web analytics
קטגוריות
מקרא סיפורת היסטורית ספרות יפה

סופר העבר : הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא

סיפורו של כותב הרומנים ההיסטוריים הגדול משנות החמישים יוסף אריכא.

.

מי זוכר היום את יוסף אריכא?

בשנות הארבעים החמישים והשישים הוא היה סופר ידוע ונחשב. מאז זרמו מים רבים בירקון והוא נשכח כפי שנשכחו רבים מבני דורו, דור הביניים של הסיפור הארץ ישראלי שהחל בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת ותיאר את בניין המפעל הציוני. היום רבים מכתבי אריכא שבהם עסק באוקראינה בה נולד, בארה"ב אליה היגרה משפחתו ובארץ ישראל התיישנו.
דווקא יצירותיו האחרונות, ההיסטוריות – סוגה נדירה בספרות העברית החדשה – מעוררות עניין ודומה שהרעיונות והדמויות בהם לא התיישנו.רומנים שאם כי הם  דיברו על תקופות  קדומות הרי היום דומה שדיוניהם במאבקים בין עמים קטנים על תרבותם  כנגד אימפריות ענק "גלובאליות "  ,של רודנים מהמזרח  ומהמערב המאיימים על תרבויות עמים אחרים ובעיות התמזגות  תרבויות והשתלטות תרבות אחת על אחרות    הם אקטואליים יותר מאי פעם .

 

 

  
 
  

עטיפת אנתולוגיה בעריכת יוסף אריכא, צייר מ.אריה ( אריה מוסקוביץ').

 

יוסף אריכא נולד ב-1906 באוקראינה, משפחתו היגרה לארה"ב, והוא עלה לבדו לארץ ישראל בשנת 1925. בארץ עבד כפועל וכחקלאי ולאחר מכן כמזכיר המחלקה הוטרינארית בעיריית תל אביב. הוא נפטר ב 1972.
 ספריו הראשונים היו סיפורים ורומאנים ריאליסטיים מחיי הארץ והגולה. גיבוריו היו גם אלה שלא עסקו בהם כמו הקצבים, עובדי בתי מטבחיים ובעלי החיים שאת חייהם, רגשותיהם וסבלותיהם הוא הרבה לתאר ובהצלחה. בעקבות עיסוקו בבעלי חיים לא נרתע אריכא מלעסוק בחיים הגשמיים וביצרי האדם, גם היצרים ה"לא טבעיים" כמו הלסביות

ספריו כללו את :

"לחם וחזון" (1933), רומן ריאליסטי על חיי פועל עברי בארץ בראשית שנות השלושים.

"אוד מוצל " (1937) שבו תאר את פרשת סבלותיה של משפחה יהודית באוקראינה בעת הפרעות שערכו ביהודים הקוזאקים של גנרל פטלורה בימי המהפכה הסובייטית.

 ספרו השלישי "בסנוורים" (1939) היה קובץ של חמישה סיפורים קצרים מחיי יהודי אמריקה, ובהם "וידוי" שעסק באהבה לסבית, נושא נדיר מאוד בספרות העברית ויתכן שזהו הטיפול הראשון בו בעברית .

 

 

 

מחנה אוהלים" של חלוצים – חיתוך בשעמנית מסדרה בת 16 חיתוכים שיצר יוסף אריכא לקובץ סיפוריו "מראות בכחול" שהופיע ב-1941.

ב"מראות בכחול" (1941) התפרסמו סיפורים מהווי הארץ.

"בעלי יצרים" (1946) שעסק בהווי האנשים הארציים מאוד שעובדים בבתי המטבחיים בתל אביב, נחשב לאחת מיצירותיו הריאליסטיות הטובות ביותר. "

פסק דין" ( 1949) היה קובץ סיפורים שהוקדש לנושא האדם ומצפונו.

 

 

 "יום ולילה: אשכול אהבים" (1952), שזכה בפרס עיריית חולון לשנת תשי"ג, הוא קובץ סיפורי אהבה שבמרכזו סיפור הכותר על אהבה ממבט ראשון בין רופא בהמות במושבה ובין מורה (הסיפור יצא גם כספר בפני עצמו ב- 1963 במהדורה ביבליופילית מאוירת).

 ברומאן "צעדים באש: קורות אישה אחת" (1956) עסק אריכא ביהודיה הבורחת מפני הנאצים לבית פולני ביער בו היא מתחבאת בחסות איכר פולני, ובשיגעונה במעברה אליה הגיעה לאחר עלייתה לארץ ישראל.

 

צעדים באש קורות אשה אחת

 "כנפי כסף" ( 1936) הוא קובץ אגדות לילדים שיצא לאור במהדורה מורחבת בשם "כנפיים לאדם"( 1968). וכלל במהדורה המורחבת שלו  את הסיפור ההיסטורי "חרש הברזל אשר בגבע" 'וסיפור על מאבקו של הגולם מפראג כנגד הנאצים הפולשים לעיר ב-1938

  

 
מבחר של מיטב סיפורי אריכא יצא לאור ב-1982.

 

בנוסף, ערך אנתולוגיות ספרותיות.
 Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎
 
 
 גיבורים במערכה" ( 1955), הוא קובץ סיפורים ומאמרים על שורת דמויות היסטוריות דוגמת שמשון, שאול המלך, חניבעל ,ספרטקוס, יהודה המכבי ובר כוכבא.

 "יפו מראשיתה ועד ימינו" (1957),

"תל אביב: במלאת יובל ליסודה" (1959).

הסיפור העברי על חיי הערבים בארץ"(1964).

 בתש"ד זכה אריכא בפרס מטעם עיריות רמת גן על סיפורו "אישה בפרדס".

בנוסף לכל זה  הוא היה עורך ירחון הביקורת וההדרכה הספרותית של "בית אריאלה": "הקורא הצעיר". 

  הוא היגיע לשיא הצלחתו ופירסומו כאשר מבחר של כתביו וסיפוריו  כולל המחזה "על החרב"  יצא בשלושה  כרכים ב-1967  ולאחריו מהדורה מורחבת של האגדות והסיפורים שלו לילדים ( וכולל פרקים מ"סנחריב ביהודה ו"סופר המלך "אם כי אלה לא נועדו במקור לילדים ) ב-1968.

 

לאחר מותו של אריכא יצרו בני משפחתו אלמנתו ובנו הסופר עמוס אריכא קרן שחילקה את "פרס אריכא לסיפור הקצר" . הפרס חולק לסיפורים שטרם התפרסמו לא כיחידה עצמאית ולא כסיפור מקובץ מסויים.
ההשתתפות נעשתה בעילום-שם וחבר השופטים היה מנבחרי ועד אגודת הסופרים. גובה הפרס אז מוערך בכסף של היום כ-25,000 ₪ הפרס   חולק שלוש פעמים .
.הזוכים היו :
קורינה שזכתה בו בשנת 1978  על הסיפור "התגלות ".עמליה כהנא-כרמון שזכתה בו ב-1982 .
. ולידיה גורדון -קנכט שזכתה בו ב-1987 .

היום שלט המנציח את שמו של אריכא הוצב בידי עיריית תל אביב במקום מגוריו ברחוב קרני 10. אולם פרט לכך דומה שנשכח.
 לאחר מותו יצירותיו הפסיקו להידפס  ,להוציא מבחר סיפורים קצרים  שנערך ( בתוספת הקדמה וביבליוגרפיה )  בידי יוסף אורן , והוא נשכח. בנו עמוס אריכא גם הוא סופר ואמן מוכשר שפירסם ספרים רבים לילדים ומבוגרים  ניסה לחדש את העניין בו אך ללא הצלחה.

.המבקר יוסף אורן מהמעטים שהמשיכו להתעניין ביצירתו של אריכא גם לאחר פטירתו יצא חוצץ במאמר נרגש כנגד שכחתו וכתב "עבורי סופר המלך הוא מקרה מבחן ..אריכא הלך לבדוק עינין עקרוני :מדוע עוצמת השלטון משחיתה את האדם ? מדוע מסרבים מו"לים ולקטורים שמיעצים להם ועורכי סדרות של רומאנים להדפיס את "סופר המלך " ? ובמיוחד כאשר המדף של הז'אנר ההיסטורי ברומאן העברי הוא כה דל? "
טענתו של אורן הייתה נכונה בזמנו והיא נכונה שבעתיים כיום. אריכא מעולם לא נחשב לאחד היוצרים המרכזיים של הספרות העברית בניגוד למודל שלו משה שמיר, אלא כאיש "אחת השורות האמצעיות " מעין התגלמות הסופר המוכשר הממוצע שאין בו דבר יותר מזה.
אולם הרומאנים ההיסטוריים שלו זכו בהערכה מיוחדת והם חלק מרכזי ביצירתו ובדיאבד ניתן לראות שהם התיישנו רק במעט עם בכלל והנושאים שבהם הם עוסקים של רודנים מהמזרח המאיימים על תרבויות עמים אחרים ובעיות מזיגת תרבויות והשתלטות תרבות אחת על שניה דומה שהם אפילו אקטואליים כיום לא פחות ואולי אף יותר מאשר בזמן שבו הם נכתבו .

הסיפורים ההיסטוריים

איור לסיפור של יוסף אריכא "חרש הברזל אשר בגבע" מאת פ.הכטקופף הופיע ב"מיקראות ישראל".

במיטבו כתב אריכא  סיפורים סבירים למדי וגם כאלה שהיו יותר מכך כמו סיפורי בעלי החיים שלו וסיפור האהבה "יום ולילה " ונוספים . אבל דומה שתקפה פסיקתו של גרשון שקד שקבע עליו זו"…לא התעלה אריכא אפילו במיטבו….מעבר לשגרת המלודרמה הנטורליסטית אמנם עומדת בכוח עצמה … בדומה לישראל זרחי אין אריכא יוצא דופן בדורו , אלא הוא –הוא "הנורמה " שעיצבה את אופייה של סיפורת  זו. ( גרשון שקד "הסיפורת העברית 1880-1980 כרך ב' ע' 320 ) "

כאשר אנו בוחנים את אריכא ואת יצירותיו אנו רואים שהוא התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר.

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית . 

( שמואל א' יג יט )

הסיפור ההיסטורי הראשון של אריכא היה "חרש הברזל אשר בגבע" שהופיע לראשונה בכתב העת "עתידות" בשנת תש"ד. הסיפור מימי ראשית המלוכה יצא מתוך הפסוק בספר שמואל התנכי שהובא למעלה  תיאר תמונה  במאבק בין ישראלים   בראשותו של יהונתן בן המלך שאול  לפלישתים, מאבק לחיים ומוות על הבעלות על הארץ , כשצד אחד, העברים, מסתמך על אומץ לב וקנאות לתורה וגם על העתקת טכנולוגיה פלישתית  , והצד השני על תרבות חומרית ומונופולין ביצור נשק מברזל. המסר בסיפור הסתכם במשפט של ידיצור חרש הברזל העברי הגוסס כשחרב פלשתית בבטנו: "אין עצה ואין תבונה כנגד הפלישתים כי אם החרב… זכרו דברי אלה … שימרו על החרבות כי באין לכם נשק אבוד תאבדון !".

הסיפור נתפס כשפורסם  כאלגוריה למאבק היהודים בבריטים וחיפושי הבריטים אחרי כלי נשק ב"סליקים" יהודיים בקיבוצים, וזכה להצלחה רבה , הוא הופיע במקראות בית ספר ( כותב  שורות אלה  עוד למד  בילדותו ממקראה שהכילה את הסיפור הזה  ).  באופן אירוני היום אפשר לקרוא אותו  יותר מכל דבר אחר כתיאור  של המאבק הפלסטינאי ביהודים הכובשים ובטכנולוגיה הגבוהה שלהם.

את הסיפור "חרש הברזל אשר בגבע" תוכלו לקרוא בבלוג זה כאן.

לאחר סיפור זה עזב אריכא את הסיפורת ההיסטורית ושב אליה לאחר שנים בעקבות עצת המבקר שלום קרמר.
ברשימה מקיפה על יצירת אריכא שהופיעה ב- 1954 הציע קרמר שיוסף אריכא יפנה אל הכתיבה על הנושאים ההיסטוריים. הוא כתב : " יש היבטים בטיב אפיו האמנותי של אריכא כמספר , המכשיר אותו להיות מספר מובהק לנוער ,וחבל שלא עמד על יעודו זה . יש בו חושים בריאים, רוח של משובה ,נופח של הרפתקנות ,צלילות של סגנון , ובעיקר קלות . כמה וכמה מסיפוריו אדם מסלק מהם את היסוד האירוטי ,ופה ושם גם התעמקות פסיכולוגית יתירה והריהם סיפורים מצוינים לנוער.
…..דייך לקרוא את הסיפור "הד קדומים " (
ככל הנראה המבקר מכוון כאן ל"חרש הברזל אשר בגבע " א.א. ) סיפור המתאר את העברים בתקופת הפלישתים ,והוא שווה לנפש כל נער בישראל –ואתה עומד על ייעודו של אריכא במלואו.
אין בזה משום ירידה בגרם המעלות האמנותי. יש נולד להיות אמן למבוגרים ויש לבני הנעורים. ושמא ברומאן ההיסטורי מימים רחוקים ימצא אריכא את הסינתיזה המתאימה לכשרונו . רומן שיש בו החייאה ותנועה ועלילה . הזיקה הפנימית לדור הנוכחי שנתערערה תמצא לה תיקון מלא בתקופות עתיקות , ואז כל כשרונותיו המגוונים יבואו לידי משחק חפשי יותר. כוח הציור של מראות החיים וכושר הסלקציה לזרות ולחבר ,אהבת העלילה והיכולת הקומפוזיציונית ,קלות הכתיבה ובהירות הסגנון –יעמדו לו לאריכא להוציא מתחת ידו סיפור היסטורי משובח לבני הנעורים ;ואשר משובח לבני הנעורים טוב גם למבוגרים ולזקנים.


( שלום קרמר " סיפורי יוסף אריכא" , 1954 בתוך חילופי משמרות בספרותנו , 1959 )

סופר אחר במעמדו של אריכא אולי היה נעלב מההצעה שיכתוב לבני הנעורים אולם נראה שאריכא קרא את הביקורת והיא נכנסה לליבו.

כדאי לזכור כאן שאף כי ספרות הפרוזה העברית המודרנית החלה עם שני רומאנים היסטוריים של אברהם מאפו, "אהבת ציון" ואשמת שומרון " על ימי התנ"ך , רק סופרים מעטים יחסית הלכו בעקבות מאפו . רוב הסופרים העדיפו להתמקד בחיים המודרניים או בעבר הקרוב יותר. ומעטים עוד יותר התבלטו לאחר מאפו מבחינה ספרותית בתחום ספציפי זה . מהם אפשר להזכיר את דויד פרישמן בסדרת סיפורי "במדבר " על נדודי בני ישראל במדבר, את א. א. קבק בסיפרו על ישו הנוצרי "במשעול הצר " את חיים הזז בנובלה שלו על משה רבנו ואישתו ציפורה "חתן הדמים " את אשר ברש בסיפורי "שיח העיתים " שלו את מתתיהו שוהם במחזותיו התנכיים, את ניסים אלוני במחזה "אכזר מכל המלך " על ימי ירבעם ורחבעם וגם את ח"נ ביאליק בסיפורי "ויהי היום " שלו לילדים על ימי דוד ושלמה ( ובראש ובראשונה "אגדת שלושה וארבעה "על שתי גירסאותיה ) .
הרוב הגדול של הרומאנים והסיפורים ההיסטוריים על ימי קדם נועדו במפורש לילדים ובני נוער ונכתבו בידי סופרים שלא נחשבו כ"קאנוניים" כמו הכותבים והמעבדים השונים של סדרת סיפורי "זכרונות לבית דוד " הוותיקה , ישראל שף ,יעקב חורגין איש התנועה הרויזיוניסטית , צבי לבנה איש תנועת העבודה ,מ.ז. ולפובסקי ,ואחרים . אף לא אחד מהם תרם באמת להעלאת קרנה של הסיפורת ההיסטורית בעיני המבקרים

.
ספק רב בעיני אם סופרים אלה שימשו כמקור השראה לאריכא בבחירת נושאיו .
לעומת זאת נראה שהוא הושפע בבחירת הז'אנר ובנושאיו ממשה שמיר שספריו הגדולים מחיי העבר הרחוק "מלך בשר ודם" (1954) ו" כבשת הרש" (1957) הפכו לאירועים ספרותיים זכו לשבחי הביקורת והיו לרבי מכר. . ספריו אלה  של שמיר  שעסקו במאבקים בין מלכים ויריבים והתמקדו בהשחתת השליט בידי הכוח שבו הוא מחזיק  ( אותם הנושאים  המרכזיים  שגם אריכא עסק בהם כפי שנראה בהמשך ) הפכו את הרומן ההיסטורי על העבר הרחוק  לראשונה מזה שנים רבות ללגיטימי ומכובד  גם  בספרות הקנונית למבוגרים ולא רק כספרות לנוער כפי שנחשב עד אז. הרומן ההיסטורי על העבר הרחוק נחשב   לראשונה מזה שנים רבות ללגיטימי ומכובד  גם  בספרות הקנונית למבוגרים ולא רק כספרות לנוער כפי שנחשב עד אז. ( אם כי האמת היא שהרומאנים האלה המלאים תככים והרפתקאות מתאימים לנוער לא פחות מלמבוגרים)  .לא מן הנמנע  שאריכא החליט אז שהוא מיצה את עצמו עם סיפורים ריאליסטיים והחליט לנסות את התחום החדש-ישן שמצא חן בעיניו .

אריכא פנה לתחום זה וזכה בו להצלחה רבה גם בעיני הביקורת. הנושא המרכזי ברומנים ההיסטוריים היה מאבק הכוח הגשמי בכוח הרוח, והוא הצליח בו כי דמויותיו לא היו פלקאטיות אלא מורכבות ומעניינות. תפקיד מפתח במאבק הזה נתן אריכא לספרים ולסופרים, הם האחראים לשימור התרבות ולניצחונה הסופי של הרוח.

סנחריב נגד יהודה

כריכת  "סנחריב ביהודה".

הרומאן ההיסטורי הראשון של אריכא "סנחריב ביהודה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1958) הוא סיפור פנוראמי שבו מוצגות זו מול זו בפרטי פרטים שתי תרבויות: אשור האימפריה העולמית הראשונה  וכוחה המדיני צבאי ויהודה עם כוחה הדתי רוחני. אריכא שמר על דיוק היסטורי במידת האפשר, מה שאפשר ליחס לעניין העמוק שהיה באותה התקופה בארכיאולוגיה.  באופן יוצא דופן למדי  ( אך בדומה למה שעשה משה שמיר בספריו ) ניסה  אריכא לשמור על דיוק היסטורי עד כמה שאפשרי היה באותה תקופה וצמידות למקורות ההיסטוריים והארכיאולוגיים הקיימים. על פי עדותו של פ. לנדר אריכא ביצע מחקר מפורט ביותר לספריו אלה עיין בספרי היסטוריה גיאוגרפיה וארכיאולוגיה רבים על תולדותיהם ספרותם ותרבותם של עמים קדומים כמו אשור ובבל ופרס ויוון וביקר במוזיאונים רבים בארץ בניו יורק ובלונדון. דיוק ארכיאולוגי והיסטורי בפרטי פרטים זה שהוא נדיר מאוד בספרות העברית  אפשר גם ליחס אותו אולי לעניין העמוק שהיה באותה התקופה לעיסוק בארכיאולוגיה של אנשים כמו יגאל ידין ואחרים פרסטיז'ה שאבדה מאז  למקצוע הארכיאולוגיה בחברה הישראלית  .

.  ". והסיפור עוסק לא רק ביהודה ערב הפלישה של צבא סנחריב האשורי אליה ותוך כדי הפלישה אלא גם באשור ובמלכה סנחריב ובתיאור מסעותיו לאורך חופי הים התיכון ומלחמתו עם  צבא מצרים. שני עמים עומדים במרכז הסיפור . עם אשור אדיר הכוח הצבאי ועם יהודה הרוחני יותר.

אין פרק בהיסטוריה של יהודה באותה התקופה שבא זכרו בתנ"ך ובממצאים הארכיאולוגיים שלא נכלל בסיפור. ניתן למצוא שם   תיאור החיים במרשה עירו של הנביא מיכה עיר של חקלאים כורמים ויוגבים אנשי המעמד הנמוך שהוא גם חוט השדרה של ממלכת יהודה , עיר הנמל   עציון גבר שליד אילת של היום ומכרות  וכבשני הנחושת שלידה  , ירושלים עיר הבירה , החיים בארמונו של המלך חזקיהו  , בניית הנקבה של ירושלים, החיים ההוללים של השכבה העליונה לעומת סבל העבדים והמעמדות הנמוכים ,   הנביאים ישעיהו ומיכה ונבואותיהם , הסופרים  אנשי חזקיהו שהעתיקו מגילות . מאידך מוצגים גם החיים באשור בארמונו של סנחריב נשיו ופילגשיו והתככים הבלתי פוסקים שם ,לצד עושרם ותפארתם ולא רק החומרית אלא גם התרבותית  אגב רמיזה על חיידקי הריקבון שכבר חדרו לתוכם .. מסעו של סנחריב  ליהודה , וכמובן הקטעים החזקים מכל שהם מזעזעים ממש לזמנם ( אבל לא לזמננו כאשר רואים הכל על המסכים )  של תיאור מצור סנחריב על לכיש ולאחר מכן על ירושלים ותיאורי סבל מזעזעים  של רעב איום ולבסוף תיאור נסיגת סנחריב ..  ועוד ועוד והכל בדיוק היסטורי ארכיאולוגי מרבי .

אמנם נכון  ריבוי החומר ההיסטוריה ארכיאולוגי פגם בשלמות הספרותית ולא כל התמונות המגוונות והשונות משתלבות זה בזו  היטב .ולאמיתו של דבר תמונת התרבות הרחבה המוצגת בספר יצאה משכנעת ומעניינת יותר מהדמויות שהן משכנעות וחזקות פחות .

במרכז הסיפור עומד כביכול הנביא מיכה שנסע לירושלים והפך למזכירו של ישעיהו ולסופר מעתיק מגילות לצד כתיבת דברי נבואה ברוח מורו ישעיהו,  ומגילות אלה הן אחד המוטיבים המרכזיים בספר , אולי המרכזי ביותר . אך מיכה הדמות הראשית הוא דמות פסיבית למדי הוא מופיע מספר הפעמים המרובה ביותר אבל זיקתו אל האירועים הגדולים קלושה אין אנו חשים בהזדהות של  כוחות נפש עצומים כאשר הוא יוצר את נבואותיו.  הוא מוצג כתלמידו  וכמזכירו של ישעיהו שמעתיק את נבואות רבו ועורך אותם למקשה אחת  זוהי דמות פסיבית שאינה מסקרנת את הקורא  גם הדמות של מורו  הנביא ישעיהו היא דמות חיוורת למדי.  

 הדמות המעניינת והחזקה בספר היא דווקא זו של  השליט האשורי סנחריב שבנפשו מתחולל מאבק בין טוב לרע. זהו שליט אינטליגנטי, בעל רצון ברזל, תאוות שלטון שאינה יודעת גבול וקשיחות אבל גם  סקרנות אינטלקטואלית עזה. את סנחריב צייר אריכא בצבעים עזים במיוחד, ולא לשווא נקרא הספר על שמו.
על הספר זכה אריכא בפרס ברנר ל-1960. הוגדר בידי המבקר שלום קרמר כ"מאורע בספרותנו ". היה זה רומן היסטורי גדול ומפורט שהעלה לפני הקורא תקופה שלימה בהיסטוריה היהודית העתיקה , תקופת ממלכת יהודה בימי המלך חזקיהו בתור זהבה ושיא שגשוגה החומרי והרוחני. במקרה או שלא במקרה גם הרומאנים ההיסטוריים בעברית של אברהם מאפו "אהבת ציון " אשמת שומרון " עסקו בתקופה ספציפית זאת. לא מן הנמנע שזכר הרומאנים של מאפו שאותם בוודאי קרא בילדותו ( ושהייתה להם פופולאריות עצומה בתקופתם ולאחריה ושימשו כמקור השראה עצום על רבים וטובים ובהם דוד בן גוריון כמו גם רבים אחרים שהפכו לציוניים בעיקבותיהם ) שימש כמקור השראה לאריכא בבחירת התקופה שבה יעסוק ספרו. אך אריכא התרחק עד כמה שרק אפשר מהגישה הרומאנטית אידיאלית של מאפו .
מאוחר יותר עיבד אריכא את "סנחריב ביהודה" למחזה "מול חרב" (הוצאת אל"ף, 1962).


גם במחזה הדמות המעניינת והמגובשת ביותר היא זו של הכובש סנחריב. אריכא מתאר את חיי הארמון מלא התככים ואת אהבת סנחריב לזכת אשתו. הקטעים החזקים ביותר במחזה הם השיחות בין סנחריב ובין אחיקר החכם. אחיקר שדמותו מבוססת על דמות היסטורית ( וגירסה שונה מאוד של דמותו מופיעה במחזה "צור וירושלים " מאת מתתיהו שוהם ) , שקוע כולו בפענוח לוחות עתיקים של עמי שומר ובבל, ומבקש להגדיל את ספריית מקדש נבו. באזני המלך הוא מטיף מוסר הנשמע אקטואלי גם בימינו: "כל ניצחון מביא רבבות מבני נכר אל שדותינו ואל בתינו למלא את מקומם של הנופלים , להיות לנו לעבדים … הופך אתה את בני אשור לעם של אדונים , ובעקב העושר והבטלה באו התענוגות בהם טמון הרס לכל .ובבוא יום הפקודה ונוספו גם העבדים על שונאינו ".
דברים שנשמעים אקטואליים מאוד גם בישראל של ראשית המאה ה-21 עם הפערים הכלכליים העצומים והפועלים הזרים ….
ודומה שהמסר של המחזה כמו של הספר הוא בדברי יהוכל מגבל :" ..בני האדם בני תמותה הם . יש קץ וגבול למעשיהם אף אם ימריאו שחקים .לא יעמוד עם אחד בראש העמים אם בחרב יאכוף עליהם עולו ,ודבר לא יצילו משיני הזמן אם רוחו לא תגבר על נשקו . יודע אני איש אלוהים בחצר חזקיהו מלך יהודה , והוא הנביא ישעיהו . מגילות דבריו וקצת מתורת יהודה הביאו לי ספנינו. מקומות רחוקים שחרבך המלך לא תשיג ישיגו דבריהם של בני יהודה מעבר להרים ולימים :אשר לא ישמרו מצבות אבן מתפוררות ישמרו דברי רוחם הם על מגילות קלף….."

בקובץ האגדות שלו "כנפיים לאדם " הכניס אריכא סיפור בשם "נקמת האליל מולך " שעוסק בהקרבת הקרבנות לאל מולך ומאבקו של ישעיהו בן אמוץ בטקסים אלה. למרות האופי האגדי של הסיפור יתכן שמקורו בפרק שלא הוכנס ל"סנחריב ביהודה".

אלכסנדר נגד קליסטנס

ספרו האחרון של אריכא היה "סופר המלך" (הוצאת אגודת הסופרים של ישראל ליד הוצאת מסדה ,  1966 ), בו תאר את כיבושי אלכסנדר מוקדון, ואת התנוונות אישיותו ומלכותו. בספר זה תאר אריכא בפרטות את סיפור כיבושיו של אלכסנדר מוקדון ואת התנוונות אישיותו ומלכותו .
. ספר זה היה נדיר ביותר בסיפורת ההיסטורית העברית בכך שעסק בפרשיה מההיסטוריה העולמית ולא היהודית הספציפית בניגוד לכל מה שהיה מקובל עד אז ( וגם היום ), וככלל עם ישראל מוזכר רק בחטף במהלך העלילה להוציא פרק שבו מבקר אלכסנדר בבית המקדש בירושלים.

 בספרות העברית קדמו בעיסוק זה בהיסטוריה היוונית לאריכא רק מרגוט קלאוזנר בספרה "ספפו מלסבוס " ( 1945) על המשוררת היווניה הקדומה ואביגדור המאירי שבסיפרו "סודו של סוקראטס : רומן מתקופת יון העתיקה " (1956 ) התמקד בימיו האחרונים של הפילוסוף היווני ובו  הוא נותן לפילוסוף היהודי קוהלת  מקום קטן בעלילה.

מעניין שבשנת  1966 שבה  פורסם ספרו של אריכא  פורסם במקביל גם  ספר לילדים של אוריאל עקביה בשם "הכלב הצוחק " שעסק  בנושא דומה :במערכת היחסים בין הפילוסוף דיוגנס ואלכסנדר.

אך אף אחד מאלה לא הצליח להתקרב ביצירתו לאיכויות הספרותיות של "סופר המלך ".

רק ל

אחרונה חזר סופר ישראלי צעיר יקי מנשפנרוינד אל אלכסנדר ואל יון  העתיקה  בספרו "הכובש והכלב" .

במרכז הרומן הועמד סופר החצר קליסתנס אחינו של אריסטו הגדול שמתנגש במלכו שסטה מדרכה המקורית של יון והופך רודן .המאבק הרעיוני בין אלכסנדר וקליסטנס מזכיר  לקורא המודרני בהרבה יותר משמץ את המאבק בין "הגלובליסטים " ו"האנטי גלובליסטים " היום . קליסטנס מוצא עצמו מסובך במזימות חצר מורכבות  העלילה מלאה במעשי אכזריות שונים בהריגת אישים שונים וקבוצות כמו זקני צור ומסתיים בהוצאתו להורג. של קליסתנס שעימה מגיע תהליך השחתתו המוסרית של אלכסנדר לשיאו..
גם בספר זה הדמות המעניינת אינה זו של "הגיבור החיובי" קליסתנס, אלא דווקא דמותו של אלכסנדר שאינו אדם רע מיסודו אך הוא הולך ומושחת; אריכא מתמקד במאבקי היצרים בנפשו של אלכסנדר ובהתנגשות הרוח בכוח השלטון. המורכבות באישיותו של אלכסנדר הופכת אותו לדמות חיה ומעניינת.
בספר זה אנו נתקלים בהתפתחות הסופית והבשלה ביותר של נושאים שמעסיקים את אריכא ביצירותיו ההיסטוריות ובראשם הבעיה והמוטיב של התנגשות של הרוח בכוח השלטון.
יש קונצנזוס בין המבקרים שזה ספרו הטוב ביותר של אריכא ."סופר המלך " שהוכר מיד עם פרסומו כיצירתו המובחרת ביותר

פרק מ"סופר המלך"  שכנראה היה חביב במיוחד על הסופר פורסם כספר נפרד בשם "פגישה בירושלים:סיפור מתקופת בית שני "   בהוצאת "עקד" ב-1968 

תוכלו לקרוא אותו כאן.

פרק  נוסף מ"סופר המלך " "הנער הרמולאוס" תוכלו לקרוא כאן.

המבקר שלום קרמר האיש שייתכן שגרם לתפנית בקריירה של אריכא קבע ברשימה בשם "לא בחייל ולא ברוח " ( בספר בשם "ריאליזם ושבירתו : על מספרים עבריים מגנסין ועד אפלפלד " ) שעתה לאחר שסיים את "סופר המלך " היגיע אריכא לסיום פרשה בכתיבתו היסטורית ועכשיו הוא יכול לחזור לעסוק בבעיות זמנינו לתפוס במעוף גורלי את ההתרחשויות הגורליות של ימינו .
אבל אריכא עצמו לא חשב כך . הוא תיכנן רומן היסטורי שלישי שלא הספיק לכתבו וכנראה עסק בפרשת הכרזת כורש. ( שהוא היציע בראשית שנות השישים להוציא לכבודה מטבע מיוחד לזכר 2000 שנה להצהרת כורש מטבע שלא יצא לבסוף ) אבל לא הספיק לכתבו וחבל .

גם תחום הרומן ההיסטורי שבו הצטיין אריכא איבד את החשיבות קצרת הימים שהייתה לו בשנות החמישים והשישים, חשיבות שחבה הרבה לתגליות הארכיאולוגיות המדהימות של התקופה כמו המגילות הגנוזות . רק סופרים חשובים מעטים ( פנחס שדה בספרו "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה"  עמוס עוז בשתי  נובלות על יפתח השופט ועל הצלבנים  ושולמית הראבן  בטרילוגיית הסיפורים התנכיים שלה  הם  דוגמאות בודדות )  המשיכו לכתוב יצירות סיפורת על העבר הרחוק יותר  והם בדרך כלל ויתרו על הדייקנות הכמו "ארכיאולוגית " בתיאור פרטי התקופה שהייתה כה חשובה בספריו של אריכא. יוצא דופן אחד שחזר למסורת זאת היה הסופר א. ב. יהושע בספרו "מסע אל תום האלף" ( 1997) . במסע הפירסום לספר זה שם גם הוא דגש כמו אריכא בזמנו על כמות המחקר העצומה  שביצע בעת הכנת הסיפור על תקופת הסיפור ,ימי הביניים המוקדמים . אולם זוהי דוגמה בודדת . האמינות ההיסטורית לגבי העבר הרחוק יותר שוב אינה כה חשובה לסופרים כיום כפי שהייתה  לאריכא .
תפיסותיו ההיסטוריות של אריכא
 

שלושה שלבים מיצגים את התפתחות תפיסתו ההיסטורית של אריכא. הנושא המרכזי שהעסיק אותו היה מאבק הכוח הגשמי ( המיוצג בשליטים כמו סנחריב ואלכסנדר הגדול ) באנשי הרוח ( ישעיהו ,מיכה, אחיקר , וקליסתנס ). הכוח והרוח מיוצגים באופן מורכב ומתוחכם, שכן מייצגי הכוח הם גם אנשי תרבות אינטליגנטיים מאוד, ואנשי הרוח נזקקים לעתים לכוח הזרוע ( כמו ב"חרש הברזל אשר בגבע " ) על מנת לשמר את תרבותם.
בשלב הראשון של יצירת אריכא, "חרש הברזל אשר בגבע", יש מסר דידקטי ברור לפיו מנצח במאבק הצד שברשותו נשק רב יותר והוא משתמש בו טוב יותר. זה היה מסר פשטני למדי שהתאים לימי המנדט הבריטי ולמאבק היישוב על התחמשותו.
בשלב השני, "סנחריב ביהודה", מנצחת הרוח. סנחריב, שצבאו משופע נשק ומכונות מלחמה, נדהם מעוצמת הרוח של היהודים כפי שהיא באה לידי ביטוי במגילותיהם ובנבואות ישעיהו ומיכה, ונסוג מירושלים. גם זה היה מסר פשטני ולא מציאותי.
ב"סופר המלך" התפיסה ההיסטורית של אריכא מורכבת בהרבה. העלילה הייתה מסווה לדיון פילוסופי עמוק על השלטון האבסולוטי, על השאיפה לחרות ולצדק ועל מלחמת הכוח ברוח. שתי תפיסות עולם התנגשו בספר, שתי השקפות שלכל אחת ערך משלה. האחת מיוצגת על ידי קליסתנס השומר אמונים לתפיסה המקורית של תרבות יון כפי שהציגה דודו אריסטו, ואת השנייה מייצג אלכסנדר השואף לאחד בין העמים, וליצור תרבות גדולה אחת שתמזג את תרבות יוון ותרבות המזרח – זו התרבות ההלניסטית, מעין "גלובליזציה" קדומה. לדעת אלכסנדר רק תרבות כזאת תבטיח את  המשך קיום האימפריה שהוא מקים.
שתי ההשקפות מיוצגות באופן מורכב, ואין צדק מוחלט. אבל בהיסטוריה מנצח מי שהכוח לצידו, במקרה זה אלכסנדר. אלכסנדר היה לרודן, וקליסתנס שהתנגד לכך בשם ערכים הומניסטיים דמוקרטיים, ואף כתב היסטוריה עוינת לאלכסנדר, הוצא להורג באשמת שווא שעמד בראש קשר נגד אלכסנדר. מנגד כתב קליארכוס גרסה אוהדת לאלכסנדר. שתי הגרסאות הגיעו לידינו בעקיפין ואין הכרעה בוויכוח שביניהן. במציאות, לדעת אריכא, מתערבים במאבקים כאלה גם תאוות שלטון לשמה ויצרים אפלים, ובסופו של דבר מנצח בהם הצד המתוחכם יותר, ומי שהכוח לצידו.
נושא נוסף שהעסיק את אריכא הוא חשיבות הספרים והסופרים לשימור ולצמיחת תרבות. הספר הוא הניגוד להוויה הברוטאלית של הכוח והיצרים, והסופר הוא היחיד שאינו נכנע לשליט ההולך ומסתאב.שני הרומאנים וגיבוריהם אנשי הספר רואים במגילות את המחסום האחרון והחזק ביותר מפני הברבריות והאכזריות והשכחה התרבותית .
ובכך מבוטאת למעשה גישתו של אריכא עצמו . השליטים סנחריב ואלכסנדר יכולים לגבור בזמנם על אנשי הספר והסופרים אבל לעתיד לבוא תגבר יצירתם של אותם הסופרים בזמן ששמם שאותם מלכים ישכח וכך להם הוא הניצחון האמיתי .

הסופר הוא היחיד שאינו נכנע לשליטו ההולך ומסתאב בספר עם השם  המשמעותי "סופר המלך ".

וגם מיכה  הנביא עוסק  לפרנסתו בכתיבת והעתקת  מגילות ב"סנחריב ביהודה" והוא רואה בכך את יעודו. וקטע מעניין ב"סנחריב ביהודה " מתאר את חיפושיו בבית הגנזים של המלך שם הוא מוצא שרידים בלבד של ספרים קדומים שאבדו  כמו "ספר מלחמות ה' " כמו גם דברי נביאם שונים כמו "דברי שמואל הרועה " ודברי נתן הנביא " ואחרים "והיה מיכה עושה ימים כלילות להציל את אשר ניתן עוד להציל מלקט ומאחה ,משלים את החסר ומחפש דרכי תיקון . אז ידע מיכה , כי מן הראוי להכין  הרבה העתקים ולשמרם לא רק בבית –גנזי המלך, כי אם בבתים רבים דומים, בכל עיר גדולה ובכל כפר.( מתוך "סנחריב ביהודה ).

דוגמה יפה להשקפה זו של אריכא נמצאת ב 'סנחריב'. המלך משוחח עם אחד מזקני לכיש לאחר שאנשיו גילו כדי חרס ובהם מגילות ( המגילות שגילו ארכיאולוגים לאחר אלפי שנים). המלך שואל את הזקן:

" הגידה לי זקני ", היצלחו המגילות האלו לקעקע חומות ,לכבוש ערים ,למגר אויבים ולשים עמים למס עובד?"
למעלה מזה " ..עונה לו הזקן " עשויות המגילות לכבוש לב האדם עד סוף כל הדורות." 

קישורים

הסיפור של יוסף אריכא  "חרש הברזל אשר בגבע " בבלוג זה 

יוסף אריכא בלקסיקון הספרות העברית

יוסף אריכא בויקיפדיה

סופר היום והלילה :יוסף אורן על יוסף אריכא

כתבי יוסף אריכא בפרוייקט בן יהודה

יוסף אריכא באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו 

בחזרה לימי התנ"ך : רומנים תנכיים בעברית

סנחריב
אלכסנדר הגדול

משה שמיר

יקי מנשפנרוינד

הנצחת שמות סופרים

המגזין "עמדה"

ביבליוגרפיה על יוסף אריכא

יוסף אורן "סיפורי יוסף אריכא" מבוא לספר בשם זה .
יוסף אורן "השתקפות העלייה השלישית ביצירת יוסף אריכא .מאזניים נא 1980
יוסף אורן "סתימת פיו של דור ספרותי : על "סופר המלך" של יוסף אריכא, מאזניים 1991 חוב' 10
פ. לנדר "יוסף אריכא מ"לחם וחזון" ועד "סופר המלך ", מאזניים כרך מט 1979
קרמר , שלום " סיפורי יוסף אריכא " בתוך חילופי משמרות בספרותנו, הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר 1959.
שלום קרמר ריאליזם ושבירתו: על מספרים עבריים מגנסין ועד אפלפלד, ספריית מקור, 1968 .
שנפלד רות, מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים פפירוס , 1986.

 פורטריט של יוסף אריכא-צייר עמוס אריכא.

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

21 תגובות על “סופר העבר : הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא”

הסופר עמוס אריכא כותב ספרי ספרות יפה ידועים שונים כמו גם מותחנים רבי מכר וספרי סדרת "פרשי הגליל" המפורסמת כותב:
אלי ידידי,

קראתי גם קראתי – ונכנסו הדברים ללב, ואפילו ריגשו אותי – וכך נכון וטבעי. מוזר שאת יצירתו
האחרונה "סופר המלך" כתב בעצם כשהיה כבר חולה מאד והתקשה גם לראות את האותיות.עד היום
אינני מסוגל להבין את יכולתו הנפשית להתמודד עם בריאות כה לקויה ומכשילה כשלו. כאילו חש שמדובר
ביצירת שיא נדירה. פעם אמר לי שברומן ההיסטורי גם שיקע את כל יכולתו כמספר סיפור קצר.

באשר לתוכניותיו – הרי פרט לרומן ההיסטורי הקשור בכורש, הוא כן תיכנן ואפילו הכין עצמו לכתיבת
רומן רחב יריעה על רק מלחמת העולם השניה. דומני שלפני שנים אחדות גם כתבתי לך בעניין
זה.

הוא ביסס את הרומן (נקרא לו לצורך העניין – "הכיסא") על סיפור שהיה. ערב מלחמת העולם השניה
נדרש רב חשוב ביותר, ראש חצר חסידית, להימלט על נפשו ביחד עם בני קהילתו בפולין. החסידים לא
היו מוכנים שכסאו העתיק, שהיה עובר מדור לדור, יופקר והחליטו להסתכן ולהצילו. הלכו קראו לנגר אמן
מבני הקהילה וזה ניסר את הכסא לאחד עשר חלקים שניתנו לאחד עשר חסידים שיצאו למנוסתם בדרכים
שונות רק לאחר שהרבי השביע אותם כי על כל אחד מהם להביא את החלק שבידו לירושלים ושם להרכיב
את הכיסא מחדש.

אבא התכוון לבנות רומן בו שלושה-עשר פרקים. זה הפותח, אחד-עשר הסיפורים של החסידים כל אחד
בדרכו, והאחרון בירושלים לשם הגיע החסיד הראשון ערב הקמת המדינה, והאחרון שבהם בתחילת שנות
החמישים. הכוונה היתה להקיף את תמונת השואה מזוויות שונות ולהעלות משהו מנוראיותה.

כיסא הרב הורכב בירושלים ולמיטב ידיעתי נמצא ב"היכל שלמה". באחר הקלסרים של אבא גם מצאתי
את תצלום הכיסא ה ש ל ם שמסגרתי והוא נמצא בידי. כעת באת ועוררת בי רגשות שכאלה עד שהלכתי
לאתרו.

לימים, כעבור שנים, כשכתבתי את רומן המתח שלי "שעת הליצן" (HOUR OF THE CLOAN), השתמשתי
לזכרו של אבא בעלילה הזאת ושזרתי אותה ברומן.

הסופר אהוד בן עזר פירסם מחדש רשימה שלו על יוסף אריכא לרגל מלאת 100 שנה להולדת אריכא ,במגזין האינטרנטי שלו "חדשות בן עזר " ( שמגיע לידי כמה מאות אנשים באי מייל בלבד )
והנה הרשימה מתוך "חדשות בן עזר " מספר 281 מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח גיליון מס' 281

:

100 שנים להולדתו של הסופר יוסף אריכא

מאת אהוד בן עזר / ספרי דורות קודמים

"סופר המלך" ליוסף אריכא

הדפסה מחודשת של הרשימה מתוך עיתון "הארץ",

"תרבות וספרות", 9.2.1973

יוסף אריכא אשר בימים אלה מלאה שנה לפטירתו, נולד באוקראינה בשנת 1906. הוא עלה לארץ-ישראל ב-1925. עבד כפועל בכבישים, בבניה ובחקלאות, ושנים ארוכות עבד בעיריית תל-אביב, תחילה כמזכיר המחלקה הווטרינרית ואחר-כך כעורך בספריה העירונית "שער ציון". הרומן הראשון שלו, "לחם וחזון", הופיע בשנת 1933. שאר ספריו: "אוד מוצל" (1937), "כנפי כסף" (1937), "בסנוורים" (1939), "מראות בחול" (1941), "שניים מרבבה" (1945), "אדם ובהמתו" (1946), "בעלי יצרים" (1946), הופיע גם בשם "רחוב הקצבים" ב-1950, "פסק-דין" (1950), "יום ולילה" (1952), "צעדים באש" (1956) ו"סנחריב ביהודה" (1958). הוא ערך כמה אנתולוגיות בהן אנתולוגיה על יפו ותל-אביב, ואת הקובץ "סיפורים עבריים מחיי הערבים" (הוצאת "עם הספר", 1963) המשמש עד היום ראי כמעט יחיד לגלגולי דמותו של הערבי בספרות העברית. אריכא ראה בקובץ הזה פתח להבנה הדדית וליחסי-גומלין בין שני העמים. אבל בפגישות עם משכילים ערביים קוראי עברית שמעתי לא פעם טענה קשה כנגד אריכא: מדוע אסף את כל הסיפורים שבהם מופיעים הערבים כשודדים, גנבים, אנשים פרימיטיביים, מסכנים או שבויים? – והרי אריכא אסף דווקא את הסיפורים מן התקופה הרומאנטית, כסיפורים של משה סמילנסקי ויצחק שמי, ואת הסיפורים בעלי נימת ההתרסה המוסרית, משל ס. יזהר, שמיר, תמוז, ואורפז, אלא שכוונותיו הטובות לא עמדו במבחן קריאתם של משכילים ערביים, אשר אינם מוכנים לראות את עצמם ואת עברם בעינינו, כפי שהשתקפו בספרותנו.

דומה שאריכא לא היה מן הסופרים שנולדו "עם כפית של כסף בפיהם". תרועות לא סבבוהו ולא נעשה בן-יקיר של כת או מפלגה. סביב סופרים צעירים ממנו, שלא הגיעו לשיעור-קומתו מתנהל מחול של חסידים שוטים, ואילו ספרו "סופר המלך", שהופיע רק לפני שבע שנים והוא אחד הרומאנים ההיסטוריים הטובים ביותר שנכתבו בשפתנו, שקע ונשכח והביקורת כמעט לא טרחה להתייחס אליו, וזאת שעה שעל-אודות סיפורים צנומים ומעורפלים של סופרים רבי-תושייה נכתבו ונכתבים טראקטאטים מלומדים.

קליסתנס מאולינטוס, סופיסט, אחיינו של אריסטו וההיסטוריון של אלכסנדר מוקדון, אשר ליווהו במסעות-כיבושיו במזרח, הוא הדמות העומדת במרכז העלילה של "סופר המלך". תיאור צמיחתו של אלכסנדר, משליט צעיר ונאור לעריץ אכזר והפכפך הרואה עצמו כבן-אלים, הוא גם תיאור הקונפליקט המתעורר בחריפות בלב קליסתנס ומביא עליו את סופו הטראגי: הישעבד את עטו למעשה חנופה וסילוף, היסייע לטיפוח אגדות ולהאלהתו של אלכסנדר, או שישאר נאמן לאמת שלו כסופר וכאדם יווני וחופשי, הן בתיאור מסע-הכיבושים והן בהתנהגותו בתוך הפמליה של אלכסנדר.

עליי להודות כי כשקראתי לראשונה את הספר, עם הופעתו, לא הערכתי אותו נכונה. אלה היו השנים שלאחר פרשת לבון וסוף שלטונו של בן-גוריון, ונדמה היה לי, כי אריכא מנסה בעיקר להתמודד עם שאלות אקטואליות במסווה של רומאן היסטורי. ברשימה קצרה, שפרסמתי אז על הספר, כתבתי, כי "בבחרו לעצמו את דמותו של קליסתנס הזדהה אריכא במידה רבה עם הסופר ולא עם המלך. הבעייתיות המונחת ביסוד הרומאן היא לא רק זו של ההיסטוריון אלא של כל סופר הנקלע בין תחושת האמת הפנימית, שלרוב היא פסימית וחסרת הילה של מעשים גדולים, לבין דרישות התקופה, המדינה, השלטון ודעת הקהל, המבקשים ממנו לתאר את כל 'החיוב שבחיינו'. שלא לדבר על אלו המצטרפים לפולחן-האישיות או מתגייסים להגן עליה. במומנטים הללו דומני שמשמש ספרו של אריכא אספקלריה לא רק לתקופה ההיסטורית המתוארת בו אלא גם להתלבטותו של הסופר החייב לאמוד את התרחשויותיה של המציאות הישראלית בשנים האחרונות. בחירת המימד של הרומאן ההיסטורי העניקה לאריכא את הריחוק והפרספקטיבה, כדי שיוכל לטפל בהתנגשויות אנוש והתפרצות טמפראמנט האופייניות גם לימינו. המחיר ששילם אריכא בעד הזדהותו עם קליסטנס הוא חיוורון מסוים בדמותו של אלכסנדר. אין האחרון ניתן לנו מבפנים, קשה לנו לעמוד על מלחמות הנפש הפנימיות שלו, לבטיו, ספקותיו לגבי עצמו, בקיצור: כל המתרחש אל-נכון במחשבותיו של שליט ששלטונו המוחלט הולך ומשחיתו. תיאורי מסעות הקרב מוציאים אומנם את הרומן מחשש 'אנמיות' אליה דוחפת לא פעם ההשתקעות היתירה בוויכוחיו הפילוסופיים של קליסתנס, אולם אלכסנדר, עריץ של ממש, אין בו, וחבל."

עתה, לאחר קריאה שנייה של הרומאן, אני רואה עד כמה טעיתי בסופה של אותה הערכה. אמנם דמותו של אלכסנדר מצועפת, ניתנת לנו בעיקר דרך הרהוריהן של כל שאר הדמויות ההיסטוריות הלוקחות חלק בסיפור: קליסתנס, תאיס, תלמי, ליזיפוס הפסל, קליטוס, אנאכסרכוס הפילוסוף, הרמולאוס המתנקש, ואחרים: אבל איזו דמות מורכבת היא זו! קליסתנס ואלכסנדר קלועים זה בזה ושופטים זה את זה ומפריעים זה לזה עד שלא נותרת לאחד מהם, קליסתנס, אפשרות לחיות עוד והוא מואשם בהשפעה על כת מנערי-המלך הקושרים נגדו, וגזר-דינו נחרץ יחד עם דינם. קליסתנס הוא היסטוריון בפעולה. היום היינו נוטים לכנותו גם בשם עיתונאי. הוא כותב את תולדות המסע, המלחמות, המצור, הכיבושים, ובכתיבתו חייב הוא לשוות לנגדו שני אדונים: אלכסנדר הקורא את התיאור הרשמי המנציח את מפעלותיו לדורות, ואריסטו היושב באתונה הרחוקה וקורא בתשומת-לב את תיאוריו של תלמידו ואחיינו, כדי לראות אם לא חטא בזיוף, בחנופה ובהעלבה. בין שני אדוניו מיטלטלת נפשו של קליסתנס, סעורה וחסרת-מנוחה. ולא רק אריסטו קוראו באתונה. העתק אחר של פרקי המסע מופץ, בצורה מקוצרת במקומות הציבוריים, ונעשה לביולטין החדשות של מסע אלכסנדר, אשר גם קובע כיצד ישתקף מסעו בעיני בני אתונה.

בקריאה ראשונה של הרומאן צפה ועולה בעיקר הטראגיות של קליסתנס, אשר מקריב את חייו משום שאינו מוכן לחטוא לאמת ולהצטרף בלי ביקורת לכת החנפים המקיפה של אלכסנדר. אבל בקריאה שנייה מתברר עד כמה מורכב הוא מבנה הרומאן. יש בו לא רק השתקפותו של אלכסנדר בעיני קליסתנס. קליסתנס נעשה לאני-עליון של אלכסנדר ומפריע לו להגשים את עצמו כשליט העולם וכמאחדו. אלכסנדר הוא דמות עמוקה הרבה יותר מקליסטנס, משום שהוא חוטא ומתייסר, מתפרץ בחמת-זעם וניחם על כך כנער מתבגר, ואילו קליסתנס שבוי ביד יושרו הגורם לו לראות עצמו נעלה מאחרים. קליסתנס מתייסר על כך שהאידיאה של אלכסנדר, השליט הנאור, לא התגשמה במציאות. אף-על-פי שבתחילה נראה היה שיש נתונים טובים להגשמתה. ואילו אלכסנדר מתמרד בצדקנות של קליסתנס שאין עימה מעשה ואשר מתנגדת לאותה תדמית חדשה, אלוהית, שהוא משווה לעצמו כדי שיוכל לשלוט בכל המדינות שכבש ולאחדן בתוך תרבות משותפת אחת. בתחילה יש ביניהם יחסי הערצה הדדית של תלמיד צעיר למורהו ושל מורה מבוגר לשליטו הנערץ והצעיר. אך ככל שאלכסנדר מתבגר, נעשה שליט יחיד, פראי, מורם מעם, ובהכרח גם אכזר ומושחת, כן הולך קליסתנס ונעשה כמין נער קאפריזי ומרדן, אשר אינו מסוגל להתבונן במציאות ואינו סולח ואינו מסוגל להשלים עם ההצלחה של אלכסנדר להגשים עצמו בשלמות ולחיות מעבר לטוב ולרע. כל אחד מהם מפריע להתפתחותו של השני. אלכסנדר מעורר בקליסתנס הרגשה של קנאה מרה ואהבה נכזבת. קליסתנס מעורר באלכסנדר הרגשה עזה של אשמה וחטא, ומשום כך מוכרח אלכסנדר לסלק אותו מדרכו כי כיבושה של ממלכה אינו סימפוזיון של חכמים.

אריכא העלה עולם שלם בספרו, בשקדנות ובכוח שחזור ראויים לשבח צייר יריעה היסטורית רחבה, מסעות-מלחמה, ערים, מחנות צבא, מדינות, מנהגי לבוש, אכילה, דרכי דיבור מנהגי פולחן – וכל אלה בבקיאות ומתוך נאמנות לחומר ההיסטורי, לספרותה ולהגותה של אותה תקופה. הוא השכיל לתת אינטרפרטאציה מעמיקה ודראמטית לתקופה סוערת ועם-זאת לעשות את נושאה המרכזי – יושרו של איש-העט – רלוואנטי גם לתקופות שמעבר לה. הייתי ממליץ על קריאה בספר לכמה עיתונאים, לכמה סופרים, ובייחוד לכמה עיתונאים-סופרים אצלנו.

יוסף אריכא: "סופר המלך", רומאן היסטורי, ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים ליד הוצאת "מסדה" בע"מ, רמת-גן, 1966. 366 עמ'.

הרשימה פורסמה במדורו השבועי של אהוד בן עזר "ספרי דורות קודמים" שהיה מופיע במשך שנים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". זוהי רשימה אחת מתוך מאות הרשימות והמאמרים שפירסם בן עזר במשך כחמישים השנים האחרונות בעיתונות העברית, ומעולם לא קובצו בספר, רובם הוא מן התקופה הפרה-מחשבית כך שאינם מוקלדים. פירוט מירבי שלהם מצוי ב"גנזים"; ואילו בארכיונו הפרטי, כראוי לארכיונו של סופר נידח, שמורים בתיקייה כרונולוגית כל אלפי קטעי העיתונות הללו, שלו ועל אודותיו, וגם של ועל אודות אסתר ראב.

חוקרת הספרות פרופסור נורית גוברין פירסמה את הרשימה הזאת על אריכא אצל אהוד בן עזר :

יוסף אריכא

אצל נורית גוברין, יוסי אורן ואלי אשד

הכרתי את יוסף אריכא. הוא היה ידיד טוב של אבי, ישראל כהן, וצלם חובב. בתקופה שטרם היו מצלמות בכל בית, צילם את בניי הקטנים בדירתנו בשדרות נורדאו 77, על הגג.

בספרי: "קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה", כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"ב, בשער התשיעי: "בין יהודים לערבים", פירסמתי פרק שכותרתו: "עלילת השבוי", עמ' 309-297. בפרק השוואה בין סיפורים שבמרכזם: שבוי. שבוי יהודי בידי ערבים, בסיפוריהם של יוסף אריכא: "נוף של לילה" (תש"ח) ושל נתן שחם: "במעלה ההר" (1958); ושבוי ערבי בידי יהודים: ס. יזהר "השבוי" ו"חירבת חיזעה"; יגאל מוסינזון: "סרג'נט גרין"; עמוס מוסנזון "גבעה אחת" ועוד. בפרק: רשימה של "סיפורי שבוי" נוספים וביבליוגרפיה. הפרק מבוסס על הרצאתי בכנס ליובל המדינה בנושא: "ייצוגה של מלחמת השחרור בספרות הישראלית" (אדר תשנ"ח) שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב מטעם החוג לספרות עברית.

מבוא לסיפורי יוסף אריכא כתב יוסי אורן, בפתח: "ילקוט סיפורים" בהוצאת יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים, תשמ"ב, והוא גם אחד הבקיאים ביצירתו.

אחד הנושאים הנדירים בסיפוריו הוא סיפורים מבית המטבחיים, סיפורים מעולמם של הקצבים, וזאת לאחר שיוסף אריכא שימש בתפקיד מזכיר המחלקה הווטרינארית בעיריית תל-אביב.

את עולמו קנה ברומנים ההיסטוריים שלו. זה לא מכבר כתב עליו אלי אשד באתר האינטרנט שלו. כתובת האי מייל של אלי אשד: elieshe@zahav.net.il – אפשר לכתוב אליו ולקבל ממנו את המידע הדרוש.

בברכת שנה טובה,

נורית גוברין

אגב הרשימה נמצאת במין מגזין קבוע שאותו שולח אהוד בן עזר "חדשות בן עזר " שעליו מופיעה ההודעה הבאה קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

אני התחלתי לקבל אותו בימים האחרונים כנראה בעקבות

הרשימה הנ"ל גם בלי שביקשתי זאת

יש בו כל מיני רשימות במעניינות של בן עזר וסופרים אחרים כמו אהרון אמיר .

הסופר אהוד בן עזר פירסם היום בעיתונו האלקטרוני רשימת ביקורת שמצא של דודתו המשוררת אסתר ראב על "סופר המלך " של יוסף אריכא :

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

"סופר המלך" ליוסף אריכא

יוסף אריכא נתן לנו ספר שלא בכל יום אנו זוכים לשכמותו –

הספר בנוי רבדים-רבדים, מחולק לפרקים, וכל פרק נדבק כשלם ליצירה רבת-תנופה ועניין – ובארכאיות וביריעה הרחבה מזכירה היצירה הרבה פעמים את "סלמבו" של פלובר.

צירו של הספר – אלכסנדר הגדול, המלך הכובש, וסביבו פרסקות גדולות – תפאורות אדירות, וטיפוסי-אנוש על הרקע, טיפוסים רבים, מהם מצויירים לכל פרטיהם ומהם רק רישום מרומז – אבל בראש וראשונה סופר המלך, קלייסטנס.

הספר נקרא בתחילתו באיטיות, ואולם לאחר פרקים אחדים – מתחיל הקילוח הולך ומתגבר, מרתק, וכך בקרשצ'נדו, עד לפרקים האחרונים של הספר שהם הטובים ביותר.

טוב היה לרכז יותר את התחלת הספר על ידי זה היתה היצירה מתעלה.

הצדק והאמת, שהם נושא יסוד ליצירה זו, ושקלייסטנס מזכיר המלך וכותב ההיסטוריה הוא נושא דגלם – הם רק אמצעי בכדי לצייר אישיות נעלה, שלימה ואפית, במתכונת חכמי-יוון, אך אנושי, נושם וחי.

יציר כפיו של אריכא – שיודע במשיכת-קולמוס אחת – לצייר קווי-אופי עיקריים – שמעמידים אנשים חיים לפניך, שכן צייר גלריה שלימה של טיפוסי-מישנה מסביב למלך וסופרו. דווקא הציר של הספר, אלכסנדר, הפורטרט שלו לא עלה יפה, אינו שלם עד כדי תפיסה במבט אחד, גיבוב יתר של פרטים מקלקלים, תכונות וקווים; ואמנם קשה לצייר ענק כזה, ואילו אריכא הצליח לצייר את ההשלכה (הרפלקס) של ענק זה על סביבתו, את האור המסנוור שהוא משליך סביבו, כמו "אבק" מטריד, מתקתק, עד לשיעמום ומורת-רוח לכל הסובב אותו; ואילו טיפוסי-המישנה – גווני-לאומים, המשתקפים בטיפוסים, שרי-הצבא השונים, כל אלה עשה אריכא בדקות ובאינטואיציה עשירה ונדירה.

הרקע ההיסטורי קצת מטושטש, וגם הסצינות של המערכות הגדולות אינן נתפשות בנקל, ואילו הדרמות הקטנות שבספר הן אבני-חן הפזורות לכל אורכו, בעלות רמה ומתח רב, ראויות להיות מומחזות או מועלות על הבד; בניין הסוללה של צור, החיילים בשריונות, הצירים של אלכסנדר, זקני צור – סצינות הציד של אלכסנדר והרמיליאוס, הצעת-הנישואין של אלכסנדר לתאיס, פגישת אלכסנדר עם איכרי-יהודה (לא במקדש), סצינה אחרונה זו יכולה להיות נובלה בפני-עצמה.

חטיבה אחרת בפני עצמה – תיאור החבורה האינטלקטואלית שבמחנה. כל אחד מהם טיפוס מיוחד – אך אדם חי, נושם, יצורי-אנוש מתנועעים, וקשה לשכוח אותם לאחר קריאה כי ההרגשה היא שהיכרת אנשים חיים ממש.

רק בתיאורי הנשים, גם "הטובות" וגם "הרעות" – חל משהו מפתיע ביכולתו של אריכא – חוסר צימצום, גם אשה אפשר לצייר בקווים מיספר כמו שמציירים גברים.

תיאורי המחנה חוזרים לפעמים על עצמם ממש באותן המילים – עד שיש חשק לדלוג עליהם וזה טעון ריכוז.

יפים ביותר תיאורי המחנה בלילות – האוהלים, פנים-האוהלים עם כליהם ואווירתם מזכירים את ציוריו של רמברנדט, תמונות-לוואי כמו הרוכל העברי, שהוא פרט קטן, והוא ציור מושלם מכל וכל.

היוונות בתור רקע מרוחקת קצת, ונתונה בכעין ערפל, והדבר מוסיף לעומק התמונה – מציאותה של היוונות בספר מתנהלת לאיטה אך מתקבלת על הדעת על-ידי הלשון שהיא ארכאית בהתאם לקצב העניינים – ונעה בין לשון חכמי-יוון ולשון חכמי-התלמוד.

ספר רב-עניין, מרתק, מהנה, עשיר במראות ובמאורעות, דראמאטי מאוד, וודאי שאפשר להפיק ממנו סרט רב-רושם.

נכתב: 1996 לערך.
אהוד בן עזר מוסיף :
"רשימתה של אסתר ראב על ספרו של יוסף אריכא "סופר המלך", נמצאת בכתב-יד וכן בהעתקה במכונת-כתיבה. ניראה שהתכוונה לפרסם אותה בבמה כלשהי והדבר לא עלה בידה או שלא איתרתי את מקום הדפסת הרשימה. במכתבה ליוסף אריכא (גנזים א-54755) מיום 22.8.1966, מכפר-יחזקאל, היא כותבת לו, בין השאר: "שמחתי על מכתבך – על שנתת את ההזדמנות להביע לך את התרשמותי מ'סופר המלך'. זו היתה חווייה עבורי ואני שמחה להגיד לך זאת."

[באותה תקופה קראתי גם אני את "סופר המלך" והייתי מלא התלהבות מקריאתו וגם פירסמתי עליו רשימת ביקורת אוהדת ביותר].

לקוח מעיתון בן עזר:

סופר המלך"
ליוסף אריכא
1966

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.2.1973
לפני 44 שנים

יוסף אריכא, אשר בימים אלה מלאה שנה לפטירתו, נולד באוקראינה בשנת 1906. הוא עלה לארץ-ישראל ב-1925, עבד כפועל בכבישים, בבנייה ובחקלאות, ושנים ארוכות עבד בעיריית תל-אביב, תחילה כמזכיר המחלקה הווטרינרית ואחר-כך כעורך בספרייה העירונית "שער ציון".
הרומאן הראשון שלו, "לחם חזון", הופיע בשנת 1933. שאר ספריו: "אוד מוצל" (1937), "כנפי כסף" (1937), "בסנוורים" (1939), "מראות בחול" (1941), "שניים מרבבה" (1945), "אדם ובהמתו" (1946), "בעלי יצרים" (1946, הופיע גם בשם "רחוב הקצבים" ב-1950), "פסק דין" (1950), "יום ולילה" (1952), "צעדים באש" (1956) ו"סנחריב ביהודה" (1958). הוא ערך כמה אנתולוגיות בהן אנתולוגיה על יפו ותל-אביב, ואת הקובץ "סיפורים עבריים מחיי הערבים" (הוצאת "עם הספר", 1963), המשמש עד היום ראי כמעט יחיד לגלגולי דמותו של הערבי בספרות העברית.
אריכא ראה בקובץ זה פתח להבנה הדדית וליחסי-גומלין בין שני העמים, אבל בפגישות עם משכילים ערביים קוראי עברית שמעתי לא פעם טענה קשה כנגד אריכא: מדוע אסף את כל הסיפורים שבהם מופיעים הערבים כשודדים, גנבים, אנשים פרימיטיביים, מסכנים, או שבויים? – והרי אריכא אסף דווקא את הסיפורים מן התקופה הרומאנטית, כסיפורים של משה סמילנסקי ויצחק שמי, ואת הסיפורים בעלי נימת ההתרסה המוסרית, משל ס. יזהר, שמיר, תמוז ואורפז. אלא שכוונותיו הטובות לא עמדו במבחן קריאתם של משכילים ערביים, אשר אינם מוכנים לראות את עמם ואת עברם בעינינו, כפי שהשתקפו בספרותנו.
דומה שאריכא לא היה מן הסופרים שנולדו "עם כפית של כסף בפיהם". תרועות לא סבבוהו ולא נעשה בן יקיר של כת או מפלגה. סביב סופרים צעירים ממנו, שלא הגיעו לשיעור-קומתו, מתנהל מחול של חסידים שוטים, ואילו ספרו "סופר המלך", שהופיע רק לפני שבע שנים והוא אחד הרומאנים ההיסטוריים הטובים ביותר שנכתבו בשפתנו, שקע ונשכח, והביקורת כמעט לא טרחה להתייחס אליו, וזאת שעה שעל-אודות סיפורים צנומים ומעורפלים של סופרים רבי-תושייה נכתבו ונכתבים טראקטאטים מלומדים.
קליסתנס מאולינתוס, סופיסט, אחיינו של אריסטו וההיסטוריון של אלכסנדר מוקדון, אשר ליווהו במסעות-כיבושיו במזרח, הוא הדמות העומדת במרכז העלילה של "סופר המלך". תיאור צמיחתו של אלכסנדר, משליט צעיר ונאור לעריץ אכזר והפכפך הרואה עצמו כבן-אלים, הוא גם תיאור הקונפליקט המתעורר בחריפות בלב קליסתנס ומביא עליו את סופו הטראגי: הישעבד את עטו למעשה חנופה וסילוף, היסייע לטיפוח אגדות ולהאלהתו של אלכסנדר, או שיישאר נאמן לאמת שלו כסופר וכאדם יווני חופשי, הן בתיאור מסע-הכיבושים והן בהתנהגותו בתוך הפמלייה של אלכסנדר.
עליי להודות כי כשקראתי לראשונה את הספר, עם הופעתו, לא הערכתי אותו נכונה. אלה היו השנים שלאחר פרשת לבון וסוף שלטונו של בן-גוריון, ונדמה היה לי, כי אריכא מנסה בעיקר להתמודד עם שאלות אקטואליות במסווה של רומאן היסטורי.
ברשימה קצרה, שפירסמתי אז על הספר, כתבתי, כי "בבחרו לעצמו את דמותו של קליסתנס הזדהה אריכא במידה רבה עם הסופר ולא עם המלך. הבעייתיות המונחת ביסוד הרומאן היא לא רק זו של ההיסטוריון אלא של כל סופר הנקלע בין תחושת האמת הפנימית, שלרוב היא פסימית וחסרת הילה של מעשים גדולים, לבין דרישות התקופה, המדינה, השלטון ודעת הקהל, המבקשים ממנו לתאר את כל 'החיוב שבחיינו'. שלא לדבר על אלו המצטרפים לפולחן-האישיות או מתגייסים להגן עליה.
"במומנטים הללו דומני שמשמש ספרו של אריכא אספקלריה לא רק לתקופה ההיסטורית המתוארת בו אלא גם להתלבטותו של הסופר החייב לאמוד את ההתרחשויות של המציאות הישראלית בשנים האחרונות. בחירת המימד של הרומאן ההיסטורי העניקה לאריכא את הריחוק והפרספקטיבה, כדי שיוכל לטפל בהתנגשויות אנוש והתפרצויות טמפרמנט האופייניות גם לימינו. המחיר ששילם אריכא בעד הזדהותו עם קליסתנס הוא חיוורון מסוים בדמותו של אלכסנדר. אין האחרון ניתן לנו מבפנים, קשה לנו לעמוד על מלחמות הנפש הפנימיות שלו, לבטיו, ספקותיו לגבי עצמו, בקיצור: כל המתרחש אל-נכון במחשבותיו של שליט ששלטונו המוחלט הולך ומשחיתו. תיאורי מסעות-הקרב מוציאים אמנם את הרומאן מחשש 'אנמיות' אליה דוחפת לא פעם ההשתקעות היתירה בוויכוחיו הפילוסופיים של קליסתנס, אולם אלכסנדר, עריץ של ממש, אין בו, וחבל."
עתה, לאחר קריאה שנייה של הרומאן, אני רואה עד כמה טעיתי בסופה של אותה הערכה. אמנם דמותו של אלכסנדר מצועפת, ניתנת לנו בעיקר דרך הרהוריהן של כל שאר הדמויות ההיסטוריות הלוקחות חלק בסיפור: קליסתנס, תאיס, תלמי, ליזיפוס הפסל, קליטוס, אנאכסרכוס הפילוסוף, הרמולאוס המתנקש, ואחרים. אבל איזו דמות מורכבת ומעניינת היא זו! קליסתנס ואלכסנדר קלועים זה בזה ושופטים זה את זה ומפריעים זה לזה עד שלא נותרת לאחד מהם, קליסתנס, אפשרות לחיות עוד והוא מואשם בהשפעה על כת מנערי-המלך הקושרים נגדו, וגזר-דינו נחרץ יחד עם דינם.
קליסתנס הוא היסטוריון-בפעולה. היום היינו נוטים לכנותו גם בשם עיתונאי. הוא כותב את תולדות המסע, המלחמות, המצור, הכיבושים, ובכתיבתו חייב הוא לשוות לנגדו שני אדונים: אלכסנדר הקורא את התיאור הרשמי, המנציח את מפעלותיו לדורות, ואריסטו היושב באתונה הרחוקה וקורא בתשומת-לב את תיאוריו של תלמידו ואחיינו, כדי לראות אם לא חטאו בזיוף, בחנופה ובהעלמה. בין שני אדוניו מיטלטלת נפשו של קליסתנס, סעורה וחסרת-מנוחה.
ולא רק אריסטו קוראו באתונה. העתק אחר של פרקי המסע מופץ, בצורה מקוצרת, במקומות הציבוריים, ונעשה לביוליטין החדשות של מסע אלכסנדר, אשר גם קובע כיצד ישתקף מסעו בעיני בני אתונה.
בקריאה ראשונה של הרומאן צפה ועולה בעיקר הטראגיות של קליסתנס, אשר מקריב את חייו משום שאינו מוכן לחטוא לאמת ולהצטרף בלי ביקורת לכת החנפים המקיפה של אלכסנדר. אבל בקריאה שנייה מתברר עד כמה מורכב הוא מיבנה הרומאן. יש בו לא רק השתקפותו של אלכסנדר בעיני קליסתנס, אלא השתקפותו של קליסתנס בעיני אלכסנדר. קליסתנס נעשה לאני-עליון של אלכסנדר ומפריע לו להגשים את עצמו כשליט העולם וכמאחדו. אלכסנדר הוא דמות עמוקה הרבה יותר מקליסתנס, משום שהוא חוטא ומתייסר, מתפרץ בחמת-זעם וניחם על כך כנער מתבגר, ואילו קליסתנס שבוי בידי יושרו הגורם לו לראות עצמו נעלה מאחרים.
קליסתנס מתייסר על כך שהאידאה של אלכסנדר, השליט הנאור, לא התגשמה במציאות. אף-על-פי שבתחילה נראה היה שיש נתונים טובים להגשמתה. ואילו אלכסנדר מתמרד בַּצדקנות של קליסתנס שאין עימה מעשה ואשר מתנגדת לאותה תדמית חדשה, אלוהית, שהוא משווה לעצמו כדי שיוכל לשלוט בכל המדינות שכבש ולאחדן בתוך תרבות משותפת אחת.
בתחילה יש ביניהם יחסי הערצה הדדית של תלמיד צעיר למורהו ושל מורה מבוגר לשליטו הנערץ והצעיר. אך ככל שאלכסנדר מתבגר, נעשה שליט יחיד, פראי, מורם מעם, ובהכרח גם אכזר ומושחת, כן הולך קליסתנס ונעשה כמין נער קאפריזי ומרדן, אשר אינו מסוגל להתבונן במציאות ואינו סולח ואינו מסוגל להשלים עם ההצלחה של אלכסנדר להגשים עצמו בשלמות ולחיות מעבר לטוב ולרע.
כל אחד מהם מפריע להתפתחותו של השני, אלכסנדר מעורר בקליסתנס הרגשה של קנאה מרה ואהבה נכזבת, קליסתנס מעורר באלכסנדר הרגשה עזה של אשמה וחטא, ומשום כך מוכרח אלכסנדר לסלק אותו מדרכו, כי כיבושה של ממלכה אינו סימפוזיון של חכמים.
אריכא העלה עולם שלם בספרו. בשקדנות ובכוח שיחזור ראויים לשבח צייר יריעה היסטורית רחבה, מסעות-מלחמה, ערים, מחנות צבא, מדינות, מנהגי לבוש, אכילה, דרכי דיבור, מנהגי פולחן – וכל אלה בבקיאות ומתוך נאמנות לחומר ההיסטורי, לספרותה ולהגותה של אותה תקופה. הוא השכיל לתת אינטרפרטאציה מעמיקה ודרמאטית לתקופה סוערת ועם-זאת לעשות את נושאה המרכזי – יושרו של איש-העט – רלוואנטי גם לתקופות שמעבר לה.
הייתי ממליץ על קריאה בספר לכמה עיתונאים, לכמה סופרים, ובייחוד לכמה עיתונאים-סופרים אצלנו.

* יוסף אריכא: "סופר המלך", רומאן היסטורי. ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים ליד הוצאת "מסדה" בע"מ. רמת-גן. 1966. 366 עמ'.
אהוד בן עזר

[…] הסופר יוסף אריכא,התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר. […]

[…] הסופר יוסף אריכא,התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים שלו "סנחריב ביהודה " ו"סופר המלך" הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר. […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three − one =