web analytics
קטגוריות
תקשורת

עיתונאים ובלוגרים

מגזין "העין השביעית " פירסם לאחרונה מאמר בנושא הדמיון הגובר והולך של עיתונאים שונים כיום לבלוגרים ברשת בהתמקדותם במדוריהם על חייהם האישייים ( המשעממים למדי עם להסתמך על מה שהם כותבים)
הבלוגרים חושפים את עצמם עד הסוף ( ורבים מהם גם ובעיקר את חייהם המיניים ) והתוצאות הן לפחות בחלק מהמקרים דלות עניין ,חשיפה אישית כשלעצמה לא מספיקה כדי ליצור עניין בקוראים.  אין להאשים את הבלוגרים בכך ,להם אף אחד לא משלם והם יכולים לכתוב ככל העולה על רוחם.זכותי כקורא להתלונן על כך שדבריהם של בלוגרים מסויימים אינם מעניינים אותי אבל כמובן דברי בעניין זה אינם נחשבים יותר מזה של כל קורא אחר. 
 אבל הדבר המטריד בכל העניין הזה היא התפשטות החשיפה האישית הזאת גם לכלי התקשורת הממוסדים לנטיה של עיתונאים כמו דנה ספקטור וגל אוחובסקי ויאיר לפיד ואחרים לדון בעיקר בחייהם המשעממים במדורים שלהם.
לדעתי יש כאן משום פגיעה בקהל הקוראים . הקהל לא מתעניין בעיתונאים וזה גם לא צריך לעניין אותו מה הם עושים , מחובתם לספק מידע ולא לספר לקוראים אם מי קיימו יחסי מין וכמה פעמים.
למה ?
משום שזה פוגע לטווח הארוך בתדמיתם בעיני הציבור כספקי מידע אמינים ואובייקטיביים , זה למה.מי יכול לקחת ברצינות כתבת שעוסקת בצורה אובססיבית בתיאור חיי המין שלה?
זוהי ההשפעה השלילית בעיני של הבלוגים על התקשורת . 

מעבר לכך התופעה  של נטיית העיתונאים להכניס תיאורים אישיים לחיהם היא לדעתי בגדר עצלנות. במקום לבזבז את זמנם של הקוראים על התיאור המפורט של אירועים חסרי ענין בחייהם עדיף היה להקדיש את המקום הזה לתחקירים נוספים על נושאים בעלי עניין אמיתי לציבור . אבל זה כנראה כבר בעולם אידיאלי . ואני בהחלט מבין שזה אכן קל יותר עבור העיתונאים ( אנשים שמשתכרים ברובם משכורת נמוכה ועובדים בעבודה שיש לה תדמית נמוכה באופן לא צודק בעיני הציבור ) לכתוב על דברים כאלה מדי פעם על מנת לחסוך בזמן ובמאמץ במקום לבצע עוד תחקיר, אבל זה אינו מצדיק את התפשטות התופעה.
כאשר אני חושב על כך התופעה הזאת הזאת יש לה שורשים עוד בשנות השבעים או השמונים בתור מה שנקרא אז ה"ניו ג'ורנאליזם "שבו עיתונאי ביטא את דיעותיו האישיות הלא אוביקטיביות על כל דבר שזז .
זה טוב ויפה וגם מעניין ( אני למשל אוהב לקרוא את  הכתבות של רון מייברג מהסוג הזה ) אבל עד לשלב מסויים. זה כבר לא טוב ויפה ובכלל לא מעניין לקרוא את דיעותיו של עיתונאי על טקס לבישת הגרביים שלו בכל בוקר או על הפשטידה שהוא אוהב לאכול או על המריבות שלו עם אישתו.
יש כאן קו מסויים כמובן שנחצה והשאלה היא מה חשוב ומה לא חשוב?
תשובתי : מה שחשוב הוא מידע על נושא מסויים שהקורא יתקשה להשיג אותו באמצעיו שלו.
לעיתונאים  בניגוד לבלוגרים משלמים כסף בעבור זה שיביאו דברים שהציבור לא יקבל אותם ממקורות אחרים . ואני כקורא בעיתון שמשלם עליו כסף אינני מתפעל לקרוא בו דברי תפלות אישיים במקום תחקיר מעניין .
 נכון , גם העיתונאים  חיים  כמו כולם בעולם שבו הכל הפך לאישי ו ורכילותי וכל סופר כדי לפרסם את עצמו חייב לספר או להמציא את סיפור חייו המזעזע  שכן אחרת איש לא יציץ לכיוון שלו . יתכן בהחלט שיש עיתונאים שמרגישים שרק כך על ידי שימת דגש על חייהם האישיים "המיוחדים במינם " הם יצליחו להשיג יתר שימת לב .
אחרי הכל זה מה שיאיר לפיד עושה היום בכתבות האישיות שלו .
שגיאה קשה לדעתי . תשומת הלב שתיתעורר תהיה רק לטווח הקצר וכמו כל בלוגר וכל סופר בראיונות, העיתונאי ימצא שהוא יצטרך יותר ויותר למצוא דברים מדהימים ומזעזעים בחייו האישיים כדי לשמור על עניין הציבור .
עדיף כבר להישאר בתחום התחקירים.

 

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

11 תגובות על “עיתונאים ובלוגרים”

מי שגורב גרביים כל בוקר, אוכל פשטידות ורב עם אשתו, לא יכול להיות ספק מידע אמין ואוביקטיבי

הטורים האישיים כבר כאן הרבה מאוד שנים, הרבה לפני הבלוגים. השאלה היא רק עד כמה הם באמת מעניינים. ברוב המקרים הם לא. אבל מי שכותב כתיבה מתוחכמת מספיק יכול לחפות על הנושאים הכה טריוויאליים. הבעיה, לדעתי, היא בכניסה לעניינים אישיים במקומות שלא נועדו לכך, לא בטורים האישיים.

אסור לו לאכול פשטידות, לגרוב גרביים ולריב עם אשתו. עדיף שבכלל לא תהיה לו אשה, כדי שלא יתפתה לריב איתה חס ומלחמה. עדיף שבכלל לא יהיה בן אדם, שיהיה כלי. מידע אמין ואוביטקיבי יכולים רק כלים לספק. בני אדם הם כל כך מלאי טעויות וגרביים ופשטידות

אבל אסור לו לכתוב על כך אם הוא לא רוצה לשעמם את הקוראים . אחרת אם הוא יכתוב על זה מה כבר מבדיל בינו ובין עוד בלוגר ? .

יתכן שהכתבים הנ"ל אינם תופסים זאת אבל ברגע שהם מתחילים לבלבל את המוח על חייהם הפרטיים אין שום שוני בינם ובין הבלוגר הממוצע ואז בשביל מה להמשיך לשלם להם? שהמערכת תפטר אותם ושתשכור איזה בלוגר ברבע המשכורת . הברנש לא יבצע שום תחקירים רק יטחן את המוח על חייו האישיים ועל יחסי המין שלו.

אם אני מבין נכון, הטענה העיקרית שלך היא שהחיים האישיים של העיתונאים לא מעניינים את הקוראים. אם כך הדבר, למה לא לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם? הלא ברור שלעורכי העיתונים יש אינטרס ליצור עניין אצל הקוראים וכך התופעה תדעך מאליה עם הזמן.

אלי, אני לא חושב שיש כאן בהכרח השפעה של תופעת הבלוגים על התקשורת.
רון מייברג הוא (ככל שזכור לי) "הבלוגר" הראשון והמוכשר ביותר בעיתונות הישראלית. הוא שטח את חייו לפרטי פרטים, נפשיים ופיזיולוגיים, ואף עשה זאת באלפי מילים לכל כתבה.
ושתו את דבריו בצמא, כי הוא מוכשר ועושה זאת היטב.
אני, למשל, מאוד אוהב כיום את דניאלה לונדון-דקל ואת עמוס אלנבוגן (כן, קורא "לאשה"… ומאוד נהנה!)

יש אמת רבה בדבריך, אבל אני לא חושב שניתן לפסול לחלוטין כתיבה אישית-ספרותית בעיתונות.
יש לה את המקום שלה, ואנשים אוהבים אותה כי היא מדברת ברמה האישית וקל להזדהות איתה (וכן, היא מספקת את יצר המציצנות).

כיום כתיבה זו בולטת לרעה כי כמותית היא עולה על כתבות המשרתות את מטרות העיתונות הבסיסיות, ובכך מעידה על נתק מהמקורות.
יש בהחלט לאזן, להגדיל את התכנים העיתונאיים "פרופר", כי הם הבסיס המוצק, ורק לאחר שהם יהיו ברמה מספקת – הם יעניקו לגיטימציה לעיתונות האישית.

לאמיגו: כוחות השוק בלבד יגרמו בהכרח להזניה של תכנים וירידה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אחד מהתפקידים של העיתונות הוא להעלות דברים נסתרים ולהציף אותם, ואף לדחוף אותם – לתודעה הציבורית. ברגע שהם הולכים בדרך הקלה, דרך הרייטינג בלבד – הם משתתפים ב"סימום" הציבור, הם משרתים את הצורך של השלטון והפושעים/נוכלים בשמירת הציבור "על אש קטנה", פסיבי וצייתן.

אולי זה עצוב וחבל, אבל את הרבה מאוד אנשים מעניין לקרוא מה קורה אצל יאיר לפיד בבית, מה שלום נטשה, בתו הקטנה של יהונתן גפן ועוד שלל דוגמאות.
אולם, אתה מתייחס אל חלק אחד של העיתונאות, קיימות כתבות רציניות ומעמיקות על שלל נושאים, תחקירים חשובים ועוד שכן קיימים בעיתון, לצד הטורים האישיים (שים לב, אישיים) שהזכרת.

באותה מידה, למה אתה צריך לשלם על הספורט אם זה לא מעניין אותך, מודעות אבל וכו'?
עיתון הוא עיסקת חבילה, אשר בין היתר מפיצה טורים אישיים, של אנשים שהבעלים של העיתון רואה שסיפורם האישי, עשוי לעניין מישהו ולמכור יותר…

לגיטימי בעיניי.

בתור מי שכותבת טור, אני חושבת שאתה מפספס נקודה חשובה. אני כותבת טור בעיתון נישה של "ידיעות אחרונות". כל עוד אני כותבת בו, בעיקר דברים קלילים שאין בהם חומר עיתונאי מהותי – אני לא אכתוב גם פרשנות פוליטית ב"הארץ", או גם ידיעות על פלילים ב"מעריב". יש משמעות גדולה למקום בו הדברים נכתבים. אני חושבת שיש מקום לכתיבה עיתונאית, שהיא בעצם סוג של כתיבה ספרותית ולאו דווקא חדשותית-אינפורמטיבית – בעיתונים הצדדים, בנישות מסויימות, באינטרנט או במדורים המתאימים.
ברור שאם מישהי היא הכתבת הכלכלית של גלובס, זה מאוד לא מתאים שהיא תכתוב גם על חיי הרוח שלה ושל כלבתה רוחמה.
ברור שאם היא כותבת בעיתון שעוסק בכלבים, זה כן מתאים.

האם ההשפעה השלילית לא מתפשטת . על פי הכתבה ב"העין השביעית " יותר ויותר כותבים מעדיפים לספר לקוראים על חייהם ועל טקסי קשירת הגרביים שלהם במקום לבצע תחקירים של ממש.
זה טוב ויפה שיש מקומות שמתאימים ל"כתבות " מהסוג הזה אבל נראה שהן תופסות יותר ויותר מקום בעיתון על חשבון תחקירים רציניים . אני כמי שמוציא כסף על העיתון אאאלץ לחשוב פעמיחים אם אני רוצה לרכוש עיתון שיש בו יותר מדי כתבות מסוג זה.

איתן,
גרמת לי נחת רבה בתגובתך. אגב, כתבתי ב"לאשה" בדצמבר (בחנוכה) על חד הוריות. אולי נהנית גם מזה.
אלי אשד, בלבלת והתבלבלת. בלבלת בין כתיבה על יחסי מין לבין כתיבה על חיים אישיים. בילבלת בין מטרת העיתון כספק מידע לבין מטרותיו האחרות כמקור קריאה בסופי שבוע.
בילבלת בין הכתבות של יאיר לפיד לבין כתבות של אחרים על חיי מין פרטיים.
יאיר לפיד כתב ברגישות ובתבונה על חיי זוגיות ועל יחסי גברים נשים ואני רוחשת לו כבוד גדול על כך.
טור אישי נותן זוית ראיה של כותב. יש כותבים שיש מה לקבל מזוית הראיה שלהם. כמו יאיר לפיד, יהונתן גפן, מאיר עוזיאל, אתה, קובי אוז ודומיהם (רואים שקראתי פעם "מעריב" לפני הפיטורין של כולם שגרמו לי להחרים אותו).
עד כאן ותודה שקראתם.
רות לובין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

twenty + 11 =