבריגאדה היהודית של הצבא הבריטי בראשית שנות ה-40. במסגרת זאת נדד בערים ובכפרים באירופה והשתתף בהצלת שארית הפליטה היהודית שם. הדי הקרבות והמלחמה מצויים בשיריו .

הנה עוברים הנעורים
מיטב השיר הן לא הושר
נבלע ברעמים סעורים .
נכלא בלב שדום חושל

 

הנה קרבן הנעורים
הנאכל עד תום עשן
עם פגר של עולם ישן
ינוח ופניו סגורים

הנעורים אבדו בקרב
כמו גלגל-תותח שמוט
ואז במקום אופן אבוד
יטה חיל עקשן כתפיו.
("קרבן הנעורים", נח שטרן)

אפשר להניח כי שיר זה מתבסס על חוויות מהצבא, חוויות של אדם שלקח חלק במלחמה וחזה בחורבנו של עולם. אך למרות החורבן החייל מתעקש להמשיך ויהי מה כנגד כל הפורענויות שהתקופה פורעת בו.

שיריו של שטרן הצטיינו בסוג של פיכחון שבו תיאר את המציאות סביבו. את הבשלים והטובים שבשיריו לא כתב בגוף ראשון אלא בגוף שלישי, ומעולם לא סיפר על עצמו במישרין. הוא היה מן האמנים המגלים את עולמם הפנימי רק כבדרך אגב תוך תיאור של העולם "החיצוני". האסטרטגיה של שטרן הייתה של המבט הישיר החושף, המתאר בצורה אובייקטיבית, כביכול את הנעשה סביבו.

מצד שני כתב שטרן שירי הלל למולדת החדשה – ארץ ישראל – ולאנשים הבונים אותה . הוא הרגיש שבישוב גנוז כוח עצום של תחייה והתחדשות לעומת "קור העולם הזוחל אל תהום התוהו".

ראיתיך ארצי
( העולם חי או גוסס )
בדמייך מתעוות
בדמייך חיי …
בדמייך גשש ובחשכה של מולדת
מיותם מהאתמול ומעכשיו
(העולם שעזבנו : חי או גוסס?)
ובדמיך חיה את המחר .
("ראיתיך ארצי", נח שטרן).

אלא שהמשורר הבודד היה חסר מזל. הוא נשאר בשולי החברה ובשולי החיים הספרותיים. רק מעטים התעניינו ביצירותיו. הוא התפרנס כמורה לספרות ולתנ"ך, ועבד במערכת העיתון "דבר", אך ללא הצלחה רבה. נראה שהתקשה למצוא אנשים שיבינו אותו. יותר ויותר חש את המפלצתי בבני האדם, ויותר ויותר החל לחשוד בסובבים אותו אולי דווקא בגלל שתביעותיו מהם היו כה חמורות. בליבו התנהל מאבק בין האמונה באדם ובין האכזבה ממנו.

היום רואים בשטרן את מבשר המודרניזם בשירה העברית, וכמי שדאג להחדיר לראשונה לעברית את שירתו של ט.ס. אליוט, מתוך שימוש בסגנון מיוחד שכולו שלו. אך שיריו, לכאורה לפחות, לא זכו להדים רבים.

שטרן הבודד והדחוי חשב שימצא מזור לבדידותו ולחייו בקיבוץ כמורה אך התאכזב. אנשי הקיבוץ לא קלטו אותו והוא "נזרק" מהמקום לאחר מספר חודשים.

"הנאשם הודה שהנקישות ורמזי האור החוזרים והנשנים ברשימות הנ"ל היו חוויותיו האישיות –הוא שמע בחדרו את הנקישות וראה את תנודות האור וייחס אותם למקור על טבעי ועל אנושי. הוא הודה שהתחיל לרשום את הנקישות ורמזי האור יחד עם המחשבות שחשב מדי פעם ברגע הופעתם, כדי לעמוד על משמעותם. כן הודה הנאשם שהוא פחד מנחשים בתור שליחי עונש מגבוה. עוד טען הנאשם, כי הוא ראה בתפוחי הזהב המצויים בארץ ישראל גלגול של התפוח מן החטא הקדמון… הנאשם טען כי פעם לפני שנים תפוחי הזהב חייכו אליו בשמש, בפרדס."
(מתוך: "נקישות ורמזי אור…", רן יגיל).

בינתיים תקופה ארוכה, כפי שמראות רשימות שונות שהשאיר והוקראו במשפט, שמע שטרן נקישות וראה "רמזי אור", את אלה פירש בהוראות על טבעיות ואולי אלוהיות.

בלילה שלפני עזיבתו את הקיבוץ ב-20 ביוני 1953 ש
מע שטרן שוב נקישות וראה רמזי אור. באותו לילה ניסה, מסיבות לא ברורות, לחנוק את ספרן הקיבוץ, אולי בגלל ריב על השימוש בבית השימוש ואולי כנסיון לרצח כפי שהעידו רשימות שנמצאו לאחר מכן במחברותיו. לדברי נתן זך הייתה מעורבת בסיפור פרשת אהבה נכזבת מלווה קנאה עזה עד מוות. יגיל מתאר את פרשת הניסיון לרצח כתגובה על ניסיון של מזכיר הקיבוץ המושחת וידידו הספרן לסבך את שטרן במאבקיהם עם יריבים פוליטיים בקיבוץ. בסיפור הם מציעים לשטרן בעל הגוף ובעל הניסיון הצבאי להכות יריב פוליטי כך שלא יוכל לפעול נגדם, והצעה זאת היא זו שמביאה את שטרן אל מעבר לסף הטירוף. אולם ככל הנראה זה שיחזור דמיוני בלבד של האירועים .

… הנאשם הוא חולה רוח המהווה סכנה לציבור, וכל זמן שמחלתו נמשכת, זמן שאי אפשר לקובעו מראש, קיימת סכנה של הישנות ההתקפות הרצחניות מהסוג הנדון .
(מתוך: "נקישות ורמזי אור…")

שטרן ( שקיבל בעיתונות את הכינוי "החונק מגבעת רחל ") נידון לחמש שנות מאסר על נסיון לרצח, בכלא ערך את מגזין בית הכלא "הד הכלוא" (סופר נשאר סופר בכל מקום). לאחר שיחרורו מבית הכלא התדרדר מצבו הנפשי ובסוף ימיו אושפז בבית חולים לחולי רוח כסכיזופרן פרנואידי. שם ב1960 הצית את עצמו למוות והוא בן 48.

נח שטרן אינו משורר שנשכח. תלוי רק מי זוכר אותו.
( מנחם פרי )

כתוצאה מסיפור חיים טראגי זה, כינה מבקר מודרני את שטרן "המשורר הנידח ביותר של הספרות העברית, כל כך נידח שאף ספר שלו לא התפרסם בחייו".
אולם הדבר המוזר באמת לגבי נח שטרן הוא העובדה שלמרות כל הדיבורים המודרניים על כך ש"נזנח והושכח", שכביכול הייתה קונספירציה של השתקה כנגדו, לאמיתו של דבר שטרן לא ננטש בידי קהיליית הסופרים למרות פשעו ולמרות טירופו. מזכיר אגודת הסופרים אברהם ברויידס המשיך לבקר אצלו כל חייו.

כדי להבהיר את היחס האמיתי של הסופרים ל"משורר הנידח" אפשר לצטט את מודעת האבל שפירסמה אגודת הסופרים לאחר התאבדותו של שטרן ויגיל מצטט בספרו:
" …אחר ארונו הלכו מיטב סופרינו ומשוררינו – נציגי אגודת הסופרים וקרובי משפחה. ליד הקבר נפרד ממנו מזכיר אגודת הסופרים, המשורר מר אברהם ברוידס … אגודת הסופרים ומשפחת סופרי ישראל מרכינות ראש".
(מתוך "נקישות ורמזי אור…", רן יגיל).

אגודת הסופרים שניסתה לעזור לשטרן לאחר צאתו מהכלא מימנה גם את הוצאות קבורתו.
ברוידס דאג להוציא לאור מיידית כרך של כל כתבי שטרן שעד אז לא כונסו בספר (ההחלטה על כך התקבלה בישיבת ועד האגודה בתוך שבועיים מיום מותו של שטרן!), ואלה יצאו לאור בשתי מהדורות . אמנם הספר יצא לאור בחופזה רצוף שגיאות קשות שעוררו זעם רב בקרב מבקרים שונים. בין היתר עורר לעג ניסיונו של המהדיר להסתיר את סיבות מותו המדויקות של שטרן, כפי שניתן לראות במבוא לספר בתיאור בלשון נמלצת של גורל מר שממנו אי אפשר היה להבין דבר מה בעצם קרה לשטרן. ברויידס המהדיר נאלץ לפרסם מאמר התנצלות שבו הסביר שהחיפזון נבע מהרצון לכבד את זכרו של שטרן סמוך ביותר למותו.

ב-1966, שש שנים לאחר מות המשורר, יצא קובץ יצירותיו של שטרן לאור שוב במהדורה מורחבת ומתוקנת שכללה מבוא מעמיק ומקיף על יצירתו מאת חיים נגיד וביבליוגרפיה של יצירותיו , "בין ערפילים". רק מעט מאוד משוררים וגם כאלה שהיו ידועים הרבה יותר ומקובלים משטרן זכו ל"טיפול" כזה. ובכן היוצר בפועל היה רחוק מאוד מלהיכנס תחת הכותרת "נשכח". מסופקני אם משורר כלשהו היום, להוציא אולי שניים שלושה ידועים ביותר, היה זוכה ליחס כזה מצד עמיתיו הסופרים, תופעה חריגה במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר במשורר שהיה בשולי הקהילייה הספרותית, שהורשע בניסיון לרצח, ובסופו של דבר יצא מדעתו והתאבד. זה מראה אולי על העוצמה של קהיליית הסופרים אז, שהקפידה לדאוג עד כמה שאפשר לחבריה השונים, עוצמה ששוב אין לקהילייה זאת כיום, כאשר כל סופר ומשורר מתקיים רק בשביל עצמו ואדיש לגורלם של האחרים.

יגיל משלב מציאות ודמיון בספר, ולפעמים קשה מאוד להפריד ביניהם, שכן גם הדמיון מבוסס על פרטים אמיתיים ששונו. כך למשל הוא מביא תיאור ביקור ושיחה של הסופר הידוע יהושע בר יוסף בתא הכלא של נח שטרן ברמלה. במציאות בר יוסף לא ביקר את שטרן בכלאו. אבל הוא פירסם מאמר זיכרון לאחר מות המשורר שבו הוא מכה על חטא על כך שלא ביקר אצלו. ממאמר זה ברור שגורלו של שטרן היה נושא שיחה קבוע בין עמיתיו הסופרים שלא שכחו אותו אפילו לרגע. מהמאמר גם מתברר שלאחר שיצא שטרן מהכלא קיבל עזרה רבה מאנשי אגודת הסופרים, אם כי עזרה זאת כבר לא הייתה אפקטיבית, שכן לא היה עוד למי לעזור. שטרן הפראנואיד ראה באנשים שניסו לעזור לו אוייבים, וזה גרם לנתק נוסף.

אין ספק שהצירוף של כישרון קיצוני כזה לבין אישיות פסיכוטית הוא מרשם בטוח לקטסטרופה ולקץ טראגי. אם הייתה לו אישיות אחרת גורלו יכול היה להיות אחר. הוא יכול היה להיהפך לאקדמאי מכובד בקנדה , או שהוא יכול היה להיהפך לאחד מהמשוררים המובילים של התקופה בישראל, או אולי להפוך לעסקן תרבות ולמות לאחר שקיבל מספר רב של פרסים ספרותיים, כמו שקרה למשל למזכיר אגודת הסופרים דאז, אברהם ברוידס.
ולאחר מכן להישכח .

אבל גם במציאות האכזרית שבה אנו חיים, שטרן לא קופח וגם לא נשכח יותר ממשוררים אחרים שלא פשעו כמוהו. למעשה הרבה פחות. היום, שטרן זכור הרבה יותר ונקרא הרבה יותר ממרבית המשוררים של זמנו, ובעיקר הודות לעבודת השימור והפרסום מחדש של יגיל ואדלהייט . שיריו מתחילים להיתרגם לשפות אחרות (לרוסית בידי רומן ואטר), ונמצא שהם מדברים אל לבבות יותר משיריהם של משוררים שלא קוללו בגורל אכזרי כמו שלו. ואולי דווקא משום כך . ניתן לטעון שדווקא "אגרוף גורלו המר" של שטרן הפך את שירתו ואת אישיותו לבעלת משמעות עבורנו כיום הרבה יותר מאלה של עמיתיו בני המזל יותר .

רן יגיל הצליח להחיות בספרו את נח שטרן ואת בני תקופתו, ולהפוך את המשורר הפסיכוטי לדמות כמעט מרכזית של הספרות העברית. עכשיו כותב יגיל רומן ביוגרפי על רבי עקיבא ועל ימיו האחרונים לפני הוצאתו להורג בידי הרומאים לאחר כישלון מרד בר כוכבא.. נישאר לראות אם יצליח להקים לתחייה ביצירתו את רבי עקיבא ואת תקופתו כפי שעשה לגבי נח שטרן .

ואם ישוב יאיר היום את פני הערבות
ושמש נדבות תזרח על אדמה זרועה גויות אדם
וגופתי אתן
אל נא תאמר ברגע מר:" מי יתן מותי תחתך אח" !
(מתוך "צוואה", נח שטרן).

 קישורים רלבנטיים

 

הספר נקישות ורמזי אור

פרק מתוך "נקישות ורמזי אור"

יורם מלצר על "נקישות ורמזי אור"

וגם

אבנר שץ על נקישות ורמזי אור

 

נח שטרן בויקיפדיה

עודד פלד על "אגרוף גורלו המר " מאת נוח שטרן l

סוף הקומדיה מאת רן יגיל

יורם מלצר על "סוף הקומדיה"

רן יגיל וז'אק ברל

ז'אק מאת רן יגיל

קטע מתוך "ז'אק"

עמדת המגזין "עמדה"

 

סדרת ספרי מופת בעריכת רן יגיל

 

יורם מלצר על "בואי כלה "

הקשב: אנתולוגיה לסיפורי צבא בעריכת רן יגיל וירון אביטוב

רן יגיל על "הקשב"

טעם החיים :ספר שירים וסיפורים מן המטבח בעריכת רן יגיל וירון אביטוב

 

רן יגיל זוכה פרס ראש הממשלה

רן יגיל על ….

רן יגיל על ביקורת ואדגר אלן פו

רן יגיל על שירת האפוקליפסה האידית

רן יגיל על ארתור רמבו

רן יגיל על אפולינר

רן יגיל על סימון דה בובואר

רן יגיל על ליאו פרוץ

רן יגיל על משה דור

רן יגיל על משה בן שאול

 

רן יגיל על דן פגיס

רן יגיל על שירת אורי ברנשטיין

רן יגיל על אשר רייך

רן יגיל על רוני סומק

רן יגיל על עזריאל קאופמן

רן יגיל על מירון איזקסון

רן יגיל על דויד מור

רן יגיל על קובץ שירה פולנית

רן יגיל על כותבי פרוזה

רן יגיל על שלמה ניצן

רן יגיל חוזר לשלמה ניצן

רן יגיל על מרדכי טביב
רן יגיל על אסף גברון

 

רן יגיל על ריצ'רד פורד

רן יגיל על סופר מונגולי

רן יגיל על מחפש הספרים  איתמר לוי

ביבליוגרפיה  על רן יגיל

עמוס אדלהייט "טון וידויי " מאזניים כרך ע"ו מאי 2002
משה אופיר "התעלמות רועמת מחומרים ישראליים " מאזניים כרך ע"א אוקטובר 1996
אבנר שץ "המשורר כנאשם ברצח " ידיעות אחרונות 18.7.2003

ביבליוגרפיה על נח שטרן

מאיה בז'ראנו "משוט בארצות יגעים החושים " מוסף הספרים של הארץ 20.11. 2002

מנחם בראון ( בן ) " "בין ערפילים " לנח שטרן "למרחב 19.8. 1966
רפי ויכרט "כתף אחת עיקשת " מאזניים כרך ע"ו יוני 2002 .
נתן זך " רק נצנוצים של יופי" הד החינוך " אפריל 1997.
אלישע פורת "אגרוף הגורל " עיתון 77 גליון 267 מאי 2002 .
עודד פלד "וזה כל הלילה וזה הכל " ידיעות אחרונות 10.5. 2002

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

12 תגובות על “רן יגיל והחונק מגבעת רחל”

התנפל לו מנחם בן על ביאליק,ןטען כי הגיעה שעתו של אךץרמן לרשת את מקומו.
ואני אומר- לא ביאליק ולא אלתרמן.
נח שטרן שם את שניהם בכיס הקטן.

והנה באה לו התחייה מכיוון בלתי צפוי: היום הופיע שירו "ריחות" בפרק החמישי של בחינת הבגרות בספרות, כשיר שלא נלמד.
היום קראו את שירו כמאה אלף תלמידים, בוגרי מערכת החינוך. אולי כעסו, אולי קיללו אותו, אבל הם כבר לא ישכחו אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

thirteen − ten =