עברית או יידיש : על אהרון ויעל חבר

הצבר

הסופר אהרון חבר הוא  "צבר" איש ארץ ישראל העובדת הוא נולד ב-1937 בירושלים והצטרף בצעירות לקיבוץ עין חרוד. לאחר מכן היה מדריך סייר ואיש טבע וארכיאולוגיה.
אלא שלמרבית הצער הוא החליט לבסוף לנדוד מישראל לארה"ב ומשם הוא מפרסם בשנים האחרונות טור אישי   שבו הוא מתייחס לתופעות שונות בחיי המדינה שכואבות לו. וגם שורה של ספרים ( חמישה עד כה ) על חייו כאיש צעיר בארץ ישראל של פעם וגם על דמויות שמן הסתם מוכרות לו מניסיונו האישי .

מאלו מצאתי כמעניין ביותר את ספרו הראשון "נעורים עד תום " ( 2001)  המתאר את חוויותיו כאיש ההתיישבות העובדת וכמדריך בתנועת נוער . הרושם שיוצא מספר זה הוא שמר חבר היה בעברו "הצבר המושלם" בדרך שבה קיבל על עצמו את התרבות הציונית הסוציאליסטית של אותה התקופה . מה שמסביר אולי גם את האכזבה הגדולה והקשה שהביאה לבסוף לירידתו מהארץ .

מבין ספריו האחרים בולט "אלוהים לא היה פה "  ( 2003) סיפורם של שני דורות של מתיישבים אב ובנו בין התקופה בין שלפני מלחמת העולם הראשונה בגולה ועד לימי מלחמת יום הכיפורים.

ספרים נוספים כוללים את "דם ,עשן וריח הדרים " ( 2001)  את "גידילי"   ( 2002)  ואת "ימים בשחור וירוק " ( 2005 ) על עלילות קבוצת צעירים בתקופה שממלחמת יום הכיפורים ועד מלחמת לבנון .
ספריו של אהרון חבר כתובים בסגנון שכיום כבר אינו קיים כמעט יותר בספרות הצעירה אבל היה מוכר היטב בשנות החמישים אצל סופרים כמו משה שמיר אהרן מגד ,נתן שחם ,ואחרים, סגנון הריאליזם הסוציאליסטי המתאר את החיי האדם והחברה הסובבת אותו בפרטי פרטים. והם אכן מתאימים מאוד לנושאים שמר חבר בחר לכתוב עליהם. על חיי הצברים בארץ הזאת .
בעברו כאמור הוא עסק באותו תחום עניין מרכזי של הצברים בארכיאולוגיה . הוא מספר : הארכיאולוגיה הייתה עבורי לחלק מרכזי בהכרתי את ארץ ישראל בנוסף ובמקביל לגיאוגרפיה, לחי ולצומח ולידיעת ההיסטוריה של העם היהודי והישראלי.
השתתפתי בסקר ארכיאולוגי של מדבר יהודה ומצדה בהנהגתו של שמריהו גוטמן (עוד לפני היותו של פרופ' יגאל ידין מעורב בענין) כן השתתפתי כמתנדב בחפירות של האתרים הפרה-היסטוריים במערת כברה ובנחל אורן בראשותו של פרופ' שטקליס.
שנים רבות עסקתי בהדרכת נוער תוך שימת דגש על טיולים ברחבי הארץ על מנת שיכירו את עברה, דרך הארכיאולוגיה וההיסטוריה, ואת ההווה והעתיד שלה דרך הכרת הכרת החי והצומח, ושל תושביה היהודים והערבים.
בגמר שנת לימודים אחת אצל פרופ' ידין, באוניברסיטה העברית בירושלים, החלטתי להעדיף את ההווה והעתיד ולהתרכז בלימודי כלכלה, מדע המדינה ויחסים בינלאומיים.
לאישתי תואר ב. א. בארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. שנים רבות עסקה בידיעת הארץ ובהדרכה. לימודי הארכיאולוגיה שימשו אותה בעיקר במסגרת היותה מדריכת תיירים מוסמכת. היתה העורכת של הריבעון באנגלית של החברה להגנת הטבע, כן הקדישה זמן רב לאיסוף חומר למדריך לארכאולוגיה של ירושלים (שלא ראה אור).

 

בשנים האחרונות הגברת  יעל חבר נטשה את הארכיאולוגיה הקדומה ועברה לתחום מחקר חדש יותר וידוע פחות,תחום מחקר שיש לו השלכות תרבותיות עמוקות.

נגד הצבריות בעד היידיש

 

בזמן שאהרון  חבר מפרסם את ספריו על חייו וחיי צברים אחרים שגודלים על התרבות הצברית העברית של ארץ ישראל המנדטורית ומדינת ישראל הצעירה , אישתו יעל מבצעת ארכיאולוגיה מסוג אחר ארכיאולוגיה ספרותית, ופירסמה לאחרונה ספר מחקרי שבין השיטין נראה כמתקפה חתרנית על האידיאולוגיה שבבסיס הספרים של בעלה האידיאולוגיה של התרבות העברית ספר שיש בו משום ביקורת מובלעת קשה על הדרך שבה נוצרה זהות זאת על חשבון השפה האידיש.. זהו הספר " מה שחייבים לשכוח :יידיש בישוב החדש".

יעל  חבר חוקרת יידיש מראה בספרה שבזמן ההתפתחות של הספרות העברית  בישוב בארץ ישראל  נוצרה גם ספרות אחרת ספרות אידיש ביישוב שהייתה פופולארית מאוד ורחבת תפוצה. כך למשל בין 1928 ו-1946 הופיעו בארץ ישראל לא פחות מ-26 קבצים ספרותיים בשפה היידיש ומהן לטענתה עולות זוויות ראיה ותובנות המשקפות גרסה אחרת מהתיאור הנורמטיבי בספרות העברית . ספרות עשירה ומכובדת בכל קנה מידה שהגברת חבר מקוננת על הדה לגיטימיזציה שנעשתה לה בתקופת הישוב ועל השכחתה בידי המחקר. היא לקחה על עצמה להוציא אותה מהשכחה. וזאת היא עושה על ידי חשיפתם של כמה סופרי אידיש מעניינים מאוד שפעלו בארץ ישראל ובמדינת ישראל,זלמן ברכות ,אברהם ריווס וריקודה פוטש ושלדעת הגברת חבר בעצם השימוש שלהם בשפה האידיש ביטאו גישה חתרנית "אחרת " לגישה הסוציאליסטית ריאליסטית ציונית המקובלת מהסוג שבעלה של הגברת חבר גדל עליה.
זוהי יוזמה מבורכת , אולם חוששני שהמסקנות שהגברת חבר היגיעה אליהם במסגרת מחקרה הן שגויות . לטענתה שפת  היידיש מתאימה יותר לבטא את "האחרות" ואת הגיוון בשפות שמבטא את "האחרות " מאשר השפה העברית.

לדעתה  אותם סופרים ידיים שהיא מביאה שהם אכן מעניינים לעצמם מייצגים את האופציה האחרת שהספרות העברית כביכול ויתרה עליה .
זוהי טענה שאני מוצא אותה כמוטלת בספק רב משום שהגברת חבר מסתמכת רק על שלושה סופרים ששונים לחלוטין זה מזה ועצם הקישור בינהם הוא מקרי לחלוטין . אני יכול להביא עוד עשרות דוגמאות של סופרים שכתבו בעברית על אותם הנושאים שהשלישייה של הגברת חבר  עסקה בהם. . גם הם היו בשוליים ונשכחו לא פחות מהסופרים הידיים שאותם חשפה הגברת חבר ,האם עלינו להסיק מזה שדווקא השפה העברית ייצגה את "האחרות" לא פחות טוב ?
הגברת חבר מקוננת על השכחת והכחדת השפה אידיש וזועמת על התעלמות המחקר מהפעילות המגוונת של הספרות האידיש בתקופת הישוב. היא רומזת שיש בכך משום קונספירציה של השכחה מצד החוקרים .וקובעת ש"נראה ש"דממה זועקת " כזאת בנושא מהותי כל כך צופנת בחובה אמביוולנטיות עמוקה ומתמשכת בעניין השפה ,שנים רבות לאחר שהוכרע הנושא הכרעה מעשית".
ובכן לא.
לא נעים לאמר אבל המחסור במחקר בנושא שהוא באמת משווע זה לא  בגלל שיש קונספירציה נגד  חקר ספרות היידיש , אלא משום שחוקרי הספרות העברית הם ברובם אנשים עסוקים מאוד עם שפע יצירות שעליהם לחקור בעברית. וגם משום שחלקם כלל אינם יודעים יידיש. ואם כבר אז למה רק יידיש? באותה מידה מן הראוי היה שהם יחקרו גם ספרות לדינו וערבית יהודית וכו'.

( אני למשל הייתי מעוניין מאוד לחקור את היצירות של העיתונאי שלמה בן ישראל בשפה האידיש שפורסמו בעיתוני יידיש בחו"ל על הרפתקאותיהם של הבלשים דוד תדהר ודוד אלמוג .שניים מספרים אלו תורגמו לעברית .אבל מכיוון שאינני יודע יידיש אינני טורח לבצע את המחקר הנ"ל. האם זה אומר שיש כאן קונספירציה מצדי כנגד היידיש? בכל אופן זהו נושא ראוי מאוד למחקר שאני קורא לדוברי היידיש בין החוקרים לבצעו .)
הגברת חבר מתלוננת על כך שההשלטה של השפה העברית על פני האידיש הייתה תהליך "כפוי " ולכן לא טבעי.
כמקובל כיום בקהילה האקדמאית הגברת חבר כותבת היום מפרספקטיבה של המפסידים המדוכאים , דוברי היידיש המרגישים מרומים ומובסים בידי קונספירציה נתעבת של כוחות הרשע, של אלה שהשליטו את השפה העברית הבזויה והשכיחו את שפת האידיש העשירה בת אלף השנים , הגברת חבר יודעת שתרבות האידיש הושמדה והמרירות על כך מנחה את כתיבתה ומקשה עליה להבין כתוצאה את מה שקרה .
הגברת חבר רומזת שחיי כולנו היו טובים יותר אם היינו ממשיכים לדבר באידיש שפה קוסמופוליטית יותר ומתוחכמת יותר מהעברית הקרתנית הפשטנית ו"המאחדת".
ייתכן ,אבל מסופקני .
בארץ ישראל צמחה הקהילה היחידה דוברת העברית בעולם ואם לא היו דואגים לפתחה ולחזקה ולהחליש את השפעת השפה הדומיננטית האידיש כי אז  העברית בקהילה זאת הייתה עלולה לא לשרוד כפי שמציינת הגברת חבר נכונה בספרה.

ויש לזכור שבזמן שבישוב היו כמה אלפים של דוברי עברית היחידים כמעט בעולם וברחבי העולם כולו היו מיליונים רבים של דוברי אידיש. כמובן איש לא ציפה שבתוך כמה שנים יופיעו הנאצים וישמידו מליונים מהם ויהפכו את היידיש לשפה גוועת .
מנהיגיו הפוליטיים והאינטלקטואליים של הישוב לא נאבקו ביידיש משום שהם נהנו מכך או מתוך סדיזם או מתוך שנאת היידיש . אחרי הכל זה היה הדבר הקל ביותר בעולם עבור בן גוריון ושלונסקי וכל השאר להמשיך לדבר ביידיש כפי שעשו מימים ימימה בביתם וכפי שהמשיכו לעשות גם בארץ ישראל כפי שמראה הגברת חבר בפירוט בספרה.אם הם התאמצו כל כך ליצור תרבות חדשה של דוברי עברית כנגד הנטיות הטבעיות שלהם עצמם לדבר יידיש הם עשו זאת משום שהיו להם סיבות טובות מאוד ומוצדקות .

המציאות האידישאית

יש להבין שהמדיניות נגד הידיש שהונהגה בישוב העברי בארץ ישראל שאותה מתארת חבר ושעליה היא מקוננת הייתה מחוייבת המציאות.
ננסה לדמיין מציאות חלופית שבה הידיש נשארה דומיננטית כשפה של הקהילה היהודית כאן האם זה היה הופך אותנו לנכונים יותר לקבל זרים ו"אחרים" כפי שרומזת הגברת חבר בספרה?
כלל לא. המזרחיים במקרה כזה לא היו מוכנים בצדק להתאחד או אף לשתף פעולה עם האשכנזים שכן מה להם ולדוברי היידיש האלה ? במקרה כזה היו להם קשרים חזקים יותר עם הערבים שסביבם.
הם היו יכולים למצוא שפה משותפת תרתי משמע ותרבות משותפת ולכן גם יעד משותף אך ורק עם דוברי עברית . אם הייתה מוקמת כאן מדינה של דוברי יידיש כי אז בבוא היום או כבר מיד הייתה קמה תנועת"זהות מזרחית" חזקה לאין ערוך מזאת שקיימת היום  במציאות שלנו וכל הדוברים שלה היו צועקים  שדוברי היידיש האלה כובשים אותם ומשעבדים אותם ומה להם לאשכנזים האידישאים הפולשים האלה שהם עם אחר.
בזמן שזאת תנועה חסרת חשיבות במציאות שלנו הרי "במציאות היידישאית" הם היו יכולים להפוך לקבוצה דומיננטית בחברה בקלות .
זה עלול היה להגיע עד למלחמת אזרחים .

אלא שבן גוריון ועמיתיו לא רצו לראות בספרדים ובמזרחים ובתימנים עמים אחרים ( כפי שאולי רוצים לראות בהם אנשים כמו שטרית ולאור כיום ) הם רצו להתאחד איתם ואת זה אפשר היה לעשות רק דרך העברית .
לכן אותם מנהיגים וסופרים ציוניים צדקו כל כך כשעסקו בהשלטת השפה העברית בארץ ישראל ,רק איתה אפשר היה להקים כאן מדינה יהודית .
סך הכל הגברת חבר כתבה ספר מעניין ואינפורמטיבי והוא בגדר חובה לקריאה לכל מי שחקר התרבות האידיש מעניין אותו .היא חשפה כמה סופרים בלתי ידועים מעניינים מאוד , כאמור אינני מקבל את גישתה שמבטאת טרנד אופנתי כיום בעולם האקדמיה, אבל למדתי הרבה מהספר שלה .

 

ראו גם
האתר של אהרון חבר
אהרון חבר באימאגו

הספרים של אהרון חבר

"מה שחייבים לשכוח" 

פרק מתוך "מה שחייבים לשכוח"