דמויות והיסטוריות בדויות

בתאריך ה-28.6. 2004 התקיים במכללת אורנים "כנס הדמויות הבדויות" כנס שבו בחנו מרצים שונים ומשונים את נושא "הזהות הבדויה " ו"הדמות הבדויה" על זוויותיו השונות . זהו נושא שצובר כידוע תאוצה עצומה בשנים האחרונות הודות לשימוש העצום בזהויות בדויות באינטרנט . וכך הופיעו בכנס בלוגרים שונים ידועים יותר ופחות שסיפרו איך זה ליצור דמויות וזהויות , הופיעו שם מרצים אקדמאים שניתחו את הנושא בתרבות בספרות ובתקשורת . הכנס זכה גם לתגובות נזעמות יותר ופחות בחוגי הבלוגרים השונים שכינסו "אנטי כנס הדמויות השונות " משלהם .
ובין המרצים הייתי גם אנוכי וההרצאה שלי הייתה אחת ההרצאות המסכמות של האירוע .
והנה היא לפניכם :

דמויות והיסטוריות בדויות

..וכשאני רואה את המלומדים מתאבּקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים, בשביל להעלות מקברם את 'גבּורי ההיסטוריא' בצורתם האמתּית, ומאמינים הם עם זה, שמאבּדים מאור עיניהם לשם 'האמת ההיסטורית', – אומר אני לעצמי : כמה עלולים המלומדים להפליג בערכם של חידושיהם, ואינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל אמת אַרכיאוֹלוֹגית היא גם אמת היסטורית. האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שמגַלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכּרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית ; וכל שאין רישומו ניכר במהלך החיים הכלליים, אף אם מצד עצמו אין מציאותו המוחשית בזמן מן הזמנים מוטלת בספק, אינו אלא אחד מאלפי רבבות הנמצאים, שמציאותו של כל אחד מהם לעצמו היא בודאי 'אמת' במובן המוחשי, אבל – אמת שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום, ולכן היא כאִלו אינה, במובן ההיסטורי. 'וורטר' של גיטה, למשל, לא היה אלא ציור דמיוני, אבל מאחר שהשפעתו על הדור ההוא היתה גדולה כל־כך, עד שרבּו בגללו המאבּדים עצמם לדעת, – הרי הוא מצוּי אמתּי במובן ההיסטורי הרבה יותר מאיזה אשכנזי מוחשי, שחי באותו הדור לא בדמיון, אלא במציאות ממש, ומת ונשכח מלב והיה כלא היה.
( אחד העם "משה " )

בהרצאה זאת נעסוק בשני נושאים קשורים בנושא הדמויות הבדויות ומציאויות "מוקומנטריות " שנוצרו סביבם , ובספר ה"גולם " שהוא דוגמה של יצירת "מציאות מוקומנטרית" דהינו שהיא מתימרת להיות דוקומנטארית אם כי היא בדיונית ובו בזמן חלופית לזאת שאנו מכירים .

זהויות בדויות

אנו מבדילים בין "זהויות בדויות " שהם אנשים אמיתיים שמעוותים במעט או בהרבה את פרטי חייהם וזהותם על מנת ליצור סביבם תדמית מסוג מסוים מאוד, ובין "דמויות בדויות " שהן אנשים שלא התקיימו מעולם אך מוצגים כמי שחיו באמת והם לרוב ( בניגוד לזהויות הבדויות ) דמויות מוקצנות מאוד ולמעשה מיתיות בצורה זאת או אחרת .

הינריך שלימאן האיש שחשף את טרויה וזייף אגב כך פרטים שונים מחייו.

רוב האנשים שאנחנו מכירים שכתבו את תולדות חייהם לרוב שינו ועוותו ולעיתים זייפו לחלוטין את הפרטים. הדוגמאות הן באמת רבות מספור והן אולי הרוב שהרי כל כותב נוטה לשפץ את פרטי תולדות חייו שלו .. נזכיר רק שתי דוגמאות ידועות במיוחד .המקרה של מגלה העיר הקדומה טרויה  הינריך שלימן שכיום יש טענות ש"פיברק" חלקים גדולים מחייו ויצר סביבו מיתוס כמגלה העיר שהוא כביכול חיפש אחריה כל חייו דבר שכיום ידוע שלא היה נכון כלל. או המקרה של הרולד רובינס  מחבר רבי המכר שסיפר כל חייו סיפור בדיוני על ילדותו כאילו היה יתום שאומץ בידי משפחה יהודית כל זאת על מנת לחזק את הקשר שלו לבין גיבורי סיפוריו שאותם תיאר תמיד כמי שעולים מאשפתות , כפי שהוא עצמו לא עשה מעולם. אנשים אלה פיברקו את תולדות חייהם מאחר שרצו ליצור סביבם "הילה מיתית " מסוג מסוים דבר שלא היו יכולים לעשות אם היו מתארים את פרטי חייהם האפורים והשגרתיים למדי כפי שהיו במציאות .לדעתי יש כאן מקרים של זהויות בדויות , דהיינו עיוות של פרטים בחייו של אדם אמיתי.

דמויות בדויות

ויש גם יצירה מסוג שני של דמויות בדויות לחלוטין , יצירה שלעיתים מורחבת על מנת ליצור "מציאויות " שלמות.
בשנים האחרונות הולך ומתפתח בארץ ובחו"ל הז'אנר של  הסרטים ה"מוקומנטריים"שמציגים  בצורה דוקומנטארית כביכול אירועים אנשים ודמויות שלא התקיימו מעולם אך שמוצגים כאמיתיים בצורה משכנעת ביותר .
את שורשי הז'אנר החדש הזה כביכול ניתן למצוא כבר ביצירות קדומות.היה היה לפני 3000 שנה מלך בשם דוד שהשאיר את חותמו על הדורות הבאים עד עצם היום הזה ונחשב כמודל ואבי אבותיו של המלך המשיח .

כיום יש  חוקרים שטוענים שהביוגרפיה המוצגת בתנ"ך של המלך דוד שהיא כה ריאליסטית היא כולה פיקציה בדויה ולכן משכנעת הרבה יותר מיצירות היסטוריות אמיתיות של אותה התקופה.
אך ככל הנראה  מלך בשם דוד באמת התקיים כפי שמראה כתובת מהמאה התשיעית לפני הספירה שהתגלתה בתל דן ומזכירה את בית דוד . ובכך הפריכה טענות שונות שכל סיפורי דוד ושלמה הם מוקומנטריים דהיינו פיקציה מוחלטת .
אולם עדיין נשארת בעינה השאלה האם הדוד שמתואר בתנ"ך אותה דמות מורכבת ומסובכת על מעלותיה וחסרונותיה היא אמיתית כולה. במשך שנים רבות ההנחה הייתה שהסיפורים על דוד נכתבו בידי סופר חצר בימי שלמה בנו "כמעט" בזמן אמיתי הקרוב לאירועים המתוארים וכן הסיפור הוא מדויק ביותר באופן כללי .
. אולם זה מוזר מאוד שסופר של חצר המלוכה יעיז לכתוב בתיאורו את חיי המלך סיפורים כמו סיפור בת שבע וכבשת הרש ומרד אבשלום שבלשון המעטה אינם מציגים את אבי המלך בצורה חיובית. איננו מכירים שום מסמך מהמזרח הקדמון או מאיפה שהוא מתקופה מאוחרת יותר שמעז להציג את המלך בצורה כל כך אובייקטיבית . ( הסופר המזרח גרמני סטיפן היים חיבר ספר מצוין על נושא זה כיצד יכול היה סופר המלך שלמה ליצור יצירה מעין זאת על חיי המלך דוד וספרו "דו"ח המלך דוד " שתורגם הוא מעין  מורה דרך לבעיות השונות שהיו עומדות לפני הסופר האמיתי בביצוע משימה מעין זאת ) .
יש לזכור שיצירות אוטוביוגרפיות קדומות ויצירות מטעם מאז ומתמיד בדרך כלל מציגות את הדמות המתוארת כחסרת חולשות אנוש. רק יצירות ספרותיות בדיוניות מתארות לרוב דמויות "עגולות " שהן מלאות חיים וחולשות דווקא בגלל עצם בדיוניותן והעובדה ש"איש לא נפגע". .
מה שמעלה את החשד שסיפור דוד כפי שהיגיע לידינו הוא יצירה ספרותית מאוחרת יותר שמעזה להציג את הדמות במלוא חולשותיה שהיו המצאה בדיונית של הסופר ודווקא משום כך נראית כאמיתית יותר
אם אכן כך היה אנחנו מן הסתם לא נדע לעולם.
הועלתה האפשרות שהסיפור על דוד הוא מורכב ומשכנע כל כך כל כך דווקא משום שהוא מציג גרסאות שונות ונוגדות על חיי דוד , הגרסה של תומכיו והגרסה של מתנגדיו שחוברו יחדיו בעריכה. .באותה המידה אפשר לטעון שבמקור הייתה יצירה ספרותית של סופר כלשהו על חיי המלך הקדמון שעליו לא היה ידוע הרבה וסופר אחר יצר אז גרסה משלו מתנגדת על חיי אותה הדמות שמצאה חן בעיניו ולקח אותה לידיו כסוג של טריק ספרותי . והדמות הספרותית במקור זכתה להצלחה עצומה שכן היציגה חיים מיתיים שאנשים רצו להזדהות עימם , חיים שיש בהם סיפור מושלם של עלייה מאשפתות לכס המלוכה של ניצחונות ולבסוף של שקיעה בלתי נמנעת ובצורה ריאליסטית כיותר ממה שנעשה עד אז.
ביו שדוד היה דמות בדויה ובין שלא אין ספק שישנן לא מעט דמויות בדויות שהשאירו את חותמן על ההיסטוריה והתרבות האנושית. דוגמה אחת מני רבות היא של אוסיאן  משורר סקוטי קדמון כביכול שלמעשה נוצר בידי המשורר הסקוטי מהמאה ה-18  מקפרסון  דמות שבה האמינו רבים ויצר ז'אנר שלם של שירה רומנטית .
דוגמה אחרת  מודרנית י ותר היא של סופר בשם קרלוס קסטנדה שכתב ספרים שלמים על מפגשיו עם רופא אליל ומכשף הנודד במימדים שונים בשם דון חואן . הנ"ל הייתה  לאמיתו של דבר דמות בדויה מדמיונו הקודח של קסטנדה אבל מאז עוד אנשים טענו שראו אותו למרות שקסטנדה הכחיש את טענותיהם . וכמה וכמה מהם פרסמו ספרים על מפגשיהם עם אותו דון חואן וכיום קיים ארגון שלם שמקדם את התורות השונות שנוצרו במוחו הקודח של קסטנדה. .
אם נרצה אפשר להרחיב זאת אל מעבר לדמויות בדויות . אפשר להביא דוגמה נוספת לא של דמות בדויה אלא של ספר בדוי שהפך למציאות נוצרה בידי סופר בשם ה. פ לאבקראפט שהזכיר בסיפורי האימה שלו ספר בשם הנקרונומיקון שאמצעותו אפשר לזמן יצורים מיקום אחר. הספר היה דמיוני אבל היום אפשר לקנות אותו בחנויות , לי יש אותו בשתי גרסאות שונות וקיימות גרסאות נוספות שנוצרו בידי חובבי הסיפורים .

ככל סופר אחר אני מסנן את דברי. אבל אני אינני כותב סיפורים דמיוניים. חייתי בעצמי את כל המאורעות המתוארים בספרי.

( הסופר  קרל מאי במכתב תשובה למעריצה ששאלה אם סיפורי ההרפתקאות שכתב התרחשו במציאות )

 הדוגמה אולי המעניינת ביותר של סופר שערבב לחלוטין בין דמיון ומציאות ויצר דמות בדויה ומציאות בדיונית לחלוטין שבה האמינו מאות אלפים היא מהמאה ה19 בגרמניה הדוגמה של סופר בשם קרל מאי .
הנ"ל היה עבריין ונוכל שהתמחה ברמאות ובהתחזות ואסיר. בעת שהותו בבית הסוהר הוא החל לכתוב סיפורי הרפתקאות וגילה בכך כישרון עצום . לאחר שחרורו החל לפרסם סיפורי הרפתקאות רבים על שהפכו לרבי מכר חסרי. למאי היה כושר דמיון בלתי רגיל ויכולת לשכנע את קוראיו באמיתות המקומות ואמינות העלילות שאותם תאר כשרון שעלה לעין ערוך על סופרים אחרים שבאמת היו במקומות האלה…
לאחר צאתו מבית הסוהר שוב לא היה למאי כל צורך לחזור לחיי הפשע הוא הפך בתוך זמן קצר לסופר ההרפתקאות המצליח ביותר בגרמניה ולמעשה לסופר המצליח ביותר מכל סוג בגרמניה .
מאות אלפי קוראים גרמנים צעירים ומבוגרים קראו בהנאה עצומה את סיפוריו המרתקים וחיפשו עוד . אלה התרכזו בשתי סדרות עיקריות : האחת מהן עסקה בגיבור בשם "קרא בן נמסי " גרמני צעיר ואדיר כוח שנודד לו בארצות המזרח התיכון והאימפריה התורכית ביחד עם כמה ידידים נאמנים כמו משרת בדואי ולורד בריטי ולוחם בערבים ותורכים מרושעים ומשליט צדק במדבריות.

קרל מאי בבגדי "קרה בן נמסי " שלדברי היה הוא עצמו כאשר שהה במדבריות ערב.

הסדרה השניה עסקה בלוחם בשם "אולד שטרנהנד "  ( יד הנפץ ) הנאבק באינדיאנים ולבנים מרושעים ומשליט צדק בערבות המערב הפרוע
הסיפורים בשתי הסדרות סופרו בגוף ראשון ולקוראים הנאמנים לא הייתה בעיה לגלות שקרה בן נמסי ואולד שטרנהנד הם אותו האדם בתקופות שונות של חייו , אדם בשם קרל . הקרל הזה הסתבר לבסוף לקוראים הנדהמים היה הסופר עצמו קרל מאי שהחל לטעון שהסיפורים הם אמיתיים ואכן אירעו לו כתקופות שבהם שהה בארה"ב ובמזרח. מאי החל לתת הרצאות שבהן סיפר על "הרפתקאותיו" במזרח ובמערב אף חילק תמונות שלו לבוש בביגדי שטרנהנד או קרה בן נמסי אקזוטיים ומצויד בכלי הנשק שלהם כפי שתוארו בסיפורים.תמונה אחת שלו הראתה אותו עם רובה הכסף של ידידו האינדיאני המת (בסיפורים ) וינטו . … יתכן מאוד שהסופר עצמו אף התקשה להבחין בין דמיון ומציאות ויש עדויות שבשלב מסוים הוא באמת חשב שכל ההרפתקאות המדהימות האלה אכן אירעו לו במציאות . הוא הציג את עצמו כהרפתקן שחווה את כל ספריו במציאות והציג מזכרות שונות מ"מסעותיו " כעדויות לאמיתות טענותיו .
הציבור הנרגש של קוראיו קיבל את כל זה ללא ערעור וראה בקרל מאי אגדה חיה והתגלמות של הגרמני ההרואי האולטימטיבי. וכל זה בגלל שספריו של מאי היו משכנעים יותר מאלה של אנשים שבאמת חיו במערב סופרים והרפתקנים כמו פרידריק גרסטקר שבאמת היו במערב הפרוע ובאמת עברו שם הרפתקאות שונות שאותם תיארו בספרים שונים , ושספריהם שימשו כבסיס לספריו הבדיוניים של מאי. כיום איש לא זוכר אותם ולא קורא אותם .
את קרל מאי לעומת זאת זוכרים וקוראים מיליונים עד עצם היום הזה. עד היום יש מדף שלם בכל חנות ספרים וסופרמרקט בגרמניה ואוסטריה המוקדש ל"מדור ספרי קרל מאי ". .
קרל מאי אגב הוא הסופר הגרמני המתורגם ביותר של כל הזמנים לשפה העברית , הרבה מעל ומעבר לסופרים כמו גתה או תומאס מאן , או אפילו אריך קסטנר.
אפשר להשוות את קרל מאי בצדק גמור לכותבי בלוגים שונים שיוצרים זהות דמיונית לגמרי שמשכנעת את כל הקוראים שלהם .
נשאלת השאלה שבעיני היא שאלת מפתח : למה היה קרל מאי משכנע יותר מהסופרים שבאמת חיו במערב הפרוע ובאמת עברו חיי הרפתקאות ?
התשובה לדעתי היא משום  שבנוסף לכישרון ספרותי  מאי ידע ליצור דמות "הגיונית" לכאורה שעונה לחוקי "הנרטיב" אם גם לא אלה של המציאות.
במציאות חייהם של בני אדם אינם הגיוניים ואינם משכנעים ואינם עונים על "חוקי הסיפור". יש בהם בניגוד לכל כלל ספרותי גם קומדיה גם טרגדיה וגם פארסה. זאת בניגוד לחיים של דמויות ספרותיות שהן הגיוניות מאחר שיש בהם תיאור עקבי של עליה ,של נצחונות בלתי פוסקים ושל שקיעה או של סוף הרואי וחשוב מכל יש להן משמעות , משמעות שחסרה לחלוטיו בחיי בני אדם במציאות . ולכן הם הרבה יותר משכנעות ומושכות . לקודמיו של מאי לא היה את הכשרון הספרותי של מאי , הם לא ידעו ליצור בתיאוריהם את הרפתקאותיהם דמות משכנעת מעין זאת מאחר שתיארו אירועים שקרו להם פחות או יותר במציאות. הם לא ידעו ליצור "דמויות מיתיות " מאחר שתיארו פחות או יותר את המציאות האמיתית.

קרל מאי  לעומתם יצר מציאות דמיונית אך משכנעת שבמרכזה העמיד דמות מיתית אך משכנעת , כביכול הוא עצמו שענתה על חוקים מסויימים של "התנהגות הירואית " שלהם ציפו הקוראים ושלהרפתקאותיה היו משמעות: להביא לניצחון הצדק על כוחות הרשע והפשע. השילוב של כל זה ביחד עם הפרטנות הדקדקנית של מאי בתיאור הסביבות האקזוטיות והעמים האקזוטיים שבהם התרחשו הרפתקאות אלו כביכול פרטנות שהתבססה על מחקר מעמיק ביותר בספריות ועל אלפי ספרים שאותם קרא יצרה בקוראיו תחושת "מציאות " שעימה לא יכלו להתחרות קודמיו של מאי למרות שאלו תיארו את "האמת ".

קרל מאי וגיבורו האינדיאני וינטו.

מציאויות בדויות

בימינו נטייה זאת ליצור דמויות ומציאויות בדויות אך משכנעות תופסת תאוצה. בסרטים מוקומנטריים שהם סרטים כביכול דוקומנטריים על אירוע בדיוני לחלוטין מלא באנשים מתראיינים במלוא הרצינות בהסברים פרטניים בהתייחסויות היסטוריות
ודווקא בתקופה שלנו שבה לכאורה קל יותר לגלות דברים אם הם אמת או לא , הז'אנר המוקומנטארי הולך וצובר תאוצה בגלל התפתחות אמצעי התקשורת שמאפשרים לטשטש בין דמיון למציאות.
אולי הסנונית הראשונה של טשטוש זה בין דמיון ומציאות הייתה של תסכית הרדיו  המפורסם "מלחמת העולמות" של אורסון וולס ב-1938 שתיאר בפרטי פרטים ובראיונות כביכול בזמן "אמיתי " של שעה פלישה ממכוכב מאדים לארה"ב . וכתוצאה מהשידור הזה אלפים ברחו מבתיהם בפאניקה
.ב-1949 הייתה חזרה על השידור באקוודור עם אותם התוצאות אבל היוצרים לא יצאו מזה הפעם  בשלום כמו אורסון וולס שזה היה כרטיס הכניסה שלו להוליווד . קהל הצטופף מסביב לתחנת הרדיו ושרף אותה . היו הרבה הרוגים האקוודורים הראו שבניגוד לאמריקנים הם לא אוהבים שצוחקים עליהם .
ולאחרונה היה סרט האימה המצליח " פרויקט המכשפה מבלייר" שהיציג סרט כביכול אמיתי של אירוע מפחיד שאותו עברה חבורת צעירים סרט שהפך לתופעה עם סרט המשך . אנשי העיירה שבה התרחש הסרט לא הבינו מה רוצים מהם אבל ניתן לתמוה עם בעוד דור העלילה בסרט תהפוך לחלק מהמיתוסים של העיירה.
כדאי להזכיר כאן תופעה שונה מהמוקומנטארים אך קשורה אליהם בתרבות הפופולארית המודרנית התופעה של "מציאויות בדויות " לחלוטין שנוצרות בכלי התקשורת ומשפיעות על העולם האמיתי. בתרבות הפופולארית של המאה העשרים נוצרו כמה עולמות ומציאויות שגרמו לקוראיהם את התחושה שאכן יש כאן משהו שהוא יותר מבדיוני וזאת בגלל היותן יצירות בעלות כוח מיתי של ממש .
אפשר להזכיר את הסופר "טולקין" ש"שר הטבעות" שלו הוא בעל עוצמה כה חזקה ויוצר עןולם כה מפורט ומשכנע עד שנוצרה קבוצה שלמה של מאמינים בשם "הטולקינאים" שמאמינים שכל המתואר שם אמת . חברי קבוצה זאת נמצאים גם בישראל.
אפשר להזכיר גם את סדרת "מסע בין כוכבים " שיצרה "יקום דמיוני שלם שיש לו מפות ואטלסים וספרי עיון ומחקרים ושפות אמיתיות שמבוססות על היצירה הבדיונית . ויש לה מאות אלפי או אף מליוני חובבים שאצל כמה מהם ניכרו סימנים ברורים של טשטוש בין מה שהוא דמיון ובין מה שהוא מציאות בסדרה זאת .ואיך אפשר שלא להזכיר את סדרות הטלוויזיה הריאליסטיות כביכול של אופרות סבון וכו' שיש בין חובביהם רבים רבים מאוד שאינם מסוגלים להבדיל בין השחקנים ובין הדמויות הבדיוניות שאותן הם מגלמים .
ולאחרונה האופנה הלוהטת ביותר בתחום הטלוויזיה היא סרטי ה"ריאליטי שאוז " זהו סרט כביכול דוקומנטרי על אירוע בדיוני לחלוטין שנוצר בידי מוות ההפקה מלא באנשים מתראיינים במלוא הרצינות בהסברים פרטניים על מעשיהם . כאן קשה מאוד לדעת מה אמיתי ומה לא בסרט דוקומנטארי כביכול המוצג לנגד עינינו שהרי כל במאי של סרט דוקומנטרי עושה סלקציה ולפעמים דרמטיזציה כדי שהאירועים יהיו דרמטיים יותר . וכך גם בתוכניות הריאליטי שאו נוסח "קחי אותי שרון " שבה הסתבר שחלק גדול ואולי הכל מבין האירועים הדוקומנטאריים כביכול שבמהלכם אישה הייתה צריכה לבחור מאהב מבין חבורת מחזרים היה מבוים מההתחלה ועד הסוף .וזהו רק קצה הקרחון .

כדאי אגב להבדיל בין מוקומנטריים על אירועים בדיוניים כמו "הפלישה ממאדים " ו"פרוייקט המכשפה מבלייר " שלאמיתו של דבר השתמשו בדמויות אמיתיות המתמודדות באירועים הבדיוניים ובין מוקומנטריים שיוצרים דמויות בדיוניות לחלוטין , אך כאילו אמיתיות .

משיר טהירה ועד ל"זהירות מצלמה"

בסופו של דבר היגיע ז'אנר הדמויות הבדויות והמציאויות המוקומנטריות גם לישראל .
את שורשי התופעה ניתן למצוא עוד בשנות השבעים . המשוררת רחל חלפי יצרה סדרה של שירים על חיי מכשפות כביכול אמיתיות מלוות בהערות מלומדות על מקורות ביבליוגרפיים כולן מזויפות .
וכך עשה גם המשורר אמיר אור  בספר "שיר טהירה " ( 2001) שלו שמלא בהקדמות ואחרית דבר מלומדות על האפוס הטוקארי שכביכול תרגם, כולן דמיוניות .

כל העובדות החדשות האלה מראות שיש לראות את פראנק בצורה שונה ממה שמציג אותה רוזן במחקרו : לא  קדושה מעונה ואישה דחויה הנמצאת בשולים של השוליים של הישוב מבלי שיהיה לה אף אחד לתקשר עימו  . אלא אישה שפרצה דרכים חדשות ולא שגרתיות  הן בתחום איור התרבות הפופולארית בארץ ישראל והן בתחום הדת והמיסטיקה  והשאירה עליה את חותמה הבלתי נשכח.

  כל הגילויים האלה חושפים אחת ולתמיד שעם כל הכבוד למחקרו החלוצי של רוזן בתחום הוא כיסה  ועיוות יותר מאשר גילה.   לצערי עלי לסכם במסקנה שפרקים רבים ב"זיעה מתוקה " לקוחים מדמיונו הפורה של רוזן ואין להם  כל קשר למציאות של ז'וסטין פראנק.

( הסיום של "מותה המסתורי של ז'וסטין פרנק "מאת אלי אשד )

הז'אנר קיבל את התאוצה האמיתית שלו עם הספר "זיעה מתוקה"  של האמן רועי רוזן  שתיאר בפירוט ביוגרפי את חייה של ציירת סוריאליסטית לא חשובה ולא ידועה בשם ז'וסטין פרנק . לספר התלוותה תערוכה במוזיאון הרצליה של יצירותיה עם קטלוג מלומד שמי שמדפדף בו לא בהכרך מבין שהמדובר באמנית דמיונית והכל פרי יצירתו של רוזן . פרקים מהספר פורסמו במקור בכתב העת "תיאוריה וביקורת " כתב העת הראשי של הפוסט מודרניזם בישראל . מי שמעיין בהקדמה לגיליון רואה שעבור העורכים המאמר על פרנק היה עוד מאמר והם ככל הנראה לא היו מודעים כלל לעובדה שהם מפרסמים בדיון גמור , ואם כן לא טרחו למסור זאת לקוראים.
הרעיון של רוזן ליצור ביוגרפיה בדיונית ומשכנעת כוללת הערות שוליים אינדקס וביבליוגרפיה מפורטת וחלקה דמיונית היה מוצלח . אולם חשבתי שרוזן לא הלך בו רחוק מספיק . הבעיה עם יצירתו הייתה שרק שניים שלושה מומחים בתולדות האמנות היו יכולים לדעת שפרנק אינה דמות אמיתית ולשאר הקוראים זה לא היה איכפת שכן פרנק לא עשתה שום דבר שיכול היה לגעת בקהל ה קוראים הרחב ובראש ובראשונה היא לא הייתה מעורבת בשום אירוע היסטורי חשוב ( או דמיוני וחשוב ) ולא נפגשה באנשים ידועים באמת לקהל הרחב מעבר לשוליים של האמנות .הייתה זאת דמות חסרת נרטיב אמיתי והחמור במכל לחייה לא היו משמעות. היא נשארה תמיד בשוליים של השוליים בכל מקום שאליו הלכה. האירוע המעניין היחיד בחייה היה מהומה קלה שאותה יצרה בתערוכה כלשהי של אמן בשם מרסל ינקו אי שם בסוף שנות השלושים בארץ ישראל ולאחר מכן נעלמה.  לא היה כאן שום דבר שיעורר אפילו הרמת גבה קלה אצל הקורא שאינו אוצר מוזיאון של אמנות מודרנית . אמנם רוזן העז לרמוז לקשרים שהיו אולי בינה ובין הכת הפרנקיסטית  אך נשאר רק בתחום הרמזים ולא עשה דבר עם האפשרות המעניינת.

כהדגמה של דעתי איך היה צריך רוזן לתאר את הדמות כתבתי לספרו סיפור המשך  שהופיע רק ברשת. הסיפור נכתב כמאמר מלומד שמתלונן על כך שרוזן עיוות את העובדות לגבי חייה של פרנק והעובדה שהייתה גם ציירת קומיקס חשובה ולמעשה ראשונה מסוגה בארץ ישראל ואיירה עטיפות של חוברות מסדרות בלשים שאכן התקיימו באותה התקופה בארץ ישראל .ובנוסף היא עסקה גם בניסויים בפגאניות ובכישוף שחור ובזימון ישויות מעולמות אחרים כפי שהעיד הארכיאולוג הידוע פרופסור אינדיאנה ג'ונס . ניסויים שלהם היו משמעויות הרות גורל לעתיד.
סיפור זה היה הצעד הראשון אל המציאות החלופית של הגולם.

לאחר מכן יצרו רועי ארד  ושאול בצר את הסרט "זהירות מצלמה " שבו היציגו בצורה "מוקומנטרית" את חייו של יוצר סרטי המתיחות הראשון בישראל "מקס טונה שרייבר "דמות בדיונית לחלוטין אם כי בלתי אפשרי לדעת זאת אם לא ידעת זאת לפני שצפית בסרט . הם הביאו קליפ של שיר מסרטו של שרייבר ועטיפות של מגזינים שבהם הוא מופיע כביכול עם דמויות ידועות שונות .חיים שהיו שרשרת של עליות ונפילות בלתי פוסקות
ומז'וסטין פרנק ומקס טונה שרייבר קצרה הייתה הדרך אל הגולם .

הגולם 

..הנער יוסי פצוע קשה  ודמו נוזל ממנו , בזמן שהג'ין הולך ומתקרב לביצוע מטרתו השמדת הכור הגרעיני של ישראל!!!! האם יצליח הגולם לגבור על קמיע  "חותם שלמה " שגזל ממנו את כל כוחותיו?? האם יוכל  פרופסור אלברט  פינשטין להתגבר על  המתנקש  הערבי הנחוש בדעתו להרוג אותו ויהי מה וגם במחיר חייו שלו ?האם יעלה בידה של לילית למנוע את רצח ראש ממשלת ישראל הנמצא בביקור בדימונה?

את כל אלו מאזינים יקרים , נדע בפרק שישודר מחר. זה עתה האזנתם לפרק השמונה עשרה  של תסכיתנו " הגולם נגד הג'ין " על פי סדרת העלילונים הידועה "הגולם " מאת אוריאל  רשף ,  אנו מקווים שערבה ההאזנה לאוזנכם. נודה בזאת למחבר התסכית  דני אלדר , לאיש הקול, לטכנאים,וכמובן לשחקנים דוד גרוסמן ואריה אלדד  שעשו במלאכה .כאן רשת אלף  של קול ישראל בתל אביב. בעוד עשר שניות נעביר אליכם את חדשות השעה שלוש מירושלים ..

( קטע סיום של תסכית בסדרת הרדיו "הגולם " בערך מ-1975 )

 אורי פינק ואנוכי יצרנו ספר עיון שלם על תולדות סדרת קומיקס שלא התקיימה מעולם מלווה באיורים מתקופות שונות כביכול מצויירים בסגנון אותם תקופות,  בצילומים של היוצר אוריאל רשף בתקופות שונות של חייו ועם אישים ידועים שונים על מנת לחזק את האשליה .אך המציאות שהספר מתאר היא בניגוד למקובל לא מציאות של העבר המוכר לנו אלא של עבר אלטרנטיבי .

עבר במדינה שבה תעשיית הקומיקס הפכה לחלק מרכזי בתרבות הפופולארית של מדינת ישראל באותה מציאות חלופית זאת בניגוד למה שאירע במציאות שאותה אנו מכירים . וכל זה הודות לפועלו של האיש שאת חייו תיארנו בספר , האמן והמו"ל אוריאל רשף .

האמן גיבור הספר  היה יותר מסתם אמן קומיקס  מצליח אם גם לא מוצלח , אישיותו וחייו סימלו בתוכם את תולדות תעשיית הקומיקס והספרות הפופולארית בישראל כפי שיכלו להיות ( וכפי שאכן היו בשינויים מסוימים ) עלייתו ושקיעתו לא הייתה רק אישית אלא גם סימלה את עלייתם ושקיעתם של תחומים אלה.

הכוונה  הייתה ליצור מציאות חלופית שאינה זהה למציאות שאנו מכירים ( אם כי היה צורך לקרוא את הספר בשימת לב אמיתית על מנת לתפוס זאת)  , אבל למציאות החלופית הזאת לא היה כל ערך אם לא תתבסס על אלמנטים  אמיתיים מוצקים ביותר אם גם נראים כבדיוניים  . וכך כמה מהקטעים היותר ביזריים בספר מהם אמיתיים בשינוי פרט קל ,למשל הקטע על משפט   הצנזורה כנגד חוברת בשם |הגולם נגד הסטלג " ", משפט שהביא להשמדת מרבית עותקי החוברת הנ"ל ,  מבוסס על משפט אמיתי שהיה במציאות  נגד ספר בשם "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " שהביא לתוצאות זהות , והתיאורים של המשפט  שכיום נראה הזוי לחלוטין  נלקחו מפרוטוקולים אמיתיים של המשפט הנ"ל בשינויים קלים על מנת להתאימם למציאות של הספר.

 כאשר מרואיין פנחס שדה כמחבר סיפורי הגולם בשנות השבעים  זה מבוסס על ראיון אמיתי שלו על ספר טרזן שכתב והוא אכן היה סופר קומיקס פורה ביותר עבור מגזין הילדים "הארץ שלנו".  כאשר מרואיין הסופר האמיתי אתגר קרת כמחבר סיפורים רויזיוניסטיים על הגולם בשנות התשעים הראיון  הדמיוני עימו מבוסס על ראיונות אמיתיים שקרת נתן .    אמן הקומיקס  ג'ק  קירבי שמופיע  בספר כאחד מיוצרי סדרת הגולם  היה אמן קומיקס אמיתי ומפורסם מאוד שאכן יצר דמויות קומיקס ידועות רבות ,בארה"ב. אבל הוא היה יהודי טוב שמן הסתם זה מה שהיה עושה אם היה מגיע לארץ וסיפורי הגולם שלו מבוססים על סיפורים אמיתיים של דמות בשם קפטין אמריקה שאורי צייר.

 יצרנו קליפ של שיר שכביכול שודר בטלוויזיה בשנות השבעים המוקדמות והושר בידי זמרת ידועה באותם ימים בשם מרגלית הדרי (  ולמעשה היה פרי יצירתה של זמרת צעירה ומודרנית בשם יסמין אבן )  שיר שהיה פזמון הנושא של תוכנית תסכיתים ברדיו ששדרניה היו לא אחרים מאשר אריה אלדד ( היום חבר כנסת ) ודוד גרוסמן ( היום סופר ידוע ) שבאותה התקופה באמת היו שניהם שחקנים בתסכיתי רדיו .

על מנת לחזק את האפקט של האמינות ובו בזמן לחזק את המציאות החלופית המתוארת החלטתי להכניס לספר את הדמויות הקודמות של מציאות מוקומנטרית שהופיעו בעברית כמי שקיימים בעולם ובמציאות של הגולם  והיו קשורים אליו וליוצרו אוריאל רשף בדרך זאת או אחרת וכך להוסיף ל"נדבך האמינות " שבו את נדבכי האמינות שאותם יצרו כבר קודמינו רוזן וארד  ובכך לתרום לחיזוק הריאליזם כביכול.

 לדעתי כדי שמוקומנטרי יהיה אפקטיבי באמת עליו להיות קרוב כמה שיותר למציאות כל שהיא  כשיקוף מעוות של משהו שיכול היה להיות אבל לא קרה לצערנו או לשמחתנו .  זאת בניגוד לספרים כמו "חרב אלף הראמות"  שמנסה ליצור מציאות  מפורטת  אך בדיונית לחלוטין ונכשל כתוצאה במבחן השכנוע שאכן יש כאן מציאות אמיתית שאכן התקיימה או קיימת איפה שהוא, פשוט משום שהכל כל כך רחוק מהקורא הממוצע ומהתנסויותיו .

 

  היכנסתי לספר  ברשותו האדיבה של רועי ארד   את מקס טונה שרייבר שמופיע  בו כמי שביצע מתיחה שבה הוא מחופש לגולם והשתמשנו לשם כך בתמונה מהסרט שבה מקס מחופש לחייזר ושינינו את התמונה כך שהוא מחופש לגולם . הספר "הגולם " כולל ראיון שלם עם מקס.

רציתי להכניס גם את ז'וסטין פרנק ולהראות שהם כולם חיים באותו יקום  בדיוני משותף. רועי רוזן הסכים לכך בתחילה עד שהובהר לו שהז'וסטין פרנק שתוכנס לספר לא תהיה הדמות הבדויה והשגויה מעיקרה שתיאר של אמנית סוריאליסטית מינורית ולא ידועה שלהוציא לרומן פורנוגרפי שלא הודפס וכמה יצירות אמנות נשכחות לא עשתה הרבה בחייה  אלא הדמות האמיתית  של פראנק כפי שתיארתי אותה אני של  חלוצה באמנות  קומיקס חתרנית ופגאנית בעלת עניין בכישוף.

 אבל למרבית הצער רועי רוזן לא התלהב מהרעיון שהגירסה שלו על חייה של פרנק תוכרז כ"לא אמיתית " ותוחלף באחרת "אמיתית יותר ". אני אמנם הייתי בהחלט מוכן להכניס את הגירסה האמיתית  על חייה של פרנק   לספר  בין שרוזן יסכים לכך ובין שלא , אבל אורי פינק אדם זהיר מטבעו הפעיל לחץ לא מתון בדרישה למנוע את מה שהוא כינה כ"אפשרות להסתבכות משפטית מיותרת ". 

(להפתענו התברר לנו בנוסף לכך    שבאותו הזמן שאנחנו עבדנו על הגולם  עבד רוזן  באופן בלתי תלוי  על פרוייקט מקביל משלו על עלילותיה של גיבורת על בסדרת קומיקס  "מוקומנטרית " בשם "ציונה " לשמחתנו הספר שלנו הקדים את זה של רוזן   שבעת כתיבת שורות אלה עוד לא יצא לאור ואין זה ברור אם גם יצא לבסוף ) .

  בסופו של דבר היכנסתי את ז'וסטין פרנק  גם לספר על הגולם על פי הגירסה הרויזיוניסטית שלי כציירת קומיקס חתרנית ופאגנית פרנקיסטית מוסווית ולא על פי הדמות המקורית של רוזן . אבל בהתאם לדרישתו של אורי פינק  שיניתי את שמה מז'וסטין פרנק לז'ולייט חנוך שם שכבר הוצג בסיפור הרויזיוניסטי שלי כשם בדוי שלה ( וזוהי בדיחה מוסווית בפני עצמה )  .

הספר התקבל בביקורות נלהבות והיו לא מעטים שחשבו שהוא אמת , ידוע לי שיש אנשים שמחפשים היום את חוברות הגולם , המבקר מנחם בן כתב מאמר נלהב שממנו הסתבר  שהוא חושב שהכל אמת . הוא פירסם כעבור שבוע מאמר התנצלות נלהב באותה המידה. פעיל של הימין הקיצוני ניצל תמונה מהספר  כדי לתקוף דרכה את אריאל שרון . ויש עוד דוגמאות רבות. הגולם חודר למציאות .

הרעיון תופס תאוצה משלו . לאחרונה יצא לאור ספר חדש של אשכול נבו שכולל תוספת שיר שכביכול הושר בידי הלהקה הדמיונית שעליה מספר הספר שם השיר הוא "סופרמן " ואולי יש כאן תגובה לפיזמון הגולם שלנו. אני מאמין שיהיו דוגמאות נוספות ומתוחכמות יותר בעתיד .

בכל אופן יש רעיונות להכין אנתולוגית קומיקס אמיתית של סיפורי קומיקס על הגולם כביכול מתקופות שונות דבר שנוסה כבר בארה"ב לגבי דמות קומיקס בשם "האסקפיסט" שנוצרה בספר "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי"  ספר שזכה בפרס פוליצר בארה"ב ותיאר את חייהם  הבדיוניים של שני יוצרי דמות קומיקס ידועה  .  בזמן שפינק ואני עמלנו על יצירת הגולם מחבר הספר מיכאל שייבון עמל מבלי שנדע על כך  על יצירת סידרת סיפורי קומיקס מיוחדת שמציגה סיפורים מ"תקופות שונות " במשך קיומו של "האסקפיסט " סיפורים שכולם נוצרו כמובן בידי אמנים מודרניים אך בסגנון הקומיקסים בתקופות עבר שונות . חוברות אלו יצאו לבסוף לפני מספר חודשים .רעיון המציאות המוקומנטרית בהחלט נמצא כיום באוויר .

  הרעיון מצא חן בעיני ובהחלט יש מקום ליישם אותו גם לגבי הגולם . יש כעת  דיונים עם אמני קומיקס שונים כאן בישראל כמו יובל כספי  לגבי פרוייקט משותף מעין זה ולפחות סיפור אחד נמצא בשלבי הכנה מתקדמים ויתפרסם בקרוב. אם הפרוייקט  כולו אכן יצא לבסוף  לפועל הרי יהיה זה שלב נוסף בהתפתחות הדמויות הבדויות בישראל .

נשאלת השאלה :למה ,למה יש לנו  צורך  ליצור עבר  מוקומנטרי ודמויות בדויות  ? הסיבה היא פשוטה כדי לצייר מציאות קרובה יותר למה שהיינו רוצים שתהיה כפי שהיינו רוצים שתהיה. העבר אינו מוצא חן בעיננו אז אנחנו משכתבים אותו . אבל השכתוב לא יהיה אפקטיבי באמת אם הוא לא יהיה משכנע וכדי להיות משכנע  וגם מעניין באמת עליו להיות נאמן בצורה זאת או אחרת לעובדות קיימות ולדמויות הבדויות יש צורך  להיות בעלת אמת פנימית כל שהיא אם גם לא אמת היסטורית. ומעל לכל עליהם  להיות בעלות נרטיב ברור ובעל משמעות, כזה שאין בדרך כלל  לאנשים שאנו מכירים ולמציאות הכאוטית שבה חיים כולנו, וזה מה שנותן להם את עוצמתם כדמויות בדויות .

. 

קישורים רלבנטיים :

כנס הדמויות הבדויות

הדמויות הבדויות כנגד האקדמיה

"משה" מאת אחד העם

קרל מאי בעברית 

מותה המיסתורי של ז'וסטין פרנק "

הגולם

קליפ הגולם