web analytics
קטגוריות
תרבות

"צור וירושלים" בתל אביב : הגרסה הקונצרטנטית

 

הופיע בגרסה שונה ומקוצרת במגזין הרשת אוקאפי

בימים אלה  הוזמנתי לצפות בקונצרט של התיזמורת הקאמרית הישראלית ,מבוססת על המחזה "צור וירושלים" של מתתיהו שוהם , קונצרט  שהוצג פעמיים בלבד , ולרגל אירוע מיוחד  זה עדכנתי והרחבתי  כתבה שלי על מחזה זה ותולדותיו שהופיעה בעבר ברשת.

לפני כשנה הוצג בתיאטרון בית לסין אחד המחזות המעניינים והחשובים ביותר שנכתבו אי פעם בשפה העברית , "צור וירושלים " של מתתיהו שוהם.

את המחזה עיבדה לבמה יוספה אבן שושן וביים יוסי יזרעאלי והוא הוצג כ"מחזה אופראי " עם מוזיקה של המוזיקאי הידוע גיל שוחט שהושמעה בתזמורת

הלכתי להצגה הזאת עם ציפיות גדולות מאוד . שכן זאת יש לדעת : אם כי רוב הקוראים של כתבה זאת לא שמעו את שמו מעולם , מתתיהו שוהם נחשב בעיני רבים וטובים כמחזאי הגדול ביותר שכתב אי פעם בשפה העברית , גדול יותר מניסים אלוני, גדול אף יותר מחנוך לוין שאותו אפשר לראות כניגוד הקוטבי של שוהם. וזאת בזמן שבמחזאים אחרים כמו ניסים אלוני ויהושע סובול אפשר לראות כמייצגים דרגות ביניים בין שני הקטבים המוחלטים והמנוגדים האלה.

אך למרות גדולתו שוהם מוכר רק למעטים מאוד וזאת מאחר שמחזותיו הם כמעט ( או בכלל ) בלתי אפשריים להצגה על הבמה. ובעת כתיבת שורות אלו  חזר צור וירושלים " אל הבמה אבל הפעם בצורה שונה לחלוטין כיצירה מוזיקלית חדשה ועצמאית "סימפוניה " המבוצעת בידי התזמורת הקאמרית הישראלית שבה המוזיקה של גיל שוחט מלווה בהקראת המחזה בידי השחקן-קריין עודד תאומי שגילם את הנביא אליהו בהפקה המקורית . אלא שהמוזיקה של שוחט  שבמקור שימשה רק לליווי המחזה של שוהם היא כעת העיקר.

המחבר

מתתיהו שוהם מחבר "צור וירושלים".

מתתיהו שוהם כתב בשנות העשרים והשלושים ארבעה מחזות המתרחשים על רקע תקופת התנ"ך שהם אולי הטובים ביותר מסוגם בשפה העברית כולם עוסקים במאבק בין העולם האלילי החומרני הארוטי ובין התורה הפילוסופית המוסרית של ישראל.

אלה היו "יריחו " ( 1923 ) שתיאר את כיבוש העיר בשם זה בידי יהושע ואת המאבק בין העולם הארוטי הגווע של העיר כפי שהוא מתגלם ברחב ואהבתה למרגל ישראלי הנמשך אליה ומת כתוצאה מכך מוות איום ,הוא נסקל למוות בידי בני ישראל .

"בלעם " ( 1925) שתיאר את מאבקו של הנביא המכשף האלילי בבני ישראל ותורתם החדשה ובראש ובראשונה במשה שפעם היה ידידו והפך לאויבו הגדול .

ב-1933 פירסם שוהם את מחזהו המפורסם ביותר "צור וירושלים" העוסק במאבק בין אליהו הנביא ואיזבל.

וב-1937 פירסם "אלוהי ברזל לא תעשה לך " שעוסק במאבקו של אברהם אבינו בעולם האלילי ובגוג המבטא אידיאולוגיה של שליטה עולמית המקבילה לאידיאולוגיה הנאצית הדומיננטית בזמן שבו כתב שוהם את המחזה.

אלוהי ברזל לא תעשה לך חזיון קדומים מתתיהו שוהם

הוא כתב גם מחזה נוסף על ישו הנוצרי ואימו מרים אך למרבית הצער כתב היד של מחזה זה אבד במלחמת העולם השניה . בנוסף למחזות שוהם כתב גם שירים ליריים ופואמות כמו "קדם " על ההתמודדות של המשורר עם העולם של העמים של המזרח הקדום , אולם עיקר כוחו הספרותי היה בתחום המחזה.

מחזותיו של שוהם היציגו את העולם התנ"כי כעולם אגדי מיתי לכל דבר ( ואת סיפורי התנ"ך שינה שוהם במידה גדולה מאוד מהמקור ) וגיבוריו גם הנבלים בהם הם דמויות מיתיות ארכיטיפיות המבטאות אידיאות רוחניות נשגבות גם כאשר הן אליליות ושליליות. ועם זאת הדמויות שמרו על עוצמה פנימית והיו יותר מכלי לביטוי הרעיונות המורכבים מאוד שהדמויות של שוהם הן החיוביות והן השליליות הן דמויות ענק שלכולן יש מטען אידאי רב עוצמה.

הן משמשות לא כדמויות פרסונאליות אלא יצוגיות הן מגלמות בתוכן ערכים מוחלטים הנאבקים אלה באלה. גיבוריו הם דמויות בודדות , אינדיבידואליסטים קיצוניים המעוצבות כניגוד לדור שבו הם חיות והם כולם מצטיינים באומץ לב ובעמידה איתנה כנגד החברה שבה הם מתמרדים בשם הערכים שבהם הם מאמינים.

נשים תופסות גם הן מקום מרכזי ביותר במחזותיו לפעמים כדמויות שליליות הנאבקות בגבר מאבק רוחני אך כשוות . וביחסו זה לנשים שוהם היה יוצא דופן בתקופתו.

מעניין להשוות את שוהם לקוטב הנגדי שלו בספרות העברית,לחנוך לוין . בעולם של חנוך לוין אין ולא יכולים להיות בני אדם , יש רק בהמות . יצורים שפלים ומתועבים  שמתחזים לגברים ונשים אבל הם אינם יכולים להיות ולעולם לא יהיו כי זה בלתי אפשרי  זהו העולם של ההצגות של לוין וכך כנראה גם היה עולמו המחשבתי שבו כל בני האדם היו בני חושך שאינם יכולים להתעלות מעל מצבם והם  אינם יותר מערימות גללים . הוא הראה פעם אחרי פעם לצופים שאינם  יכולים להיות שום דבר אחר, והתפיסה המבוטאת במחזותיו היא במידה רבה האידיאולוגיה שמבוטאת בידי "היריבים " במחזות של שוהם ובראש ובראשונה אצל איזבל ואחיקר החכם במחזה "צור וירושלים ". .שוהם לעומת חנוך לוין האמין ביכולת של בני האדם גברים ונשים להתעלות מעל מצבם וגורלם ולהאבק עבור יצירת עולם טוב יותר.

שוהם ולוין מקבילים בעוצמה שהם מייחסים לנשים ובחשיבות המרכזית שהם מייחסים לנושא מלחמת המינים . אצל חנוך לוין האישה היא תמיד יותר חזקה מהגבר ושולטת בו , אצל שוהם לעומת זאת השניים נאבקים כשווים ולא תמיד ברור ידו של מי תהיה לבסוף על העליונה. למרבית הצער, יכולתו של שוהם כאיש תיאטרון להבדיל ממחזאי הייתה נמוכה בהרבה מזאת של לוין . שפתו של שוהם במחזותיו אם כי הייתה נשגבת מאוד הייתה גם קשה מאוד  ניתן לאמר "בלתי אפשרית " להצגה . את המחזות שלו יש "לתרגם " לשפת התיאטרון אם רוצים שהם אי פעם יעלו על הבמה . וכך היה צריך לעשות גם במקרה של המחזה המפורסם מכולם ,"צור וירושלים ".

צור וירושלים

 

המלכה איזבל.

עד היום מבקרים ספרותיים שונים רואים ב"צור וירושלים " יצירת מופת ספרותית של השפה העברית. מחזה זה הוא ככל הנראה התיאור האולטימטיבי של המאבק בין המלכה הפיניקית איזבל והנביא אליהו.

המלכה איזבל שהיא הדמות המושמצת ביותר בתולדות ממלכת ישראל הייתה אשתו של המלך הישראלי אחאב והכוהנת של הבעל וליתר דיוק של האל הצורי בעל מלקרת.מלבד זאת היא פעלה למען פולחן האשרה והעשתורת בישראל. עיר מולדתה צור הייתה ידועה בפולחן העשתורת שלה . לפי הפיניקים האלה עשתורת נולדה בצור . בתנ"ך היא מוצגת כאויבתו הגדולה של הנביא אליהו שרודפת ביד חזקה את נביאי ה' ובין השאר כאחראית האמיתית לרצח המשפתי של בעל האדמות נבות שהמלך אחאב חשק בכרמו , ואיזבל הביאה לחיסולו בדרכים משפטיות . כתוצאה מזה הפך שמה בזיכרון הדורות הבאים לסמל לאישה המרשעת האולטימטיבית .

איזבל ועוזר.

פירוש אחר סימפטי יותר לאיזבל ופמיניסטי יותר לסיפור התנכי יכול לראות באיזבל כאישה בודדה וזרה בממלכה שאת אנשיה ואת אמונתם היא אינה מבינה והיא נאבקת באומץ לב בנביאים הפנטיים והרצחניים של אותה ממלכה. אך שוהם תומך במחזה בהשקפה המסורתית על דמותה של איזבל ועוד מקצין אותה. ב

במחזה של שוהם אליהו ואיזבל הם נציגי אידיאות מנוגדות.  איזבל היא נציגת האמונה בסקס ובכוח ככוחות הדומיננטיים בחיים . בעוד שאליהו הוא נציג התפיסה של הצדק והרוחניות ככוחות דומיננטיים .אבל המאבק ביניהם אינו רק רוחני הוא בראש ובראשונה , רגשי ואפילו ארוטי.

פסל האלה במחזה "צור וירושלים".

סיבת השנאה בין השניים מוסברת במחזה בכך שבעבר הרחוק כאשר איזבל הנערה שירתה במקדש עשתורת ושם היה עליה לבחור את הזר שאותו תשרת ככוהנת בקיום יחסי מין.קטע זה מבוסס על עובדה היסטורית ידועה . שמם של הפיניקים יצא לשמצה בפולחני העשתורת שלהם וזאת מאחר שכוהנות העשתורת היו למעשה מעין "זונות פולחניות " והיו מקיימות יחסי מין עם עוברים ושבים בשם האלה כחובה דתית .לא רק זאת אלא שגם מבנות המעמדות הגבוהים שהיו קשורות לפולחן האלה ציפו שיאבדו את בתוליהן בצורה זאת .לא מן הנמנע שגם איזבל ההיסטורית איבדה את בתוליה בצורה זאת. הזר שבו בחרה היה אליהו הצעיר שבא לשם כדי לחקור מקרוב את הפריצות הפיניקית .אליהו דחה אותה בבוז… ומאז מתנהל בינהם מאבק איתנים ,מאבק שביסודו אהבה לא ממומשת של איזבל לאליהו שהפכה לשנאה תהומית .

עודד תאומי בתפקיד אליהו הנביא. 

במחזה מופיעות גם דמויות חזקות נוספות ובינהם בולטות דמותו של המלך אחאב ההססני , של אחיקר החכם , זקן פיניקי המטיף לאידיאולוגיה שמזכירה יותר מכל דבר אחר את הפשיזם המודרני של זמנו של שוהם וגם בהקשרים אחרים הרבה מטענותיו של חנוך לוין על חוסר המשמעות והבהמיות של חיי האדם. ( הדמות של אותו אחיקר החכם מבוססת על דמות היסטורית ככל הנראה של חכם אשורי שחי במציאות כ-100 שנה מאוחר יותר ועליו התחבר ספר חכמה ארמי ידוע שהתפשט בכל המזרח הקדום . אותו אחיקר מופיע כדמות גם בספר החיצוני של "טוביה" מהמאות הראשונות לפני הספירה ובימינו גם בספר של יוסף אריכא "סנחריב ביהודה ".ובמחזה שלו על פי אותו הספר "מול חרב ". )

איזבל וחצרן

עוד דמות מרכזית היא דמותו של אלישע חצרן בחצרה של איזבל ואחד ממאהביה המרובים שמוצא את עצמו נמשך אחרי תורתו הקשוחה של אליהו וחוזר לבסוף "בתשובה " והופך לנביא בעצמו.

אולם שתי הדמויות המרכזיות במחזה הם איזבל ואליהו אם כי אלה אינם נפגשים בהצגה לעולם הרי הם מייצגים שני כוחות מנוגדים הגשמיות והארוטיות לעומת הרוחניות והמוסריות .

איזבל ( יונה אליאן ) רוקדת.

איזבל היא כוח שהוא גם ארוטי וגם הרסני , מלכה יפה חושנית וסדיסטית שמאיימת להשחית את כל הממלכה ושואפת לנקום בו את נקמת אהבתה וגאוותה הפגועה .אבל יותר משאיזבל שואפת להשמיד את הנביא ואת מה שהוא מייצג ,היא שואפת לכבוש אותו לבסוף … וגם מינית . לשם כך מפזרת איזבל סקס ואהבה ולוכדת ברשתה המינית את תלמידי אליהו כמו הנביא מיכיהו בן ימלה כדי שדרכם תשיג את מטרתה הסופית : פיתויו של הנביא אליהו.

אליהו ועוזר.
אליהו לעומתה הוא נזיר ובראש ובראשונה מינית . דמות קשה כסלע כמעט על אנושית הוא ההתגלמות של האמונה באדם ובתכליתו ובכוח רצונו ,הוא מוותר על הכל ,מקריב את הכל בשם חזון נעלה אך רחוק שלפיו יכול האדם להשתחרר בכוח רצונו מהמציאות העלובה ליטול את גורלו בידו ולשחרר את עצמו. זהו חזון שאין זה ברור שכלל במחזה אם בני אדם יוכלו להשיג אותו אי פעם אבל אליהו מנסה.
איזבל ומשרתת. 

השנאה של איזבל לאליהו מביאה אותה עד לגבול הטירוף :לאחר שמספרים לה כי אליהו עלה השמימה ונמלט לבסוף מתשוקתה ונקמתה ,היא חולמת ביחד עם אחיקר על תוכנית לזווג את יהווה עם העשתורת למען התש את כוחותיו של האל הנזירי של אליהו בסקס עם האלה וכך להגיע לבסוף לנצחון על הנביא ועל חזונו לעתיד האדם. אך כאמור בסוף המחזה אנחנו מגלים שאליהו זכה לבסוף לניצחון סופי עליה בכך שהשתלט על נשמתו של מאהבה אלישע וזה הפך ל"העתק" שלו. מילות הסיום של המחזה הן כאשר אלישע מכריז :היה אלי דבר אדוני".שאיזבל איבדה לבסוף את אחיזתה הכמו ערפדית במאהבה לשעבר.

מקור הסיפור .

סאלום-שלומית במחזה של אוסקר וילד.

לסיפור האהבה/שנאה הבלתי ממומש בין אליהו ואיזבל אין כל בסיס בתנ"ך וגם לא במדרשים .לכאורה הוא המצאה מקורית של מתתיהו שוהם שכך הפך את סיפור המאבק בין השנים לרב עוצמה יותר. יש שמשערים ,ונראה שזה נכון, שהוא קיבל את ההשראה לכך מהמחזה המפורסם של אוסקר וילד "סאלום " ( 1894) שמתאר את סיפור אהבתה של שלומית היפה והמושחתת בת המלך הורדוס אנטיפס ליוחנן המטביל ואת סירובו של יוחנן הנביא הצדיק להחזיר לה אהבה דבר שעולה לו לבסוף בראשו שעימו רוקדת שלומית בריקוד מפורסם לפני שהיא מוצאת להורג בידי אביה המזועזע  .

המכשף אליסטר קראולי.

לדעתי יש גם מקור אפשרי אחר לרעיון זה הוא פואמה שנכתבה כמעט בו זמנית עם "סלום " וגם היא בשפה האנגלית והיא נכתבה בידי אדם מפורסם לא פחות ושנוי במחלוקת הרבה יותר מאוסקר וילד , המכשף אליסטר קראולי ..

קראולי נחשב למייסד הכישוף המודרני ובזמנו כונה ה"איש המרושע ביותר עלי אדמות ". הוא היה מעורב באורגיות הומוסקסואליות בסמים ואף הקרבת קרבנות לאלים שונים בניסיון לזמנם לעולמנו,ורבים ממקורביו וכל נשותיו מתו בנסיבות מוזרות או התאבדו . . קראולי נחשב היום לאחד מאבות הפגאניזם המודרני.(לעברית תורגמו בשנים האחרונות שניים מספריו ,ופורסם מחקר על שיטת קלפי התארוט שלו.)את איזבל הוא הגדיר כדמות החביבה עליו ביותר בתנ"ך .ב-1899 הוא כתב עליה פואמה תחת השם הבדוי הרוזן ולאדימיר סוארף שבו תיאור דמותה השטנית של איזבל מגיע לקיצוניות והפעם מנקודת מבט אוהדת . .הדובר בפואמה הוא נביא שתוקף את אחאב , .אלא שבניגוד לאליהו שבתנ"ך תשוקתו החזקה ביותר של הנביא הזה היא להיהפך למאהב של איזבל. . הוא חושק בה יום ולילה ,הוא מזועזע מכוחה הדמוני אבל גם נמשך על ידיו. כאשר איזבל חשופת השדיים רואה את הנביא הזה היא יורקת עליו ,וזה גורם לו לחשוק בה עוד יותר. . בחלק השני הדובר לוחם עם אחאב ברמות גלעד ועד לרציחתה של איזבל אלא שלפני שהיא מתה הדובר מספיק לנשק אותה בפעם הראשונה ,היא נושכת את שפתיו ושותה את דמו (!) ורק אז מתה. בסיום הנביא רוצה למות כך ששניהם יפגשו בגיהנום. ביחד יביסו שם את האלוהים.

בפואמה הזאת יש דימוי שחוזר שוב ושוב של להבות של תאווה שמאכלות הן את הדובר והן את איזבל . איזבל כאן היא התגלמות של לילית השדה המאהבת . קראולי הרחיק כאן מעל ומעבר למה שגם הסופר התנכי בעצמו העז לרמוז והפך את איזבל לדמות שטנית וסקסית מעין כמוה, מעין ערפדית שנים רבות לפני שהסופרת המודרנית אן ריס יצרה את הערפדים הסקסיים שהם כה פופולאריים כיום. האם יתכן ששוהם הושפע גם ואולי בעיקר מיצירה זאת ? לדעתי זה אפשרי, הוא הכיר היטב את הספרות האנגלית של המאה ה-19 . כך או כך הוא הציג את הדמות של איזבל כדמות של מעין מכשפה ארוטית "לילית" כפי שעשה קראולי אך כמובן שינה מן היסוד את הדמות של הנביא שאותו תיאר קראולי. .

הנסיונות להצגה

"צור וירושלים " התסריט.

"צור וירושלים " הוכר מיד עם פרסומו כיצירת המופת של הספרות העברית . המבקר יוסף אורן הגדיר את המחזה כ"המחזה הטוב והקשה ביותר בשפה העברית " ודעתו הייתה דעת רבים . ושוהם זכה על יצירה זאת בפרס ביאליק ב-1933. במשך שנים רבות נלמד המחזה בבתי הספר . זה בתקופה שתלמידים עוד היו מסוגלים להתמודד עם יצירות ספרות מסובכות מבחינה לשונית בתוכנית הלימודים אבל אני מסופק מאוד אם תלמידים היום יוכלו לגשת אליו, למרות שיש בו אלמנטים ארוטיים חזקים ביותר שמן הסתם יעוררו את תשומת ליבם יותר מכל דבר אחר. . אבל במשך שנים רבות מאוד "צור וירושלים " לא הועלה על הבמה , הוא נחשב בלתי ניתן להצגה בגלל שפתו הקשה והמסובכת שלא תהיה מובנת לרוב הצופים . בין השאר שוהם השתמש במחזה הזה במילים רבות שהמציא בעצמו ומעולם לא התקבלו .אבל במשך השנים נעשו מאמצים רבים להציגו ורובם הסתיימו בכישלון . למיטב ידיעתי יש רק מעט מאוד מחזות מקורים בעברית שזכו לכה הרבה עיבודים וגרסאות בצורות שונות . למעשה "צור וירושלים" הוא כמעט יחיד במינו גם מבחינה זאת. שוהם מסר את המחזה לידי אנשי תיאטרון "הבימה " מיד לאחר פירסומו ואלה היכירו מיד בערכו כיצירה ספרותית גדולה , אך למרות לחציו של המשורר ביאליק גם היגיעו למסקנה שאי אפשר להציג את המחזה כפי שהוא .

לאחר ויכוח ממושך הסכים המחזאי בחוסר רצון רב לעבד את המחזה לעיברית "מקובלת" ולקצר אותו . אך גם הגרסה הזאת לא התקבלה ,ולמרבית הצער הנוסח החדש נעלם מארכיון תיאטרון "הבימה" ואינו קיים יותר. בכל אופן אנשי "הבימה " שהיכירו בגדולת המחזה ביקשו מהמשורר אברהם שלונסקי ( שאגב מעולם לא התלהב במיוחד מהמחזה ובניגוד לביאליק ואחרים לא ראה בו יצירה גאונית ) שיכין להם נוסח מעובד חדש של המחזה ב-1958 . לאחר שהושלם עיבוד זה הם פנו לבמאי הידוע טיירון גאטרי ( אדם שלא ידע עברית ) שיביים אותו אך זה סירב , וככל הנראה גם העיבוד של שלונסקי לא מצא חן בעיני אנשי ה"בימה " שהרי אחרת היו מוצאים כבר במאי אחר ובכך נסתם הגולל על ההצגה.

אך "צור וירושלים" לא נשכח . ב-1960 הושמע "בקול ישראל " תסכית על פיו שהיה עיבוד של העיבוד של שלונסקי שנעשה בידי התסכיתאי גדעון תמיר וקיצר את המחזה בכמחצית . בעמק יזרעאל העלתה הציגה להקת חובבים את המחזה ביוזמתו ובבימויו של חנוך פז , איש קיבוץ מזרע שנעזר גם הוא בעיבוד של אברהם שלונסקי ליצירה של שוהם. על פי המחזה אף הציגו יצירת מחול פנטומימה של להקת המחול של נעמי אליסקובסקי.

במאים מקצועיים נרתעו תמיד מהמחזה ומהקשיים העצומים שהוא מציג למרות ההכרה הכללית בחשיבותו . עורך מגזין התיאטרון "במה " אף היציע כתוצאה להביא לשינוי מצב זה על ידי הכרזת "שנת שוהם " שבה ירוכזו מיטב השחקנים הישראלים לשם העלאת מחזה של שוהם ( ורצוי "צור וירושלים" ) ביחד עם מיטב הבמאים והמחזאים במטרה "להכניע " את "סלעיות " השפה השוהמית ולהפוך אותה לקלה יותר לעיכול בידי הקהל הרחב. בו בזמן תפעל המועצה לעידוד האמנות והתרבות בכיוון של עידוד המוני לקריאת מחזות שוהם ( על ידי פרסומות ?) כך שאוזני הצופים לא יהיו "ערלות " בבואם לבסוף לחזות בהצגה. מובן שדבר לא יצא מהצעה זאת.

"צור וירושלים" עלה לבסוף על הבמה המקצועית ב-פסטיבל ישראל של 1988 כהצגת סטודנטים צנועה בידי תלמידי בית ספר "בית צבי " בשיתוף פעולה עם ה"בימה". את ההצגה "תירגם" הפעם ניסים אלוני. האיש שכתב את הדבר הקרוב ביותר ברמתו ובתכניו בשפה העברית למחזה מקראי מסוג אלה שכתב מתתיהו שוהם , המחזה התנ"כי על חלוקת הממלכה בידי ירבעם ורחבעם "אכזר מכל המלך " הנחשב ליצירת מופת של הדרמה העברית. נראה היה שאין מי שמתאים יותר מניסים אלוני לעבד את היצירה של שוהם לקהל המודרני והוא עבד על העיבוד במשך שנה וחצי. את היצירה ביים יוסי יזרעאלי . אך היה זה ניסיון קצר בלבד שלא זכה להצלחה.

המחזה הועלה שוב בהופעה חובבנית בפסטיבל עכו בידי שמחה ספקטור שעיבד וביים אותו . ב-1992 אף הופיע כספר בהוצאת ירון גולן  עיבוד לתסריט קולנוע של "צור וירושלים " שבוצע בידי הקיבוצניקית זיוה צחר. לדעתי אפשר יהיה לעשות מהמחזה עיבוד למיני סדרה טלוויזיונית בנוסח "אני קלאודיוס " . אבל העיבוד יצטרך להיות דרסטי מאוד.בכל מקרה ספק רב עם בעתיד הקרוב המחזה יזכה לעיבוד קולנועי או טלוויזיוני כל שהוא . (לפעמים אני תמה איך היה "צור וירושלים " של מתתיהו שוהם היה נראה אם חנוך לוין היה שולח את ידו בעיבודו ואולי ניתן לחשוב על התוצאה כמשהו דומה למחזה שיצא לבסוף מידיו של לוין בשם "הזונה הגדולה מבבל "… )

בכל אופן במשך שנים רבות נראה היה שאת "צור וירושלים " לא נראה לעולם על הבמות כפי שתכנן אותו שוהם בעת הכתיבה.

ההצגה

ציור של איזבל ,כהכנה להצגה "צור וירושלים".

בסופו של דבר בסוף שנת 2003 עלתה לבסוף "צור וירושלים " על הבמה בהצגה מקצועית , 71 שנה לאחר שנכתבה וזאת ל-15 הצגות בלבד . הבמאי היה  יוסי יזרעאלי ששוב שביים  את המחזה  בפעם השניה ולאחר 15 שנה והפעם לא כהפקת סטודנטים צנועה אלא כמופע מונומנטלי עם תזמורת והגשים בכך את החלום של רבים ההצגה שזכתה לתשומת לב תקשורתית רבה משכה אליה אפילו פוליטיקאים, אפילו ראש הממשלה מצא זמן וביקר בהצגה בלויית שרת החינוך. .. . ה"תרגום" לעברית מודרנית שתובן בידי צופים בני זמננו היה הפעם של המחזאית יוספה אבן שושן( נכדתו של המילונאי אברהם אבן שושן ) שנכנסה לנעליהם הגדולות של אברהם שלונסקי וניסים אלוני . אבן שושן התפרסמה במחזות קודמים שחיברה על רקע תנ"כי והיסטורי כמו "קין והבל  " אופרה תנכית , מחזה היסטורי על "הבתולה מלודמיר " חייה של אישה שהפכה לצדקת חסידית במאה ה-19 , מחזה ילדים על הגולם מפראג ו"כתר מלכות " מחזה על גולם נקבה שיצר המשורר שלמה אבן גבירול .

בעיבוד "צור וירושלים " היא עשתה עבודה טובה בהחלט שלא מצאתי בה כל צרימה. את המוזיקה המרשימה כתב גיל שוחט הנחשב לאחד המוזיקאים הצעירים והמוכשרים ביותר בישראל שיש שטוענים ש"" הוא השם החשוב ביותר שישראל תרמה לעולם בתחום המוסיקה". גיל שוחט התפרסם כבר הודות לאופרה מקורית שכתב ביחד עם דורי מנור ואנה הרמן בשם "אלפה ואומגה " על בני האדם הראשונים ואורטוריה שחיבר למילים של המשוררת ש.שפרה על סיפור דוד ובת שבע וגם אופרה לילדים לתמליל של דן אלמגור על פי  הסיפור הקלאסי של מקס ומוריץ .

ציור התלבושת של הנביא אליהו בהצגה "צור וירושלים".

ואיך הייתה ההצגה עצמה ?

אני עצמי התאכזבתי . הדרמה הייתה כמובן מרשימה ביותר  אולם המוזיקה המרשימה כשלעצמה נראה כאילו אינה במקום והיא רק מפריעה לשחקנים .לדעתי אפשר היה לוותר עליה לחלוטין מבלי שהדבר יפגע כלל בהצגה .איך שהוא החיבור בין המשחק והמוזיקה צרם.

יונה אליאן כאיזבל.

המשחק של השחקנים היה גם הוא מאכזב , ובראש ובראשונה מאחר שלא הצליחו לעצב את הדמויות המיתיות הארכיטיפיות הגדולות מן החיים שאותם תיאר שוהם . לא פעם הדמויות נראו יותר מדי כאילו הן היו לקוחות מאופרת סבון מודרנית , דבר שהוא שגוי. היה עליהם להיראות ולהתנהג ולדבר כאילו יצאו ממחזה של שיקספיר . בתור דוגמה יונה אליאן-קשת  שגילמה את איזבל שיחקה אותה בתור "פרכה " ישראלית מצויה,,מין "פנינה רוזנבלום " של המאה התשיעית לפני הספירה.

אמנם יתכן שבאמת כך הייתה איזבל האמיתית ההיסטורית , מי יודע ? אבל לא כך היא הדמות שאליה כיוון שוהם.

השחקנים לא הצליחו לשכנע את הצופים שהם דמויות גדולות מהחיים המתקיימות בתקופה מיתית ושהם מבטאים אידיאה כלשהי. ייתכן שאפשר להסביר את הכישלון הזה ואת חוסר היכולת הכללית של שחקנים ישראלים לשחק דמויות היסטוריות ומיתיות גדולות מהחיים בהצגות שונות , בהשפעה המאסיבית של חנוך לוין על התיאטרון הישראלי . האם יתכן שהשחקנים הישראלים שהתרגלו כל כך לשחק את הדמויות העלובות הקטנות מהחיים והנתעבות של לוין ורואים בכך את שיא התיאטרון והדרמה העברית שוב אינם יכולים כתוצאה לגלם כהלכה את הדמויות המיתיות הענקיות של מתתיהו שוהם שדורשות תפיסה תיאטרונית מנוגדת לחלוטין ? יצאתי מההצגה מאוכזב

שיחה עם הילל ברזל על ההצגה "צור וירושלים ".

להלן קטע מראיון שניהלתי עם חוקר הספרות פרופסור הילל ברזל שפירסם לאחרונה ספר שבו עסק בפירוט בדמותו וביצירתו של מתתיהו שוהם

.א.א. המחזה "צור וירושלים " של מחזאי שעסקת בו בספר מתתיהו שוהם הוצג לאחרונה על הבמות מה דעתך על ההצגה ? האם יש מקום למתתיהו שוהם כיום בתיאטרון שנשלט לחלוטין בידי חנוך לוין ?

ברזל : למחזה הזה יש חשיבות עצומה. ביאליק התלהב מאוד ממנו בגלל האופי הנבואי שבו וביאליק הזדהה מאוד עם הדמות של אליהו סך הכל הייתי מרוצה מאוד מהטקסט המעובד של יוספה אבן שושן אם כי חבל שויתרו על פנטומימת הפתיחה במקדש של איזבל שבה איזבל ניסתה לפתות את אליהו לתאוות בשרים .. הם שגו בזה שהוסיפו מוזיקה על הבמה ולשחקנים היה קשה להתגבר בקולם על המוזיקה של התזמורת .וכך נוצרה משוואה לא מאוזנת בין המוזיקה והשחקנים.  אבל בסך הכל זה היה מאוד חשוב שהמחזה זכה לגאולה . ביאליק השתדל מאוד שיציגו אותו בהבימה ולא רק שהטקסט של שוהם לא הוצג העיבוד שלו ששוהם הכין במיוחד לתיאטרון גם נעלם להם מהארכיון וכך גם עיבוד מאוחר יותר של אברהם שלונסקי . וזה חבל מאוד . היה צורך להציג את "צור וירושלים " יותר פעמים לאחר הפקת לקחים יכלו לעשות מממנו יצירה אוריטורית ענקית ולו היו שתי המקהלות של בנים ובנות כמו במחזה ,זה יכול היה להיהפך ליצירה בעלת רמה עולמית. "צור וירושלים " צריך להיות מחזה רפרטוארי קבוע שחוזרים אליו פעם אחרי פעם אחרי פעם.

הסימפוניה

לא התרשמתי כאמור מההצגה בעת ביצועה בבית לסין . בכל אופן כעבור כשנה וחצי  בהצגתה כקונצרט  של התיזמורת הקאמרית הישראלית  במוזיאון תל אביב הייתה המוזיקה מרשימה הרבה יותר מאשר הייתה כאשר התלוותה למחזה הדרמטי והפעם התגלה שוחט בגדולתו .

התזמורת הקאמרית הישראלית

התזמורת הקאמרית הישראלית , אחד מגופי המוזיקה האיכותיים והותיקים בישראל חוגגת השנה 40 שנות פעילות. התזמורת הקאמרית הישראלית נולדה בראשית שנות השישים , ביוזמתו של המנצח גארי ברתיני. תזמורת זו באה לענות על הצרכים של הרפרטואר של תזמורת קאמרית טיפוסית: ביצוע יצירות מתקופת הבארוק, התקופה "הקלאסית" והמוסיקה של המאה ה-20. גם היא זכתה להביא ממיטב המנצחים והסולנים של העולם. במרוצת השנים הגיעה התזמורת הקאמרית לשיאים בלתי נשכחים בביצוע מספר יצירות מופת תחת שרביטם של בריו, ברשאי, קורבוז, ברניוס, וורטן, סוונסון ואחרים. התזמורת מציינת שנה של פריחה וצמיחה.  הנגנים המנהלים הביאו את התזמורת לעידן חדש הנהלת התזמורת החדשה מורכבת רובה ככולה מנגנים ובראשם הכנר והמעבד אריה בר-דרומא. בניהולם התזמורת הגדילה את כמות הקונצרטים לכ-130 קונצרטים בעונה. היא מנגנת בכל הפסטיבלים החשובים בארץ. והיא פותחת בסדרת קונצרטים קיצית של מוזיקת עולם על גג  בניין עזריאלי הנהלת הנגנים גם  בחרה במנהל מוזיקלי חדש לשנה הבאה: הפסנתרן, המלחין והמנצח גיל שוחט ,המלחין של "צור וירושלים".

גיל שוחט מנצח על "צור וירושלים"

גיל שוחט מספר שכאשר עבד על היצירה שהייתה הראשונה שלו עבור התיאטרון התברר שלו שההשקעה בה תהיה גדולה ממה שחשב בתחילה ,כמו ההשקעה ביצירה עבור אולם קונצרטים כתיבת הפרטיטורה שלה לקחתה יותר משנה ויש בה כ-309 עמודים ( סדר גודל של אופרה מלאה ) ומשך המוזיקה שבה הוא שעה. והיא כוללת שני קולות של זמרת סופראן סולנית וקול של ילד לצד קול של שחקן המקריא את המחזה בליווי המוזיקה .

אחד האלמנטים המעניינים במוזיקה ( שלהם לא שמתי לב כלל בעת ההצגה המקורית שבה הייתי מרוכז לחלוטין רק בדמויות השחקנים ובמילותיהם )היה הדרך שבה יצר שוחט מוזיקה המייצגת את שתי האידיאולוגיות השונות המנוגדות באופן מוחלט והנמצאות בקונפליקט לאורך המחזה , האידיאולוגיה הפגאנית של איזבל ואחיקר מיוצגת בידי מוזיקה סנסואלית המסמלת מיניות כבושה או התפרצויות זעם וחוסר שליטה עצמית ומאידך המונותיאיזם של הנביא אליהו המוצג במוזיקה שלווה והרמונית שהודגש בידי קולו של זמר ילד ששר ללא מילים שייצג את הטוהר המונותיאיסטי . על ידי כך יצר אפשרות חדשה לקהל להיענות מהטקסט של שוהם בצורה חדשה..הקטע המסיים היה מרשים במיוחד והזכיר ריקוד "אמוק " שבו הדמויות השונות מתרצות בריצה מטורפת לקראת סופם. וקטע זה המרשים במיוחד התבסס באופן ישיר על האופרה המפורסמת של שטראוס "סאלום" על פי המחזה של אוסקר ויילד ששימש כמקור השראה למחזה של שוהם ולדעת שוחט היא האופרה הגדולה ביותר של תקופתה . . ובכן כאן האופרה שהתבססה על המחזה המקורי של ויילד שימשה כמקור השראה לסימפוניה שהתבססה על המחזה המקורי של שוהם במעין סגירת מעגל . המוזיקה השתלבה בצורה הרמונית ממש עם קריאתו המדהימה של עודד תהומי שהראה לקהל מה יכול שחקן לעשות עם האמנות הנשכחת של ההקראה שבה שילב את הקראת הסצנות מהמחזה של שוהם עם הקטעים הרלבנטיים מספר מלכים ויצר חוויה אמיתית לאוזן ולמוח, שההצגה המקורית בבית לסין לא הצליחה לעשות .

ביבליוגרפיה על מתתיהו שוהם

יוסף אורן "עיונים ב"צור וירושלים " למתתיהו שוהם " הוצאת המחבר . 1967 ( ספר שאלות לתלמידי בית ספר על המחזה )

הלל ברזל : שירת ארץ ישראל –אקספרסיוניזם נבואח : אורי צבי גרינברג ,יצחק למדן ,מתתיהו שוהם.ספרית פועלים, 2004. ישראל כהן ,מתתיהו שוהם –חייו ויצירתו .הוצאת מחברות לספרות . 1965 קישורים רלבנטייים

אלי אשד  על ההצגה

מתתיהו שוהם בויקיפדיה

פרטים על מתתיהו שוהם

כתבי מתתיהו שוהם בפרוייקט בן יהודה

פרטים על מתתיהו שוהם באנגלית

מתתיהו שוהם במכון תרגום הספרות העברית

צבי גורן על צור וירושלים 

 יוסי פלס על צור וירושלים

ביקורת בוינט

אליקים ירון על צור וירושלים

טל פרי על ההצגה 

 

אריאל שרון ולימור לבנת ב"צור וירושלים" 

צור וירושלים בפסטיבל עכו

עודד תהומי הכוכב

גיל שוחט אחד מאנשי השנה

ההצגה "סאלום " מאת אוסקר ויילד

אליסטר קראולי

הגבירה איזבל

אחיקר החכם

     

פסל של האלה במחזה "צור וירושלים".

17 תגובות על “"צור וירושלים" בתל אביב : הגרסה הקונצרטנטית”

שהיא אשת יחסי הציבור של התזמורת הקאמרית שמה לה למטרה לקדם את התרבות בישראל.
אחת מהדרכים שלה לעשות זאת היא על ידי חיבור ודיוור של מכתב אלקטרוני שבועי ובו הנחות לאירועי תרבות
היא תשמח לצרף אתכם לרשימת התפוצה ללא כל התחייבות מצדכם
אינכם נדרשים למסור דבר מלבד שם וכתובת דוא"ל
אנא שלחנה בקשה "להצטרף לרשימת המכותבים האיכותית"
להילה קומם hkomem@zahav.net.il

הסופר אהוד בן עזר פירסם היום במגזין האינטרנטי שלו את רשמיו מהצגת "צור ירושלים" בשנת 2003
כפי שרשם אותם אז ביומנו.
צור וירושלים" ב"קאמרי", 2003

קוראים לא הבינו מה פתאום הזכרתי לרעה את ההצגה "צור וירושלים" בגיליון האחרון, ואחד מהם, איש תרבות חשוב, דומני קרוב-משפחה של אחד השחקנים, אף הגיב מיד וביקש שלא לשלוח לו יותר את המכתב העיתי.

ובכן, בשנת 2003 הייתי "שופט", אחד מרבים – ל"פרס התיאטרון", ומה שכתבתי בגיליון הקודם על ההצגה היה בלשון המעטה; הנה לפניכם הקטע מיומני שבו סיכמתי לעצמי את רשמיי הטריים, לאחר שהוזמנתי ובאתי לראות את "צור וירושלים" באולם הישן של הקאמרי ברחוב פרישמן. הקטע לא התפרסם עד כה בשום מקום. הפיסקה על יונה אליאן קוצרה, כי במקור ההיא חריפה יותר.

11.12.03. יום חמישי. בערב אני הולך לבד להצגת "צור וירושלים" על-פי מחזהו של מתתיהו שוהם, בעיבוד של יוספה אבן-שושן ויוסי יזרעאלי. נתנו רק כרטיס אחד, כי תהיינה רק 15 הצגות. אני יושב בשורה 6 כיסא 24, מקום יותר מדי טוב כי אני עתיד לחטוף באוזניי את כל הרעש, וצווארי יכאב בניסיון לקרוא את הטקסט הרץ למעלה.

בבדיקה שאני עושה בבית, לאחר ההצגה, בהשוואה לטקסט המקורי, מתברר שלא סילפו בעיבוד את תוכנו של המחזה, שיש בו-עצמו, לבד משפה קשה ותחביר בלתי-אפשרי של מי שהעברית לא היתה מעולם שפת דיבור טבעית לו – גם דברים תמוהים מבחינה עלילתית. למשל הסיפור המלאכותי על המפגש הראשון בין אליהו ואיזבל במקדש העשתורת בצור, והמחזה הבתולי הסוגר את המחזה, כאשר איזבל שוכבת כבתולה לפתות את אלישע. וכמו מותו הבלתי-מוסבר של אחאב. וכמו העמדות הבלתי-ברורות של אליהו כנביא זעם וכנביא שלום גם יחד. זאת כדי לשמוט את ההצדקה הביטחונית מהטיעונים של אחאב לשלום עמו, גם אם חטא.

כאשר מנסים לעשות אקטואליזציה של המחזה, הרי בחורי הישיבות ויוסי ביילין הם ערובה בטוחה יותר לביטחון ישראל ממרבית חיילי צה"ל נושאי הנשק, שאינם דתיים וחיים חיים חופשיים. ואולם העיבוד מצליח להעביר בנאמנות את העלילה בשפה גבוהה אמנם, אך מובנת.

כרגיל אצל הבמאי יוסי יזרעאלי, מרוב אפקטים מאבדת ההצגה את המימד האנושי המצוי במחזה. הערב, שלא כרגיל, גיל שוחט הוא המנצח על המוסיקה שכתב למחזה, בביצוע התזמורת הקאמרית הישראלית, במה שנשמע כהצגה לתזמורת ולתיאטרון או קונצרט לתזמורת ולהצגה, כי המופע כולו ניראה כביצוע קונצרטנטי של אופרה, אמנם עם תפאורה מינימלית ותלבושות – אך עם שחקנים שאיש מהם אינו שר, רק מדברים כל הזמן, והמוסיקה מלווה אותם. אמנם כן, יש זמרת, שרון רוסטוף-זמיר, וסופרן ילד, שהם שרים פעמים אחדות במהלך הקונצרט-האילם או ההצגה המתוזמרת, אבל שרים בלי מילים ורק עושים "או-או-או…" ארוך ומייגע על רקע המוזיקה ולעיתים גם יחד עם דיבורי השחקנים.

התפאורה של דוד שריר היא כאילו מינימליסטית, רצפת עיגול ענקי מוגבה אלכסונית כמו לפני עשרות שנים ב"פר גינט" ב"הבימה", סלעים מסותתים סינטתיים מימין, פסל עשתורת גדול משמאל, וגזע של גפן עבה משתרך מימין למטה עד שמאל למעלה בירכתי הבמה, גפן שאינה אופיינית לארץ-ישראל העתיקה כי היא מטפסת ואינה סורחת, ומי שלא קנה את התוכנייה (עשרים שקלים, נוסח המחזה, עשרים נוספים, התוכנייה, ושניהם יחד – שלושים) לא יבין מהו השרוול האלכסוני הזה. התלבושות המופרכות, חציין תנ"כי וחציין אירופאי-מונרכיסטי, כמו במחזות אחדים של ניסים אלוני, מעוררות גיחוך ואי-נוחות, שלא לדבר על אנאכרוניזמים. אחאב בלבוש חצי נפוליאון עם מדליות, גלימת אלישע עם מגן דוד כחול. ועל רקע התפאורה של שריר נראות התלבושות מגוחכות כפליים.

יונה אליאן-קשת, בתפקיד איזבל, יחפה, כמרבית המשתתפים בהצגה, מעצבנת [ – – – ], צעקנית ומוחצנת, [ – – – ] יש משהו מביך בהופעתה, משוחק ולא טבעי, [ – – – ] אין לה שתיקות, ויש לה נוכחות רק כשהיא מדברת.

מה עוד שלמרבה הזוועה מצויידים כל השחקנים במיקרופונים מודבקים, כאילו היה מדובר במחזה מוסיקלי, מה שגורם להם לצעוק בקולי-קולות תוך ניכור כמעט גמור מן הקהל, שרואה אותם מקרוב ושומע אותם ברעש מרחוק, ובאיכות קול גרועה. מזל שלמעלה רץ תרגום לעברית של העברית הנשמעת על הבמה, אותו טקסט, אבל צריך לקרוא אותו כדי להבין אותו מבעד לרעשים הצרודים של המיקרופונים, שהחוטים שלהם משתרכים גם על גבות עירומים.

גיל פרנק בתפקיד אלישע, ואוהד שחר בתפקיד אחאב, שני שחקנים טובים שמילאו תפקידים טובים בהצגות אחרות, הולכים כאן לאיבוד בסגנון הנפוח, המוגזם והלא-אנושי של המשחק, הבימוי, התלבושות, והליווי המוסיקלי. בין השאר נעשה פה גם מעין הוקוס-פוקוס אקטואלי להציג את אחאב וחייליו כמין קריקטורה של אריק שרון וצה"ל, ולעומתם את אליהו, נביא הזעם, גם כנביא שלום בסגנון יוסי שריד או הפודל ביילין. אמנם, היסוד לכך מצוי בטקסט המקורי של שוהם ואיננו עיוות של העיבוד.

נותר אחרון-אחרון חזק ופאתטי עודד תאומי בתפקיד אליהו לבוש בשמלה ערבית-בידואית ודווקא הוא, הנביא, הולך בסנדלים ולא יחף. כשהוא צועק, בהגברה, האולם מזדעזע ואם היו בו כוסות הן היו נסדקות כמו ב"תוף הפח". איזבל והוא, ציר המחזה, אינם נפגשים במהלך ההצגה אפילו פעם אחת. וכך הולך עודד תאומי גדול ועטוף גלימה בעלת כנפיים על שמלתו, מטיף וסובל, נביא זעם ושלום כאחד, ויוצא כאילו הוא רוצה בחורבן ישראל ואילו אחאב מבקש רק להגן על בני-עמו, אפילו הם עובדי אלילים. אהדה רבה איש מהם אינו מעורר.

ואני מדי פעם אומר לעצמי, כמה חבל שהפקה יקרה, מגלומנית ומעצבנת שכזו, לא הופנתה לביצוע מחודש על אותה במה של מחזמר עברי קלאסי כמו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". הלא אם השחקנים היו שרים את תפקידיהם, והמוסיקה לא היתה יללת חתולים והלמות תופים, היתה זו לפחות אופרטה נסבלת.

ההצגה מסתיימת בקונפטי צבעוני מהשמיים מיספר שתיים עם עשן נמוך, ובאלישע העומד בפיתוי לזיין את איזבל, השוכבת בפישוק רגליים במרכז הבמה וראשה לקהל, ואילו הוא עומד בפיתוי וקם מעליה וצועק: "היה אליי דבר אדוני!"

קאט. סוף. גם במקור אצל שוהם. הקהל לא יצא מגדרו. התחת כאבה לי מרוב ישיבה. אנשים הסתכלו בשעוניהם מדי פעם. אילו היתה הפסקה באמצע, חצי מהקהל לא היה חוזר לצפות בסוף המחזה."
עד כאן בן עזר.
התרשמותי שלי דאז מההצגה הייתה קצת טובה יותר ואני חשבתי שזה היה ניסיון אמיץ שאמנם לא בוצע כהלכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 + 15 =