"אין יותר חזון בפיזמונים?" על הפיזמון העברי לדורותיו

הופיע בגירסה שונה באתר "קולמוסנט"

מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "כיוונים חדשים " של ד"ר לאה ברץ בשם "הרצל בשאנטי " על  מצב הפיזמונאות הציונית כיום ועל נושא פיזמונים חדשים שנוצרים בידי להקות כמו "הדג נחש" עורר אותי להירהורים על נושא הפיזמונים בכלל .וכתוצאה מימנו הוצאתי מהבוידם כמה דברים שהיו לי במגירה בנושא זה של תולדות הפיזמונים העבריים ואולי יעניינו עוד אדם אחד או שניים מבין הקוראים.

הפזמון הוא שיר שנכתב למטרה הספציפית שיזמרו אותו עם מוזיקה כלומר שיולחן , אם כי יש גם שירים רבים שהפכו לפזמונים ידועים ולא נכתבו למטרה זאת כמו רבים משירי ביאליק ורחל . המונח פזמון מציין גם פזמון חוזר בית או חרוז החוזרים לאחר כל בית בשיר. באופן כללי מציין המונח פזמון שיר זמר קל ופשוט, וקליט לאוזן בעל אופי עממי.
הפזמון של ימינו הוא גלגול מאוחר של שירי העם ומאוחר יותר של השירים שהושמעו במחזות זמר שונים.
לעברית הגיע המונח פזמון מן הארמית . בתקופת הפייטנים כונו כך פיוטים שהושרו לפי לחן. בתקופת ספרד נתייחד הכינוי בעיקר ל"שירי אזור " שירים שבהם מופיע פזמון חוזר קבוע . משוררי ימי הביניים כתבו בסגנון זה שירי קודש ( שהוכנסו ל"קרובות ") ושירי חול המבוססים על לחנים עממיים ערביים , תורכיים , ספרדיים , או איטלקיים .
למרות ההתנגדות ששררה בקרב החוגים האדוקים להשמעת נעימות של שירי יין ועגבים לועזיים ולהשמעתם כלחנים של שירי קודש עבריים בבתי הכנסת רווח מאוד השימוש בהם באמצע המאה ה-16 וידועים הפזמונים של רבי ישראל נג'ארה מצפת שרבים מהם נכנסו לספר התפילות והם אהובים ומקובלים עד היום וכולם נכתבו לפי לחנים ערביים או תורכיים.
בעת החדשה נתייחד המונח פזמון בעיקר לשירים הומוריסטיים וסאטיריים ובעיקר לשירים המושרים ומוצגים על במה להבדיל משירים ליריים ובלדות מושרות (וכך למשל מרבית הפזמונים של יורם טהר לב ונעמי שמר הופיעו לראשונה מושרים מעל במה , ולפני קהל ).
המשורר הלאומי ח"נ ביאליק פרסם ספר "שירים ופזמונות לילדים " שהוקדש לשירי ילדים והכתיר בתואר "פזמונים" את שירי העם שעיבד וחרוזים שונים לעת מצוא.
הפזמונים כשירי זמר בשפה העברית המתחדשת החלו להופיע מסוף המאה ה-19 פרי עטם של יוצרים כמו נפתלי הרץ אימבר ( כותב ההימנון הלאומי "התקווה") וברבע הראשון של המאה הושרו רבים משיריהם של כותבים כמו סילמן ודושמן ליד שירים של משוררים ידועים כמו ביאליק, טשרנחובסקי , יצחק קצנלסון ( "מה יפים לילות כנען " ) ואחרים . רובם כתבו על הווי החלוצים והישוב בארץ לפי לחנים לועזיים "מיובאים " .
נקודת המוצא של שיר הזמר הישראלי כפי שהוא מוכר לנו ( שגם מילותיו וגם הלחן שלו הם מקוריים ) היא בסוף שנות העשרים בשיריהם של מרדכי זעירא , עמנואל עמירן וידידיה אדמון . עשרות השנים הבאות היו תקופת פריחה לזמר העברי שאם גם התבסס על מודלים זרים (תחילה שירים רוסיים מולדביים וסלביים כמו גם שירים יידיים וחסידיים ואחר מכן גם צרפתיים ) הרי היה יצירה ייחודית רבת כוח שתרמה רבות להתפתחות התרבות והזהות העברית בארץ ישראל .
אז קמו שורה של מלחינים מקומיים כמו יהודה שרת , דוד זהבי נחום נרדי ואחרים שחיברו לחנים מקוריים למילים של משוררי התחייה הלאומית בארץ ובגולה , ושירים אלה הפכו להיות מושרים בפי כל .
הפזמון עבר שלב נוסף של התפתחות כשהוקמו בארץ בימות של תיאטרון "קל" כמו "הקומקום " וה"מטאטא" ובהם הופיע סוג פזמונים חדש שהושפע מהעברית המדוברת ומסוגי הפזמונים שהושמעו בבמות הקלות בעולם . את הפזמונים האלה חיברו דמויות ידועות כמו נתן אלתרמן ( אולי גדול הפזמונאים בשפה העברית ) ואברהם שלונסקי .

הציבור היה נוהג לשיר את הפזמונים בצוותא והשירה הייתה אחד הכלים החשובים לחיזוק תחושת השייכות של היחיד אל הקבוצה.
מילות השירים ביטאו כיסופים לארץ ישראל לנופיה ולעברה ותרמו רבות לחיזוק התודעה הציונית והלאומית ואהבת המולדת . להשלים את המסרים החינוכיים לשקף ולחזק אותם באמצעות החוויה המוסיקלית הרגשית . רבים מן הפזמונים היו בעלי תוכן אידיאולוגי כפי שמעידים שמותיהם :" אל החולה נעפילה , " אל ראש ההר" , אנחנו שרים לך מולדת ואמא " וכו'. באמצעות המילים הארוזות בנעימות ערבות לאוזן שוננו שוב ושוב ערכי המולדת .מרבית שירי הזמר העברי עסקו מבחינת תוכנם בחיי הטבע ובעבודה בעולם הילדים ובחגים ובנוף הארץ ולאחר מלחמת השחרור גם בחוויות המלחמה בשכול ובזכרון.
הפזמונאות נוצרה עם כך בתקופה שלפני קום המדינה באופן "יזום " על ידי התרבות הרשמית המתפתחת בארץ ישראל כתחליף לשירת עם ילידית . מראשיתה איפה היא נועדה למלא פונקציה חסרה בתרבות העברית והייתה לה אוריינטציה אידיאולוגית לאומית ברורה.רבים מהפזמונים נכתבו והולחנו בידי משוררים ( כמו יעקב אורלנד ) ומלחינים ( כמו יואל אנגל ) ידועים והופצו בכלי הממסד הרשמי. לפיזמונאות זאת הייתה אורינטציה דידקטית ברורה והיא נתנה ביטוי לערכים מוסכמים בדבר דמות החברה הישראלית החדשה , כמו בניית הארץ והתחדשות האומה. הפזמונים זכו להצלחה אדירה בתפקידיהם החינוכיים המלכדים וניתן לראות אותם בין התוצרים המרכזיים של "הדת " הציונית . השירים הנוגים והסנטימנטליים שהושרו לרוב בצוותא החליפו מבחינת תפקידם את תפילות בית הכנסת .
השירים היו פופולאריים במיוחד ( אם כי בהחלט לא רק ) בחוגי תנועות הנוער ובחוגי יוצאי הפלמ"ח , שעבורם היה פולחן השירה ביחד לאחר תש"ח מרכיב מהותי בעיצוב הזיכרון הדורי. הפלמ"חאים לשעבר מצאו בזמר בצוותא נחמה ליגונם המשותף מעין קינת אחים על חברים שלא ישובו עוד.
הזמר העברי עבר התפתחות חשובה במיוחד בעשורים הבאים בחוגי הצבא במה שנקרא "הלהקות הצבאיות".
להקות אלה שהוקמו מראשית שנות ה-50 עבור חילות צבא שונים . השירים נועדו לחיילים אך זכו להצלחה גדולה בקרב שכבות נרחבות ב
ציבור עד שבשנות השישים וראשית שנות ה-70 הלהקות הצבאיות הפכו להיות הגורם הדומיננטי בתחום הזמר בארץ.
שיריהם היו מבוססים על חיי הצבא ועל המלחמה כמו גם על נושאים מהעבר הלאומי והמקראי וגם על נושאים אישיים יותר.
התפתחות הזמר העברי לא הייתה מוגבלת רק ללהקות הצבאיות אלא היא הופצה בחברה הישראלית של שנות החמישים והשישים בידי אמנים שחלו את הקריירה שלהם בצוותי ההווי של צה"ל . עד שנות השישים וגם במקצת עוד בשנות ה-70 עדיין ניכרה בשירים אלה הנטייה לחגוג את הערכים הציוניים הישנים. פזמונים שונים כמו "מחר " של נעמי שמר נתנו ביטוי קולקטיבי בגוף ראשון ( אנחנו ) למוסכמות הישנות של העתיד המבטיח , יצירה ובנייה של חיים טובים יותר בארץ ישראל. הגוון "העממי האידיאולוגי " של הפזמונים נוצר בעיקר במשור התימאטי שיש בו מסר אידיאולוגי מפורש
בפזמונים של משוררים כמו נעמי שמר ניכרים המוטיבים של העיסוק בהווי חיילי שנחשב לתופעה חברתית תרבותית מרכזית בדור המדינה . עיקרון פואטי מרכזי בפזמונים מאין אלה של נעמי שמר ואחרים היה "ריקון " חומרי מציאות קונקרטיים ( קיבוץ , אהבת הטבע, , תל אביב , צבא וכו' ) מתוכנם הספציפי. אלה מופיעים בפזמונים כאלמנטים ארכיטיפיים ( חייל גדוד , מדבר , נערה, עיר). הפזמונים האלה שימשו כמעין תחליף לשירי עם. אבל אילוצי התרבות הרשמית הכתיבו לתמלילים שורה של תופעות סגנוניות כמו ספרותיות ובמקרים רבים הייתה לשון הפזמונים האלה כפופה לנורמות כלליות של מה שנתפס כ"לשון השירה " ( אבל עדיין לא מתוך זיקה ישירה לתמורות מרחיקות הלכת שהתרחשו באותה התקופה בלשון השירה הקאנונית ). שימוש בשפת "רחוב " היה נדיר ביותר ובהחלט בניגוד לנורמות .
קיצם של "שירי ארץ ישראל " היגיע בשנות ה-70 ובראשית שנות ה-80 עם התהרערות הערכים הציוניים שעמדו בבסיסה של החברה הישראלית. את מקומם תפסו שירי "רוק ", ושירי מוזיקה מזרחית וים תיכונית וזרמים אחרים שמילותיהם שמו דגש מוחלט על האני ולרוב חייו הרומנטיים . הנושאים הקודמים של נופי ארץ ישראל והאהבה אליה ההתייחסות לאירועי עבר וכו' נעלמו כמעט כליל ככל שהתחזקו ההשפעות של המוזיקה האמריקנית הממוסחרת .גם העובדה שהערכים שפעם היו כה חזקים שוב לא עמדו במרכז הקונצנזוס ( ומשוררי פזמונים ידועים כמו נעמי שמר העמידו את עצמם בצד הימני הקיצוני ולכן מחוץ לקונצנזוס) גרם לפיחות במעמד שירים אלה . חדשים כמוהם שוב לא נוצרו אם כי הם המשיכו להיות פופולאריים ולהיות מושמעים ברדיו ובערבי זמרה בציבור. הפזמונים הפכו כעת לתופעה מאובנת שמתייחסים אליה בנוסטלגיה ולא משהו חי ומתחדש ופורח.את מקומם תפסו שירים בסגנונות אחרים שפעם נחשבו ל"שוליים" כמו שירים "מזרחיים " שכעת הפכו להיות במרכז הקונצנזוס בעוד שדווקא שירי ארץ ישראל המרכזיים בעבר הפכו כעת לשנויים מאוד במחלוקת .
לאחרונה פירסמה החוקרת לאה ברץ מאמר בשם "הרצל בשאנטי : מיתוס האין חזון " בפיזמונאות הישראלית העכשויית "בכתב העת "כיווניים חדשים ".
במאמר זה ברץ ניתחה כמה פיזמונים חדשים שדנים בדרר זאת או אחרת בדמותו של הרצל ודרכו בציונות ובמיתוסים שלה וזאת משום שלדעתה "הרצל הינו אב-תופעה נצחי המשקף את החולף". היא מראה כיצד הפיזמונים המודרניים שמאזכרים את דמותו של הרצל בצורות שונות של מחברים כמו יעקב רוטבליט ואפרים סידון משתמשים בדמותו את כדי לנגח את המיתוס שנבנה סביבה אלה כוללים את "אוגנדה " של יגאל בשן " את "אני מנייק " של גיל קופטאש שבו מוצגים זה לצד זה הרצל בן גוריון טרומפדור ביחד עם ירון זהבי "וארגז בירות " ובעיקר "הרצל בשאנטי " של להקת "הדג נחש" שהוא התקפה ארסית על גדול האומה הרצל שאותו יוצאים לחפש כל גיבורי הטלווזייה הלימודית לדורותיהם . עם מקל הקסמים של גבי ודבי הם נוסעים לבאזל על מנת למצוא את הרצל "מה זה בשאנטי . מסקנתה של ברץ "הפיזמונאים הישראלים העכשויים בוחרים באופן כתיב החושפני ללא כל יומרה פואטית ..זו דרכם להביע את התסכול ממה שהתיימר החזון להעניק לנו ,חזון שלא מומש לדעת הכותבים…במקום הנשגב מצוי הנקלה ..השקול פינה את מקומו ליצר הבלתי נשלט..פזמונים אלה מבקשים לזעזע ,ואכן הם מצליחים לעשות זאת .במקום מיתוס החזון של הרצל בונים כותביהם את מיתוס ה"אין חזון ". או אפשרות אחרת : על ידי קריאת תגר על מעשי דור האבות ,שהשמיעו את קולם בעברית מצוחצחת ,יוצאים הצעירים בעברית המובנת לבני דורם . יש כאן אירה הנאמרת בגובה עיני הצעירים , ואולי מתוך הזעקה נשמעת הקריאה לנסות ולתקן את מה שדור המבוגרים לא הצליח לעשות ואולי הצליח אף לקלקל.".

בשיאם היו הפזמונים תופעה מגוונת ופופולארית ביותר שהייתה להם השפעה עצומה אולי מכרעת על התרבות העברית –הישראלי המתפתחת והדמויות המרכזיות והמייצגות ביותר שלהם היו המשוררת נעמי שמר והמשורר והפזמונאי יורם טהר-לב .

נשאלת השאלה האם הם עוד יכולים לחזור ולהשפיע בצורה דומה על הקהל ? אני חושב שלא. אבל יש לחכות ולראות .

קישורים רלבנטיים

פיזמונים תנכיים והיסטורים : סקירה ומאגר מידע ביבליוגרפי

ראשי פרקים בתולדות הזמר העברי

זמר עברי בויקיפדיה

הנעבעך בפיזמון הישראלי לדורותיו

דיון על הזמר העברי

חיים לחוד שרים ביחד :סקר על הזמר העברי באוכלוסייה

זמרשת: אתר להצלת הפזמון העברי

"לא בחרב ולא במלחמה": על שירי שלום ושירי מילחמה  בזמר העברי

חיוכו של אליפלט: על שירי מלחמה וזיכרון

כיצד הפכה "התקווה" להימנון הלאומי

פיזמונים של הציבור הדתי

הפיזמונים של נתן אלתרמן

הפיזמונים של יורם טהר לב

האיש שזכר את הפזמונים :אליהו כהן

ביבליוגרפיה על פיזמונים תנכיים ואחרים

שרה חפרי –אפלל שיר הזמר הישראלי משוחח עם המקרא עבודת מוסמך ,תשנ"ה

שרה חפרי אפלל " שיר הזמר הישראלי משוחח עם המקרא " עט הדעת מספר 2 1998 , ע' 119-132.
נתן שחר "הנשים במקרא בזמר העברי " בית מקרא קע"ב 2004 ע' 97-115.
מנשא רבינא "משה בשיר עם ובשירי ילדים " מחניים קט"ו : מסכת על הנושא "משה רבנו " איר התשכ"ז ע' קכ-קלא.

דן אלמגור "דמותו של דוד בפזמון ובבמה הקלה " על הפרק –עלון למורים לתנ"ך מספר 12 1996 ,ע' 51-94.

יעל רשף "על השימוש בצורות פועל מקראיות בזמר העברי " לשוננו ( 1-2) תש"ס ,2001. ע' 107-129.

על ראשית הזמר העברי

נתן שחר תולדות הפזמון הארץ ישראלי עבודת דוקטוראט , אונ' ירושלים . 1992.
יוסף ספיבק "ראשי פרקים בתולדות הזמר העברי " הגיגי גבעה: שנתון המכללה לחינוך גבעת וושינגטון מס' 5 1996-1997 ע' 267-282.
אליהו הכהן "שירת המושבות " עת-מול כרך ג ( 1978 ) חוב' 3 ע' 18-19
אליהו הכהן "לא בחרב ולא בחנית ": שירי השלום ושירי המלחמה בימי היישוב והמדינה " פנים מספר 3 1997 ע' 66-70.
נתן שחר "שירי צבא 1882-1948 " כיוונים 7 1994 ע' 79-98 .
יוסף גולדנברג "השתקפותה של שלילת הגולה בזמר העברי " קתדרה מספר 111 2004 , ע' 129-148.

דוצ'י ליכטנשטיין " השפעת הנרטיב ההיסטורי על מסורת הזמר העברי בישראל " קשר עין –כתב עת של ארגון המורים העל יסודיים מספר 94 נובמבר 1999 ע' 16-17
יעל רשף הזמר העברי בישוב החדש בארץ ישראל : בחינה בלשנית עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים ,תשנ"ט .
נתן שחר " הלהקות הצבאיות ושיריהן " בתוך העשור הראשון –תש"ח –תשי"ח 1997 . ע' 299-318.
ש' טסלר "שירי הלהקות הצבאיות בצה"ל בשנים 1948-1979 –ביטוי לרוח המוסכמות בחברה הישראלית עבודת מוסמך , אוניברסיטת תל אביב , 2001.

שלומי הר ציון "ניצני הרוק הישראלי " בתוך העשור השני תשי"ח –תשכ"ח 2000 . ע' 300-314.
ליבליך, עמיה ונעמה לויצקי "חיים ביחד ושרים לחוד " פנים : כתב עת לתרבות ולחברה 11 1992 .
שפי , רקפת "התפתחות הפואטיקה של הפזמונאות הישראלית " ליריקה ולהיט ת"א, 1989.

פיזמונים היום

לאה ברץ "הרצל בשאנטי ": מיתוס "האין חזון " בפיזמונאות הישראלית העכשווית כיוונים חדשים 11 2004 , ע' 127-137.