המשורר שעבורו הזמן עצר מלכת-

באופן כללי יותר ניתן לומר שהרשת תופסת את מקומה של תקשורת ההמונים הצנטרליסטית כמקום מוביל תרבותית, לכל מי שלא מוצא את מקומו בקרב קהל היעד חסר הפנים של התקשורת המסחרית.

בקיצור, בית חם לכל "קבוצת שוליים" אשר לא זוכה למקום יקר מפז מעל דפי העיתונות המודפסת או התקשורת המשודרת.

לשירה, כמו לסוגי אמנות אחרים, הרשת מקנה רנסאנס ושוברת את המחסומים המסחריים ההולכים ומנמיכים את רמתה של התרבות ה"מנותקת".

התקלד לי צירוף פואטי בתגובה הקודמת, תעיר את עיני, אז אמשיך: אני האחרון שאזלזל בכוחה של הרשת. אך הרשת, במקרה הזה בדיוק כמו העיתונות המודפסת, היא מדיה. ואי אפשר שוב ושוב לדון בכוחה של המדיה, ולא להתייחס לעניין עצמו, השירה.

הבעיה של ויזלטיר היא לא אנכרוניזם אלא משהו הרבה יותר פשוט: אגוצנטריות.
הזמן וכל השאר נעצרים בו עצמו: אין שירה ואין משוררים אחריו, אין תרגומי שייקספיר אחריו, והרגע האחרון שבו היה כשר לקבל את פרס ישראל היה כמובן הרגע שהוא קיבל אותו (אחרי ששפך קיתונות של בוז על "מפריסי פרסים" כלשונו, כגון יהודה עמיחי).
הטענה כאילו אין פסה שירה עברית מן העולם כל כך מגוחכת שמיותר להגיב עליה.
ואין קשר בין ויכוחים, בעיתון או באינטרנט, ובין שירה. ולא, השירה לא עברה לאינטרנט. האינטרנט הוא עדיין מפלטם של מי שלא הצליחו להיכנס לקומץ מוספי הספרות או להוציא ספר בקומץ ההוצאות הנחשבות מכובדות.
הסיכוי למצוא שירה גדולה, מרגשת, חשובה ב'במה חדשה' עדיין קלוש. אלף סליחות.
ותגיד, אלי, אולי אתה צריך מגיהה? בהתנדבות! לא? אז אולי לפחות לקרוא שוב לפני שמפרסמים?

אם הבנתי אותך נכון, אז הויכוח של נתן זך עם דורי מנור על מקום החרוז הוא ויכוח חסר כל חשיבות ועניין, וזה שמאיר ויזלטיר דן בויכוח הזה בפירוט – זה עצוב ואף פתטי, ולעומת זאת המאמר שלך על "המשוררת סיון בסקין" הוא "בעל עניין רב", נו, מה אפשר להגיד על זה? לא הרבה. אפשר לעשות איזו תנועה קטנה עם הראש

שלום לכולם,
לא יודעת איך הגעתם לדבר עלי, אבל אני מאמינה שהדיון שהתנהל בשעתו על העבודה שלי באמת אינו חשוב, בדיוק כמו שהוויכוח בין זך למנור (שנוהל בעיקר ע"י כותבים בכתבי עת, ולא ע"י זך ומנור עצמם) לא היה חשוב. לאמן יש רק תפקיד אחד: ליצור אמנות טובה, עם או בלי חרוזים, לשיקולו האמנותי. בכלל, אני מציעה שנקרא יותר ספרים ופחות דיונים בכתבי עת.

סיון בסקין