ברל כצנלסון מייסד העיתון "דבר".
ברל'ה ברל'ה צא החוצה !
או אולי בעצם לא כדאי .
ברל'ה ברל'ה אל תצא החוצה !
כי ממש תתאכזב בחיי .
ברל'ה ברל'ה אל תצא החוצה !
שמע לדברי ,חבר!
ברל'ה ברל'ה אל תצא החוצה.
עדיף שבקבר תישאר.
נפל דבר בישראל ,נפל דבר.
ואיש אינו יוצא לעמוד על
המשמר.
וגם לא נושא עיניו ,
אל החרות למרחב .
ובעולם הזה הבוקר לא עולה .
ורק הארץ מלאה חמס –
והצופה חולה.
( הפתיחה ל"נפל דבר" מאת אפרים סידון בגיליון "דבר " המחודש )
נפל דבר בישראל
בערב יום הכיפורים יצא במסגרת עיתון "הארץ" גיליון חדש ומיוחד של עיתון שגווע ומת לפני שנים , העיתון "דבר" . עיתון ששקיעתו סימלה לא רק את שקיעתו של כלי תקשורת אלא גם את שקיעתה המואצת של תנועה רעיונית שלמה ,תנועת העבודה.
המרכז הרעיוני בבית ברל שמפיק את הפרוייקט מקווה להשיב את העיתון לתחייה באופן קבוע ולהחזירו לימיו הגדולים. אך עדיין לא ברור אם ימצאו משקיעים ואלה הפעם בניגוד לעבר יצטרכו להיות פרטיים ולא ציבוריים .נראה כיום שיש רק מעט מאוד גופים ציבוריים שלא לדבר על פוליטיים מפלגתיים ששקועים רובם ככולם במשברים כספיים ורעיוניים שמסוגלים להשקיע בעיתון כמו "דבר".
אבל יתכן שיש מקום לאופטימיות . כתב העת הרעיוני "מפנה" של מרכז יד טבנקין שהודיע בגיליון הקודם שהוא עומד לפני סגירה הודיע בגיליון חדש שיצא לאור לפני כמה ימים ואמור היה להיות האחרון שהוא מצא אחרי הכל מקורות מימון והוא ממשיך.
ודומה שיותר ויותר יש חזרה לחשיבה רעיונית אידיאולוגית שדומה היה שנעלמה מהעולם בעשור האחרון .אנחנו רואים זאת בספרים חדשים של הוגים כמו עינת וילף ואברהם בורג שלא לדבר על יוסי ביילין, בספר החדש "דרך הימין החברתי " של משה מאור שקורא להשגת המטרות המזוהות עם השמאל החברתי על ידי שימוש בכלי מדיניותה מזוהים עם הימין החברתי .ואלה הן רק כמה דוגמאות מגל שהולך וצובר תאוצה מחודש לחודש.
אנחנו רואים זאת כמעט בכל מקום כתגובה ומיאוס על הרדידות וגרוע מכך הטמטום והבהמיות הפושה בתקשורת . אחרי הכל כמה אפשר לראות עוד ועוד תוכנית ראליטי?
למשך זמן אין סופי יגידו הפסימיסטים כמו הלחם והשעשועים שניתנו לתושבים ברומא העתיקה ,לא לאורך זמן יטענו האופטימיסטים (?) בסופו של דבר זה ימאס על הצרכנים והם יחפשו משהו בעל יותר עומק.
במסיבת העיתונאים שהייתי בה על תחייתו ( הזמנית ?) של "דבר" דיברו העורכים המיועדים של העיתון החדש אנשים כמו דניאל בלוך העיתונאית טלי ליפקין שחק והבלשנית צביה ולדן ( בתו של שמעון פרס) על תקוותיהם להחייאת העיתון ועל הצורך שיש בחברה הישראלית בעיתון מעין זה. בלוך אמר : 'דבר' החדש יהיה עיתון מודרני. אנחנו נמצא את השילוב המתאים, כדי להעביר תכנים שיש בהם טעם של פעם לדור הטלוויזיה והאינטרנט".
הכל היה מאוד תרבותי להוציא מהומה קלה שהקים המו"ל ירון גולן על כך שלא הוזכר באירוע שמו של עורך דבר במשך שנים רבות משה בילינסון .השם מוזכר בכל אופן בגיליון עצמו .
נשאלת השאלה על מה כל המהומה?
הדבר עצמו
הגיליון עצמו של "דבר" מחולק במסגרת עיתון "הארץ", יריבו האידיאולוגי במשך כל שנות קיומו , מורכב ממאמרים רבים כבכמה תחומים מובחנים . חלק מהם דנים באספקטים שונים בחייו ובמשנתו של מייסדו ועורכו הראשון של "דבר "ברל כצנלסון ..הכותרת הראשית המפתיעה במקצת היא " 8 אחוזים יודעים מי היה ברל כצנלסון ,75 אחוז שמעו את שמו ,82 אחוז רואים חשיבות בלימוד מורשתו" .העיתון עצמו מלא בשילוב מאמרים מרובים על ברל כצנלסון ומורשתו כמו זה של שמעון פרס המבכה את היעלמות מורשתו של ברל ושל אסף עינברי
שבודק את עולם הספרות והתרבות של שנות השלושים והארבעים, זמנו של ברל עולם של עולים ומהגרים
ישנם מאמרי זיכרונות על עיתון "דבר" הישן של כותבים שונים ובהם הסופר אהרון מגד והעיתונאית טלי ליפקין שדחק שמדברים על געגועיהם לעיתון המת , מהם בולט מאמר של אבירמה גולן שמנתח את הסיבות לנפילת "דבר" וקובע שהיה זה בין השאר מאחר שזה הפך לביטאון מפלגתי של מפלגת מפאי אם כי מעולם לא הצהיר על עצמו ככזה .
.
לצד מאמרים אלה המסתכלים על העבר יש שורה של מאמרים שמסתכלים על ההווה והעתיד . כמו מאמר של אבישי ברוורמן שקובע שדרושה מנהיגות עם חזון שתחשוב לטווח הרחוק ,וקובע שללא חזון החברה תאבד את האמונה בעצמה ואת יכולתה לתפקד . יש מאמר של זאב צחור שקובע שכמו בעבר על ישראל לשאוף להקים חברה שתהיה מודל לחיקוי לאחרים.
עמוד שלם מוקדש למאמרים בנושאי המיעוט הערבי ועתידו וגם למצב האישה הערביה הקוראים להגברת השוויון בזכויות ובמשך הזמן גם בחובות .
הסופר אלי עמיר מפרסם מאמר מעניין שבו הוא מפרסם דעה לא פופולארית בימים אלה בזכות כור ההיתוך המושמץ כל כך ושואל האם חברה יהודית בת חמישה מיליון וחצי איש בסך הכל יכולה לעמוד לאורך ימים בפיצול התרחקות וניכור בין החלקים שמרכיבים אותה אשר היא נמצאת בסיכוך כנגד הערבים..
. יש מאמר של עינת וילף שטוענת שלקיבוץ יש אחרי הכל עתיד לא כמייצג הסוציאליזם אלא כנושא דגל של המשימות הלאומיות של ישראל ושל העם היהודי.מתוך רעיון של חיים בעלי משמעות מתוך עשייה למען . קהילה שתפעל לרכישת ידע ולהנחלתו למחקר למדע ולחיים על פי ערכים היונקים מההיסטוריה היהודית והחזון היהודי ולשיפור חייהם של אנשים ברחבי העולם. היא מדמיינת את קיבוצי העתיד כשילוב בין מכון ויצמן לישיבה של חכמים חברת היי טק ורופאים ללא גבולות
מאמר של יורם פרי תוקף את התקשורת החדשה ואת העיתונאים החדשים המלגלגים ובזים למיתוסים הישנים ובו בזמן אינם מבינים שלמעשה הם שבויים בידי כוחות גדולים מהם שהם משרתים אדונים אחרים בעלי ההון והם מוותרים למעשה על חירותם המקצועית ובעיקר על היכולת שלהם לשנות את העולם.פרי מייחל לעיתונות חדשה כזאת שלא תהיה מפלגתית אבל תהיה עיתונות של רעיונות. כזאת שיכולה לעסוק לא רק בדברים שמביאים לרייטינג גבוה .
.ויש גם מאמר של מוטי ארזי על עזית הכלבה הצנחנית הגיבורה של ספרי הילדים של מוטה גור כמכשיר לא רק של תעמולה ציונית אלא גם תעמולה גברית כנגד הנשים שמיוצגות בידי הכלבה ככלי העומד לרשות הגבר הכוחני .
ואולי לא היה דבר מעולם?
אולם נשאלת השאלה האם נשאר לעיתון מסוג זה קהל? קהל שיכול להעריך כתבות ומאמרים כבדים יותר מאלה שהוא מקבל בידיעות אחרונות והמעריב ומעבר למה שהוא כבר מקבל בהארץ מנקודת השקפה שונה ? .
"דבר" מת במסגרת המיאוס הכללי מהאידיאולוגיה והכמיהה לתקשורת חופשית יותר . הוגים פוסט מודרניים בנוסח דוד גורביץ בירכו את הגל הזה וקבעו שהעתיד הלא אידיאולוגי עומד להיות טוב יותר.
בכן היגענו לעתיד הזה וקשה להגיד שהתקשורת בו ניראית טוב יותר . נהפוך הוא היא מקדישה ראיונות סוף שבוע אינסופיים עם גאונית הדור המרתקת יעל בר זוהר ומאמרי ניתוח מלומדים על תופעות פרוייקט ואי וספינת הסקס של בזק ומזניחה כמעט לגמרי מאמרים על נושאים "כבדים " יותר . אז נכון שזה הכל באירוניה העצמית המתבקשת וכן הבנו שזה הכל בצחוק ( אם כי בימים אלה כבר נראה שחלק מהעיתונאים באמת מעריצים את הדוגמניות נשואות הכתבות וכבר קשה להבחין אצלהם בין אירוניה ורצינות ) אבל זה כבר נעשה די ברור בכמה מקרים ( אצל המבקר הקבוע של פרויקט ואי בנרג למשל ) שהכותבים פשוט משתעממים עד מוות אבל על זה משלמים להם. וכמובן בעיתונות היום אסור באיסור חמור לכתוב יותר מחמש מאות מילה אם כבר מופיע כתבה בודדת שעוברת את האיסור הזה כמו כתבה במעריב של ראש השנה של אסף עינברי היא יוצאת דופן ומן הסתם צריכה להיות מרשימה ביותר באיכותה והיא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל .
דווקא באתרים החופשיים ברשת ולא בעיתונים מסוגם של מעריב וידיעות מוצאים היום את המסות הרעיוניות והאינטלקטואליות הטובות ביותר אתרים כמו ה אייל הקורא .
אז מי שרוצה בשובה של עיתונות רעיונית עיונית ומודפסת בהחלט צריך להיות מעוניין בשובו של העיתון "דבר" . השאלה האם יוכל העיתון להתגבר על הבעיות שהכשילו אותו לבסוף בשנות התשעים ? ובמיוחד כאשר הקהל היום שזמן תשומת הלב שלו התקצר לעין ארוך מאז? ויש להודות שתופעת היעלמות התקשורת הרצינית קיימת בכל המערב אנחנו רק מחקים אותו כמו בכל דבר אחר.
והאם ימצא כותבים מספיקים ברמה למלא את דפיו ? תמיד יש אסף ענברי וגדי טאוב אבל מן הראוי לחפש מסאים מבריקים צעירים גם מעבר להם . . הם ימצאו אותם בכמה בלוגים בודדים ובאייל שם יש הוכחות כי עדיין יש אנשים שמסוגלים ליכתוב ולחשוב בצורה רצינית ולא רק להיות אירוניים במידה האופנתית המתבקשת .יש כמה אנשים כאלה כמו אורי קציר מתתיהו שמואלוף ,ואחרים . ואם יצא "דבר" מחדש עליו לגייס בראש ובראשונה כותבים צעירים ( וגם לא כל כך צעירים ) מהסוג הזה . אבל מסופקני אם יש לו הרבה מה לחפש באתרי החדשות הגדולים בעיתונים הקיימים במקומונים ובאתרים הקשורים אליהם. שם מרוב אירוניה עצמית ורדיפת הרייטינג החשיבה כבר התרדדה לחלוטין או כך זה נראה כרגע.
יש לזכור התקשורת היא הקובעת את סדר היום אם היא הייתה מדברת יותר על הדברים שהם בדמנו במקום להקדיש את עיקר תשומת ליבה לדוגמנית זאת וזאת ולחיי המין של שחקן זה וזה מאחר שזה מה שמביא רייטינג ולכן רווחים ( ולא לעיתונאי אלא לבעלים ) ייתכן שלבסוף היינו מגיעים לחשיבה חדשה ומעניינת יותר ולא לתחושת השממון וחוסר האונים הכללי הפושה היום בכל .
קישורים רלבנטיים
העיתון "דבר"
מסיבת העיתונאים על תחייתו של "דבר "
הודעה על תחיית "דבר " בנארג
13 תגובות על “העיתון "דבר " קם לתחייה”
כששאלו עצמם חוקרי עיתונות מדוע העיתונות המפגלתית דועכת, הסתבר שזה בסך הכל עניין של היצע וביקוש
אין זכות קיום בעולם המערבי לעיתון (יומי) המבוסס על אידיאולוגיה. את זאת כבר ידעו כאן בתחילת שנות ה-70 לאחר שנסגרו בישראל עשרות עיתונים מפלגתיים. הם גם ידעו שצריך לשנות את פורמט התוכן של העיתון דבר. עשו זאת .אך בכל זאת גם יורם פרי לא הועיל להם בתור עורך הוא טוען שהיתה עוד בעיה – בעיית הניהול הכספי. מדוע זה עובד אצל המגזר הדתי והחילוני? משום שלמגזרים מתבדלים יש צורך בתכנים שאינם קיימים בעיתונות הכללית. לכן, אגב, מצליחים המקומונים למיניהם.
בכל זאת אתרים כמו האייל הקורא ברשת מראים שיש קהל למה שאפשר לקרוא לו "תיקשדרת רעיונית " ( כינוי שאולי איננו מתאים ובאמת אולי צריך לחשוב על הגדרה טובה יותר ) .
אבל נכון זהו קהל שאינו משלם וזהו אתר שאינו מחזיק את עצמו כלכלית כמו שיאלץ עיתון שמתפרסם מידי יום ביומו לעשות .
ייתכן ש"דבר " יאלץ לעבור לרשת אבל יש להודות שכבר יש אתרים כמו הגדה השמאלית שעושים את מה שהוא יכול לעשות .
אין לכך תשדבה טובה .
על הופעתו המוחדשת של "דבר", למרות שמעולם לא קראתיו (מפעט גילי הצעיר), אך אין זה גורע משמחתי על כך שהקשר בין הון, שלטון וריכוזיות השליטה בכלי התקשורת מתנתק קלות – ואולי תהיה שוב במה לרעיונות מתקדמים ונאורים במסגרת השיח הציבורי.
נדמה שכיום, פרט לכתבות התומכות בסעד ובצדקה מדי פעם ב"ידיעות אחרונות" או בצהובון השני, הקולות הצלולים שנשמעים בדבר צדק חברתי, התייחסות אל המושג סוציאליזם לא בתור מילה גסה ובעד העבודה המאורגנת כדוגמאת חנה קים ודניאל בן סימון – הם קטנים מדי, ומועטים מדי.
אירועי השנתיים האחרונות (ואני לא מתכוון לאינתיפדה) הוכיחו לחברה הישראלית את מה שהיא סירבה להבין לפני שלושים וארבעים שנה – התערבות הממשלה במשק על מנת לדאוג שהפער בין המדד והשכר הממוצע במשק לא יעלה היא ההכרחית, איגודי העובדים דואגים לשכבות המוחלשות, אם לא תהיה הסתדרות חזקה שירותי הבריאות באיכות גבוהה יהיו לעשירים בלבד ומי שמשתמש ברטוריקה של "אם לא יהיו רווחים לא תהיה רווחה" רק מחפש תירוצים למה לא להשקיע בחינוך וברווחה.
זהו הזמן שבו השמאל, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה כלכלית ותרבותית, חייב לשנס מותניים ולמלא את הוואקום שנוצר.
ההוצאה המוחדשת של עיתון דבר היא רק חלק מכך, גם הקמת המכללה החברתית בסמינר הקיבוצים היא צעד חיובי בכיוון – ואפילו המחאה האומנותית משהו של ויקי כנפו נועצת עוד סיכה על מפת ההתקדמות לעבר מדינת רווחה.
אבל לא די בכך.
על הפוסט-מודרניזם וגוריבץ' נצטרך דיון נפרד, אבל גם גדי טאוב כתב ב"המרד השפוף" על היותה של הפוליטיקה הישראלית בחברה המגוייסת (הן בשלטון השמאל והן בשלטון הימין) חונקת את הפרט ואת האזרח. השמאל הישראלי צריך ללמוד ללכת בין הטיפות, לדבר על פוליטיקה וערכים אבל לחבק לצידו את גיבורי התרבות האסקפיסטים, אין לנו ברירה אחרת.
שירה פוליטית כמו "הטור השביעי" לא תצליח היום, וגם שירה חברתית-פוליטית פשוטה ונהירה יותר כמו של רוני סומק לא מצליחה היום לחדור את התודעה הציבורית – איך אמר מקלוהן? המידיום הוא המסר – ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו.
קראתי את הגיליון המיוחד של "דבר", נהניתי. לא אטען שלא. אפילו קראתי אותו בשקיקה רבה והשתשעשעתי ברעיון של להוסיף הערות בשולי הדפים. אבל אם הולכים להוציא את "דבר" מחדש צריך ללמוד מלקחי העבר – להשקיע בשיווק, לפנות אל קהלי יעד חדשים דוגמת נוער וצעירים, להוסיף לצד מאמרים אינטלקטואלים ופוליטים שמשלבים ציטטות ופיסות היסטוריה גם מאמרים (מזווית אחרת כמובן) על גיבורי תרבות נוכחיים ועל תוכניות ריאליטי. אי-אפשר לנסות להיכנס לזירה בלי לקבל את כלי המשחק – והשמאל הישראלי מסרב פעם אחר פעם לקבל זאת, את ההוכחה הניצחת לכך ראינו בבחירתו של ביילין ליו"ר יח"ד.
ושתי הערות לסיום:
1. סגירת "דבר" וקריסת ההסתדרות לא היו סמל לדיעכתה של תנועה רעיונית שלמה, אותה תנועה דעכה עשור קודם והפכה לנחלתם של מעטים בלבד, אבל המוסדות והנכסים של התנועה נשארו, למרות שחיקת ערכם וגירעונות. חיים רמון, בצעד אופרטוניסטי והרסני, החליט ללכת לכיוון הפיתרון הקל – ופשוט לסגור ת'באסטה. אם היה רוצה באמת להתמודד עם הסוגייה, הוא היה יכול להפוך את דבר מיומון לשבועון, לקצץ בכמות העמודים, להוריד בשכר העובדים ולגייס כותבים וולנטרים תוך ניסיון לגיוס משאבים חיצוניים ותרומות מקרנות בחו"ל – כנ"ל לגבי קופת חולים כללית וחוק בריאות ממלכתית. היום אי-אפשר לטעון ברצינות ששירותי הבריאות בישראל הפכו נגישים וזולים יותר, להפך. סל התרופות התרוקן וקוצץ, בתי חולים נאלצים לסגור מחלקות ולהוריד מיטות למרתף והפרקיטות הרפואיות הפרטיות משגשגות, רפואה לעשירים ופלסתרים בתוספת אקמול לעניים. אני לא טוען שאפשר היה להשאיר את המצב כמו שהיה, אבל מהלך כה קיצוני וחסר כל תשתית מחשבתית של ממש מאחוריו, בלי מחשבה על ההשלכות – את זה היה אפשר למנוע.
2. כבר הפסקתי לספור מזמן את כמות האיזכורים החיוביים במישורין ובעקיפין שלך לעינת וילף. אין חולק על כך שיפה מאוד שבחורה צעירה ומשכילה כמוהה תורמת לכלל החברה בישראל, ועוד עושה מעשה פילנטרופי של ממש בכך שבוחרת לעשות זאת במפלגת פנסיונרים גוססת, אבל הדבר מתחיל להסריח מחוסר אתיקה עיתונאית. אם הייתי קצת יותר חשדן הייתי עוד טוען שמה משהו נרקם פה מאחורי הקלעים – אך כנראה מדובר במעין קראש עיתונאי לא אסתטי…חבל מאוד שכותב רציני כמותך בוחר לקחת חלק בהתנהגויות לא נאותות שכאלה. בזמנו שלחתי לך במייל רשימה ארוכה של נשים צעירות מתחומים שונים בעשייה הציבורית הראויות לכתבה, מאמר או איזכור, כאלה שעושות יותר וכאלה שעושות פחות מגברת וילף, ומובטחני כי אתה יכול למצוא בעצמך כאלה – אך אתה מתעקש, ללא סיבה מתקבלת על הדעת, להמשיך להיות האורי דן של וילף.
אפרופו עיתונות אידיאולוגית – תציצו ב-www.yesod.net
ובכתב העת הסוציאליסטי "חברה"
אני נוטהנ לחזור ולהזכיר שוב ושוב כל מיני אישים לא רק עינת וילף שיש לי קישור אליהם ( וזאת לא טעות דפוס כאן ) .
היא לא יחידה במינה בעניין הזה.
לגבי האישים שהזכרת ושלחת לי רשימה שלהם הם בהחלט מעניינים אבל אני זקוק תמיד ל"טריגר" כלשהו כדי לכתוב על מישהו לרוב ספר שפירסם או אירוע מיוחד שהוא משתתף בו או יוזם
לדוגמה יוסי שריד ואברהם בורג פירסמו לאחרונה ספרים מה שמחזק את האפשרות שאכתוב עליהם בעתיד הלא רחוק למרות שבאמת כבר כתבו עליהם הרבה בעבר.
אם תשלח לי הודעה לגבי אחד האישים הנ"ל שהוא עשה משהו מיוחד מעין זה או שאשמע על כך בעצמי הרי זה יכול לשמש כטריגר טוב לכתבה עליהם .
אשד אינו עיתונאי ואף אינו מצהיר על עצמו ככזה. לכן הוא רשאי להזכיר ברשימותיו את מי שבא לו כמה פעמים שבא לו.
הבונוס: לנו הקוראים נשמרת הזכות להתייחס לאיזכוריו והמלצותיו אלה כמו היו הודעת פורום נושאת חצ'קונים בנוסח "שווה שווה פצצות כנסו בפנים!!!!!!111". זוהי דעתו האישית ותו לא.
אני מקווה לפחות שוילף נעזרת בהמלצות אלה (אולי מתייקת בקלסר? אולי מתרגמת עבור ראשי מדינות?)
בשנים האחרונות אני דווקא כן עוסק בעיתונאות בעיתון גלובס ובעיתונים אחרים.
וכן כל הזמן יש אצלי שמות חוזרים ונשנים בגלל אופי הנושאים שבהם אני עוסק כמו שלמשל כתבי ספרות יזכירו שוב ושוב את השמות עמוס עוז וא.ב. יהושע וכתבי פוליטיקה יזכירו שוב ושוב את פרס ושרון . אין צורך למצוא בכך איזו כוונה ניסתרת או איזו קונספירציה
אם כך, נמרוד צודק…
עם כל הכבוד לוילף, היא לא עוז/יהושע ולא פרס/שרון. היא אפילו לא זך/מנור.
אבל בכתבה הספציפית הזאת היתה סקירה על תוכן העיתון דבר המחודש .ובין שאר המאמרים היה גם מאמר של עינת וילף .
האם את יכולה לתת לי סיבה טובה אחת מדוע אסור היה לי להזכיר אותה בזמן שאני מזכיר אחרים שהופיעו באותו גיליון ?
כן – אתה "שורף" אותה. באיזשהו שלב גם לקורא התמים יימאס מלשמוע עליה.
אז טוב, במקרה הזה פורסם מאמר שלה ב"דבר" ויש עילה ישירה לאיזכור, אבל זה המקרה העשירי בערך שבו היא מוזכרת אצלך.
וברוב הפעמים האיזכור התבקש.
םעם אחת בכתבה עליה עצמה פעם אחרת על אירגון "קול דור " שבו היא חברה . פעם שלישית על שמעון פרס שהוא מקורב אליה ובפעם הזאת .
לשם השוואה אני חושב שהיזכרתי שמות סופרים כמו יגאל מוסינזון או אורי פינק אין ספור פעמים יותר.
מידת התדירות שהשם "עינת וילף הופיע כאן (_ בערך פעם בחודשיים )( כמדומני הוא רחוק מאוד מזה של נניח מאיה בוסקילה בכלי התיקשורת או אפילו ציפי ליבני או יולי תמיר בתיקשורת .
נראה לי שקוראי רשימות היקרים יוכלו לעמוד בתדירות הזאת .
העיתון "דבר " ,קם לתחייה (זמנית ? ) כאתר אינטרנט .
עוד בשנה שעברה ניסו לחדש את הוצאתו של העיתון במהדורת נייר אך ללא הצלחה וגם אין זה מפתיע לאור ירידתה הברורה והנמשכת של עיתונות הנייר באופן כללי . אנחנו רואים את זה בצורה ברורה עם כישלונו של כתב העת המצויין "כותרת " שניסה לתת חלופה רצינית לכלל המגזינים לנשים לרווקים ולבלייזרים שמציפים את דוכני העיתונים ושנסגר לאחרונה בקול ענות חלושה.וזה מהווה מכה קשה ביותר בטווח הנראה לעין לכל מי שירצה ליצור מגזין נייר חדשותי אינטלקטואלי מתוחכם יותר מהממוצע.
מן הסתם ינסו לחדש את "דבר" גם בעתיד במהדורת נייר אבל אם אפילו מעמדו של "הארץ " כבר אינו וודאי במדיום זה אין שום סיבה מדוע ש"דבר " יצליח יותר. ייתכן שאחרי הכל עתידו של "דבר" הוא כאתר אינטרנט.
אתר עיתון דבר הוא :
http://ofakim.org.il/davar/