"יודפת-חיי יוספוס פלביוס" כנגד "שלומית":סקירה על שתי הצגות העוסקות בימי בית שני

יוסף בן מתתיהו בהצגה "יודפת".

לאחרונה צפיתי בהצגת בכורה של המחזה "יודפת –חיי יוספוס פלביוס  " שהוצגה בידי חברי התיאטרון הדתי "תאיר" בבימויו של איל סלע .
במרכז ההצגה עומד ההיסטוריון היהודי המפורסם של ימי המרד הגדול ברומאים יוסף בן מתתיהו אדם שנוי במחלוקת עד היום שיש הרואים בו בוגד שמכר את נשמתו לאויבי עמו הרומאים ויש הרואים בו כמי שהבין את המציאות הפוליטיות של זמנו ופעל לפיה כדי שניתן יהיה להציל את מה שאפשר כנגד הפנאטים מבני עמו .
ההצגה מורכבת למעשה מכמה סיפורים: סיפורו של יוסף הזקן היושב ברומא כידיד הקיסר וכותב את תולדות המרד ואז עליו להתעמת עם מכר מהעבר הרחוק הבא עליו ומזכיר לו ב"פלאש באק " את ימי המרד כאשר הוא התומך גדול בשיתוף פעולה עם הרומאים ומעריץ תרבותם והמתנגד הגדול למרד ( דהיינו "שמאלני " של זמנו ) שוכנע לשמש כמפקד המרד בגליל .

ובמרכז המחזה עומדת הפרשה המזעזעת מכל: כאשר יוסף היה מפקד העיר הגלילית יודפת שעליה פיקד עת עמידתה העקשנית כנגד מצור ארוך של הרומאים. לאחר נפילתה בידי הרומאים הוא התחבא ביחד עם אחרוני המגינים עליה במערה ואז נאלץ להתמודד עם דרישתם של האנשים להתאבד. דרישה שהוא באמצעות תחבולה מחוכמת שבה העמיד פנים שהוא תומך בדרישה ובאמצעות זיוף של ההגרלה שבה הוחלט מתי ישים כל אחד קץ לחייו היה כמעט היחיד שנמלט ממנה על מנת להסגיר את עצמו לרומאים .המחזה מציג את הדילמות המוסריות המורכבות שעומדות לפני יוסף על כל צעד ושעל בחייו ושבכל מקרה אין להם פיתרון קל .

המחזה הוא למעשה פרי יצירתם של הבמאי והשחקנים ומבוסס על שני מקורות ,סצנריו למחזה שלא הוצג מעולם ששימש כבסיס לאירועי הפלאש באק וספרו של "יורם אבי תמר" (  שם בדוי של הארכיאולוג יורם צפריר היום מנהל הספרייה הלאומית בירושלים ) "הספר האבוד חיי יוסף " ששימש כבסיס לאירועים בחי יוסף הזקן .
שאלתי את עצמי מהן המשמעויות הפוליטיות העכשוויות של המחזה וכמובן אפשר היה למצוא אותן למשל בנאום נגד ה"התנתקות" שהושמע בידי חקלאי שמזהיר את יוסף שלא לנטוש את האדמות של יודפת.
ההצגה של תיאטרון תאיר היא למרבית הפלא לא חד מימדית כפי שניתן היה לחשוב ולצפות מחברי תיאטרון דתי ומורכבת בהרבה מהצפוי היוצרים והשחקנים לא הביאו תשובות חד משמעיות כפי שציפיתי ובת זוגי אפילו חשבה שיש במחזה מחאה כנגד הכיבוש הישראלי על הפלסטינאים.. . .מסתבר שבין המחזאי והשחקנים היו פרשנויות שונות כיצד יש להבין את האירועים המוצגים וזה ניכר בתוצאה הסופית .

הפתיחה הייתה מאכזבת והזכירה יותר מכל דבר אחר תסכית דקלומי מעין אלה שהושמעו ברדיו בשנות השישים והשבעים על אירועים שונים בתולדות עם ישראל ושונה מאוד מההצגות שרואים היום על הבמות אולם לאחר הפתיחה המאכזבת המחזה נעשה דרמטי ומרתק יותר ויותר גם בגלל שהשחקנים לקחו את העלילה בשכנוע עמוק ברצינות רבה .
גם המשחק היה טוב ,במיוחד של השחקן שגילם את יוסף בן מתתיהו אולם האפיל על כולם בקטע הטוב בהצגה  השחקן שהציג את דמותו הקומית גרוטסקית של הנציב הרומאי פלורוס האיש שגרם באכזריותו ובשחיתותו למרד הגדול ושל עוזרו ( השחקן הידוע יוסי סגל ) בסצנה קומית על הרומאים המנוונים שכאילו יצאו ממועדון הסאדו מאזו "דאנגון" .ככל הנראה הייתה כאן סאטירה אכזרית על החילוניים ( ואולי גם על אריאל שרון ?)  ועדיין קטע חזק מאוד דווקא בגלל שלא היה רציני וכבד כמו כל השאר.  סך הכל המחזה מרשים ומעורר מחשבה ולעיתים אפילו מצמרר והמשחק של השחקנים  הבלתי מנוסים ברובם הוא טוב וההזדהות שלהם עם התפקידים ניכרת היטב .

זוהי היצירה החביבה עלי ביותר של וילד אינני חושב שיש יצירה אחרת שהצליחה לבטא בצורה מושלמת כל כך את הערכים של ספרות ה"דקדאנס" כמו המחזה הזה. המחזה עוסק בהתנגשות בין נסיכה מושחתת "דקדנטית" שלומית בתו של הורדוס המאוהבת בנביא , יוחנן המטביל , שתוקף את כל הערכים שעל פיהם היא חיה ולבסוף גורמת לכריתת ראשו ורוקדת עם הראש הערוף. .

בזמננו יש במידה מסוימת חזרה לערכים של הדקדנס של העייפות מהכל והחיפוש אחר סנסציות מתוחכמות ואלימות יותר ויותר בתוכניות ריאליטי שונות ואחרות .
מבחינה זאת מחזה כמו "שלומית "" הוא רלוונטי בראשית המאה ה-‏21 אף יותר משהיה בסוף המאה ה-‏19.
ואם כי שני המחזות עוסקים באותה התקופה בהבדל של כמה עשרות שנים דומה שהם אינם יכולים להיות שונים יותר. המחזה האחד הוא דקדנטי באופן מוחלט והשני מחזה אמוני המבטא אידיאולוגיה לוהטת והתלבטויות שונות( אבל עם סצנה על הנציב הרומאי הדקדנטי שנראית כאילו יצאה מ"שלומית")
המחזה של אוסקר ויילד היה מעולה  מבחינה ספרותית אולם המשחק החילוני המודרני העכשווי למעשה הפך את "שלומית " להצגה נחותה ובהרבה ודרמטית הרבה פחות מ"יודפת " דומה שהשחקנים והבמאית כלל לא הבינו את המשמעויות של הסיפור שאותה היציגו וכיצד יש להציג אותו, זאת בניגוד לשחקנים של יודפת שעם טקסט נחות בהרבה מזה של "שלומית " יצרו הצגה דרמטית ומרשימה בהרבה.
שתי ההצגות של שני התיאטרונות הירושלמיים מתארות את אותה התקופה אולם בינהם יש תהום בלתי ניתנת לגישור.ומבחינה זאת שניהם משקפים היטב את המצב כיום בישראל בראשית המאה העשרים ואחת שבה קיימים ניגודים מקבילים.

קראו גם :

על ההצגה "יודפת " בתיאטרון תאיר

יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו בויקיפדיה

מצור יודפת

לכידת יוסף לאחר כיבוש יודפת 

 חיי יוסף הספר הגנוז

אלי אשד על חידת יוסף בן מתתיהו 

אלי אשד על הדיוקנאות של סלומה ושל יוסף בן מתתיהו