העמדה של עמוס אדלהייט

המשורר עמוס אדלהייט

 

…אנו עומדים בעולם חדש.
לקראת ארכיטקטורת –יופי חדשה, אוניית הדגל שלנו כבר מקדימה את הזמן. עליכם ללמוד מחדש לקרוא בשפה חדשה.
מול המבנים הסמנטיים השגורים והמיושנים, המיועדים להריסה זמן רב, אנו מציבים רעננות, מקוריות ,חידוש.
החובה העליונה להרחיב ולשכלל את הלשון (מילים חדשות, צירופים חדשים, מפתיעים נועזים), העיקרון ליצור בכלים אישיים שפה חדשה, אותנטית, סמאנטיקה מקורית הנשענת על ראיה חדשה, צורות חדשות, חידוש התכנים עד כדי יצירת תכנים חדשים ויצירת דיאלוג עם קוראים חדשים.
שירה כפעילות מילולית-תקשורתית עליונה חייבת לפרוץ דרך אל דיאלוג זה, שבלעדיו כל מערכת –שמש סמאנטית קורסת.
(הפתיחה למאמר "שירה חדשה בשנות ה-90" מאת עמוס אדלהייט ואריק א., הופיע בגיליון "עכשיו" מספר 56, 1989).

המשורר, המבקר והעורך עמוס אדלהייט הוא כיום אחת הדמויות המרכזיות בשירה ובספרות העברית, הן כאחד משני עורכי כתב העת הספרותי החשוב, האיכותי והנשכני "עמדה" הן כעורך של סדרת ספרי "עמדה", שמפרסמת מחדש קלאסיקות נשכחות של הספרות העברית מפרי עטם של סופרים ומשוררים כאשר ברש, נח שטרן ואחרים, והן כאחד המשוררים הבולטים ביותר כיום בשירה העברית החדשה.

על אף כל הישגיו, הוא עדיין אלמוני, שכן כלי התקשורת והמבקרים מעדיפים להתמקד במשוררים מעטים, הידועים והמתוקשרים, גם אם מיטב יצירתם נכתבה כבר לפני עשרות שנים. אבל מי שמתמצא בסצינה הספרותית הפנימית של השירה הישראלית מודע למרכזיותו וחשיבותו של אדלהייט.

עמוס אדלהייט החל לפרסם שירים בסוף שנות השמונים. תחילה פרסם בגליון 55 של כתב העת הספרותי, "עכשיו" בעריכתו של גבריאל מוקד "". 19 משוררים צעירים מוכשרים אחרים פרסמו בגיליון זה, בהם אריק א., רפי ויכרט, דורי טרופין ואפרת מישורי. כולם קיבלו את השם "קבוצת עכשיו 55" על שם הגיליון שבו הופיעו לראשונה. במשך זמן מה כמה מהם אכן פעלו כקבוצה מגובשת, שנהגה להיפגש בבתי קפה לדיונים סוערים בענייני ספרות ולארגן ערבים ספרותיים. חברי הקבוצה התחברו לשירתם של משוררי שנות החמישים והשישים מדוד אבידן ועמיחי ועד לדליה הרץ, ישראל פינקס ויונה וולך. אבל היה בשירתם גם ניסיון ליצור חידושים סמנטיים על בסיס הדיאלוג עם קודמיהם.

יחד עם כמה מעמיתיו מקבוצת "עכשיו 55", ביניהם רן יגיל ואריק א., הקים אדלהייט את המגזין "עמדה", בו הם מנסים ליישם את רעיונותיהם בדבר הדרך שבה צריכה הספרות העברית ללכת .

 

השירה של עמוס אדלהייט

"הרוכבים באו מההרים ובראשם משהו כמו מצביא
עומד ומי בעצם הם, מרכיבים על הכתפיים שריון
כמו מכשף תכנת מנסרות חתוכות צבע שהיו גופים מתכתיים
זוהרים כמו פנסים מוחזקים בחגור
והרוכבים נשאו שקים כבדים והייתה בם
מחשבה כמו שמיכה סמיכה …
ומשהו כמו מצביא ניצב בטירה ומתבונן בם
במחשבה משהו ניצב שם שעות
יכולתי להישבע שראיתי מה הוא עשה שם ומה קרא לו
(רוכבים, מאזניים יוני-יולי, 1992).

בשירתו של עמוס אדלהייט יש מיתוסים קדומים וחדשים והתייחסויות שונות למדעים, לטכנולוגיה החדישה ולמדיה החודרת לכל. טון המודעות העצמית האירונית שהוא כה דומיננטי בשירה מאז ימי זך, הוחלף ב"אני" רציני יותר, שאינו נבהל מפאתוס, "אני" שאינו חושש להתמודד עם מסתורי היקום העמוקים ביותר, לזעוק ולהיאבק כנגד העוולות הכלכליות והפוליטיות כאן ועכשיו. זאת בניגוד לגישה הפסיבית האירונית שמאפיינת כל כך הרבה משוררים אחרים.

מטבע הדברים התפתחה שירתו של אדלהייט בשלבים.
בראשיתה הייתה זו שירה לירית מעודנת ושגרתית בסגנון משוררי שנות השישים. שום דבר שלא נעשה לפניו, ולעיתים קרובות בהרבה יותר כישרון.

השלב השני היה מוצלח יותר. בשלב זה יצר המשורר מיתולוגיה עתידנית, המבוססת על אימאז'ים שונים מספרות המדע הבדיוני. מעטים בשירה העברית ניסו זאת לפניו (הבולט בכולם דוד אבידן) ואף לא אחד מהם ברוחב היריעה ועוצמת הדימויים של אדלהייט. את רוב השירים מסוג זה אפשר למצוא בספרו הראשון "נשימה". אבל יש תמונות עתידניות רבות עוצמה גם בשירים אחרים של אדלהייט שלא כונסו, למשל בשיר "נסיון הפיכה כושל" ובשיר "רוכבים".
ב"רוכבים" שאמור היה להיות פרק ראשון בפואמה עתידנית, מראה אדלהייט את העניין שלו בנופים כמו עתידניים שבו בזמן מזכירים לנו תקופות קדומות. בנופים אלה יש מצד אחד לוחמים מכניים ומצד שני טירה ואדונה. העבר והעתיד משתלבים כאן ללא הפרד בתמונה צבעונית ומטרידה ביותר.
משום מה שיר זה לא כונס לאחד משני ספרי השירה של אדלהייט שבהם נדון כאן.

בשלב השלישי של שירתו נוהג אדלהייט ליצור שירים ארוכים וחידתיים, מלאים באזכור של מונחים ושמות, שירים שאינם קלים כלל להבנה ול"פיצוח". את השירים האלה ניתן למצוא בספרו השני "סמאדריס".

לאחרונה החל אדלהייט לפרסם שירים מסוג נוסף ב"עמדה". הוא מכנה שירים אלה "אידיליות", חלקים מפואמה רחבת היקף שתתאר כשתושלם את חייהן של כמה דמויות בארץ ישראל מימי התקופה העותומנית ועד ימינו.

הגיבורים של עמוס אדלהייט

יצאתי לטיסה בשמי האש
מעל לזך הכוכבים והשקיעות.
(מתוך "המראה").

ספר השירים הראשון של אדלהייט "נשימה" (הוצאת עמדה, 1996) שירים שפורסמו בין 1988 עד 1994.
ברוב השירים בספר אין כמעט סימני פיסוק. שלא כמקובל רובם ארוכים ואפיים, בניגוד לאפנת השירים הקצרים והאישיים. במקור הם היו אמורים להיות חלק ממארג סיפורי אחד, אולם אדלהייט חשש (ולדעתי, בצדק) שמארג זה יהיה מעל ליכולת הקליטה של הקוראים, ולכן החליט להקל עליהם ולהשאיר את השירים כיחידות נפרדות זו מזו. את כל השירים מאפיין מוטיב מרכזי אחד, היציאה ממחוזות היום יום אל המחוזות המיתיים, שאליבא דאדלהייט מקיפים אותנו ונמצאים בכל מקום.

כבר בפתיחת הספר מוזמן הקורא אל עולמו השירי העתידני המיוחד במינו של אדלהייט:
….ורועדות שמשות
ואור כחול ממלא את החלל
ורועדות שמשות גדולות ברעד לא מוסבר
כשאור כחול מציף את החלל
ואור אדום נצת.
(מתוך "המראה").

השיר מתאר את מסעו של המשורר בנופים מוזרים וחידתיים שהמשורר לגיבוריו מנסים לפענח.

המשורר והמתרגם עודד פלד התרשם כל כך משיר זה, חיבר בהשראתו את השיר "נחיתה רכה", שבו התייחסויות לסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים" ביחד עם מוטיבים תנכיים שונים. לעומתו, המבקר והסופר דרור בורשטיין התרשם הרבה פחות, כפי שבא לידי ביטוי ברשימת ביקורת בעיתון "הארץ". בורשטיין לעג למה שכינה שעטנז מוזר של שפה תנכית וסלנג עכשווי. אך כפי שהעיר פלד במאמר תגובה ב"עמדה" המפגש בין שפה תנכית גבוהה, שפת עבר, לשפה מדוברת עכשווית, אין בו, לא היה בו, ולא יהיה בו שום שעטנז."
נראה שבורשטיין עצמו ראה מאז את האור. בספרו האחרון "אבנר ברנר" הוא משלב נושאים יהודיים מודרניים וסיפור עתידני על חללית הטסה לירח של נפטון בדומה לאדלהייט ופלד בשיריהם.

מחזור השירים הראשון בספר, "נשימה", מתאפיין בדמויות יוצאות דופן עד מאוד בשירה העברית המודרנית, כמעט יחידות במינן. אלה דמויות של גיבורים אפיים המחפשים, נגד כל הסיכויים, תשובות למסתורין הגדולים של הקיום. בעולם השירה העברית המודרנית, המתאפיין בדמויות של אנטי גיבורים המייללים על מר גורלם (על רקע הברז הדולף הבלתי נמנע והסימבולי, אי שם ברקע), גיבורים אלה הם בגדר שינוי רדיקאלי. והדמויות של אדלהייט הם גיבורים במלא מובן המושג :
מי כאן גיבור בסבך האישיות נקמר
בגל ספקות פכפך כפיו במשחקי חשוב
דרגות האופי
על כסא קפלו ונעלמו
מכנית
והתקרה את חורונה חברה לתוך ורידיו באדישות.
(מתוך " מי כאן גיבור ")

על השאלה "מי כאן גיבור?” משיבים שלושת השירים הבאים בספר "נשימה", שכל אחד מהם עוסק בגיבור אפי עתידני אחר, החי בסביבה ובסיפור שאינם מובנים לנו לחלוטין ובכל זאת יש בהם עוצמה אדירה .

"קלהר" הוא נזיר עתידני סגפן הסובל מבעיות הקשורות לשינה ולחלימה:
כמחלה עצבי פלדה תקפו את קלהר
שלא שעה לשיעולו המר הגם שדם זרם
בחליפת הארגמן ובמטבח …
למרות מחלתו הקשה קלהר הוא דמות אצילית, הנאבק באומץ במצבו חסר התקווה. אופפת אותו הילה של דמות בעלת עוצמה קוסמית כמעט.

תיאודור הוא כהן גדול עתידני הפוסע בשבילי היקום בחיפוש אחרי מטרה בלתי ידועה:
תאודור כמכונה
פסע בשביל הפלנטרי
וראה את בוהק הפלנטות בקו הבקר התמידי המפעפע
ככתם ארגמן
משעבד מהירויות תאוצה רצחניות ומזליך את נקטר התבונה
הקוסמית
בגל מחשבה פועם.
..כמו מצביר גלקטי לא נודע שגר
בידי ביננים שאף מעבר לאלה הידועים
במפות אתות עתיקות שבתחנות הכוח במרכזים סולריים
שאיש בם לא חזה …
(תיאודור, בתוך "נשימה).

ו "ננד", שיר מלא מתח דרמטי ועלילה מרתקת הכתוב בווירטואוזיות לשונית, הוא סיפורו של גיבור עתידני שיוצא לפתור חידה מוזרה:
כשננד נדד לקול צרימת פסיעות בתוך אקלים
צרמו צליליו בעקביו …
בלילה חתוך שער, שער שאת חידת הארגמן יפתור כמו
תשבץ מכני שהונח על פני שולחן
כמפת חושים גדולה.

מהי חידת הארגמןו? איננו יודעים. אבל היא, מן הסתם, דומה לחידות הגדולות שעינו את האנושות מראשיתה, כמו חידת האלמוות, חידת הקיום ומשמעות החיים. כמו הגיבורים הגדולים של המיתולוגיה הקדומה שניסו לפתור חידות מסוג זה, גם גורלו של ננד רע ומר:
חזון פלנטי שבסיוט חזר
וזה דברו: ננד סומן בחץ שחור אחר נודה אל הצמתות.
דומה שננד הוא לנווד קוסמי נצחי, מעין קין שנידון להיות נע ונד בגלל פשע שביצע בעת חיפושיו, ואולי בגללם. אך הוא ממשיך בחיפושיו ולא יוותר על מאמציו לפתור את החידה ויהי מה.

בשירים אלה ואחרים יוצר אדלהייט מיתולוגיה אישית פרטית משלו, שהיא שילוב של המיתולוגיה הקדומה, מיתולוגיה עתידנית של פילוסופיה מערבית ומסורת יהודית שבה העבר הרחוק פוגש את העתיד הרחוק, שבה האדם לעולם לא ידע את האמת ואת התשובה לשאלותיו ובכל זאת הוא ממשיך לחפש. הדמויות של אדלהייט הם גיבורים ואנטי גיבורים, ודווקא משום כך הם מרשימים הרבה יותר.

השער השני בספר "נשימה " – "דירה" נראה לכאורה שגרתי יותר מהשער הראשון. אדלהייט מתמקד בסביבה מוכרת יותר, זו של דירתו . אבל הפלא ופלא. גם בסביבה מוכרת לכאורה זו מוצא הקורא תווים והוואי של גיבורים ביחד ונגיעות מהמיתולוגיה וההיסטוריה. הכאן והעכשוו מחוברים לחלוטין עם העבר והעתיד, גם בדירה המודרנית הפשוטה מתקשר המשורר עם גיבורים קדומים כמו לנסלוט:
אני לוחץ על ידית דלת כדי לרדת מעליית גג
�
�ליה זומנתי על ידי לנסלוט וחבריו בשעת דחק
ועכשיו הלכו לנסלוט ו….הלכו ואני ארד ואלך מכאן ….
על רצפה עירומה אמצא קישוט פרעוני
נשר מרגלה אמצאך יורדת…
ושכשחצינו את מרחב החלל בהליכה זהירה
של אסטרונאוטים ברגלים כבדות בחליפות
חגורי אפוד מלא
ידענו שאנו מוגנים ממש כמו מסכי הטלוויזיה
ואטארי 2 זוממים ופולשים …
(מתוך "במרפסת שיש", בתוך "נשימה").

בשער זה כולל אדלהייט גם שירי אהבה, רגש בל יראה בשירים ההרואיים.

החלק השלישי של הספר הוא סינתזה ושילוב של נושאי שני השערים הקודמים. יש בו שירים אפיים בדומה לאלה של החלק הראשון כמו "מסדר מפקד"
מסדר סתור בו מולך סנטור רזה
באור שיניו נוחר את שנתו בעור שנהביו
מולך בעם והעם בו מלוך
בחייו נותר בגופו העולם השני
לחייו לחייו שנפלו הלחמו
איפה בניו בעור שנהביו המלכו תחתיו
בניו שמלכו לחמו על חייו
ופילגשיו מחו את הדם ממראשותיו לפני שגווע ברעב.
("מסדר מפקד", בתוך: "נשימה").

נראה שגם זה שיר עתידני המתרחש בעולם שבו סנטור כלשהו (אמריקני?) המליך את עצמו בעתיד פוסט אפוקליפטי. אך שיר זה שונה מאוד משיריו העתידניים של אדלהייט מהמחזור הראשון, שכן הסנטור ובניו אינם דמויות הרואיות בדומה לקלהר וננד. לאמיתו של דבר זהו שיר מבעית הרומז על עתידנו האפשרי.

עלילת השיר "חיפוש" היא לכאורה מדעית בדיונית מובהקת:
אדם ללא גורל הוגרל לשאת את הלפיד הקוסמי
מטר נמטר רסס
בקריסת קריסטל חד
ומחוג אחד הסס, אחר נכלא
בחתוך אפקי של ציר הפלנטה השוקע
וכך נמשך סיפור קוסמי מדעי בדיוני אפי למהדרין בו משתתפת גם מקהלה. אך סוף הפואמה רומז שכולה מתרחשת במוחו של הגיבור אי שם "בין יפו לחיפה", גיבור שהוא לאמיתו של דבר אדם חולה העומד למות בסוף מפתיע.

בשיר שמו נקרא הספר "נשימה" מופיע "אני" יוצא דופן עד מאוד:

אני יונק את ציר הזמן המתף לקיומי במרחב המפתל

ומתעקל לעברי במהירות

ב. נשאב ומצטמצם למערבולת

שתתיח את ראשי באדמת כדור זה, אופל מתכווץ

לגל אור שניזון מהיותי מוטל מונשם.

ה"אני" של המשורר כאן קטן וחלש עומד מול היקום ואימיו ונשאב אל תוך חור שחור, אבל ניחן גם בעוצמה אדירה וביכולתו לשאוב את הכל אל תוכו כמו חור שחור. הוא נשאב אל החור השחור רק כדי להיוולד מחדש כשילוב של תבונה ורגש. נראה שהוא משקף את טענות המשורר שהוא מבטא בצורות שונות : האינדיבידואל יכול להביא לשינוי אם יתאמץ מספיק, אם כי שינוי זה עלול לעלות לו במחיר יקר.

שיא הספר בשיר הסיום של "נשימה"- "עבודה". שיר זה מתאר את מבריאת האהבה משך שבעה ימים שבהם חי המשורר עם בת זוג (כמו שבעת ימי הבריאה ), וזאת מנקודת המבט של פועל יצור ממעמד חברתי נחות, שעל אף מעמדו מתעקש ללמוד ולהבין את האמת. אפשר לפרש פואמה זאת לא רק כניסיון להכיר את בת הזוג, אלא גם כניסיון לברוא השקפת עולם שלמה בניסיון לפתור חידה קוסמית אחרת, חידת בת הזוג:
…יעבור היום וישקע
ואנחנו כבר נמצא
בלי מאמץ
את הדבר שלשמו באנו ונכרע
ביראה
("עבודה", בתוך: "נשימה").

לפחות, אחרי כל המאמץ האדיר, משיג המשורר הארה כלשהי, וגם אם אין ההבנה השלמה ברת השגה, וגם אם המחיר כבד, לא היה המאמץ לשווא .

הביטוי האולטימטיבי לפתרון חידה במאמץ נורא מופיע בסיפור "רוג". זה סיפור מדע בדיוני שפורסם במגזין "עכשיו". זה סיפורו של "מפצח כספות קוסמי" שתפקידו לפצח את החידה הקדומה חידת "כוכבו של אכילס", כוכב שבו שלוש שמשות שעשר משלחות קודמות לא הצליחו לפצח את סודן . לא במפתיע, הרמז היחיד לפיצוח החידה הוא שיר קדום ולא מובן. מפצח הכספות אכן מצליח לפתור את החידה אך רק במחיר חייו. השאלה האם הפתרון היה שווה את המחיר נותרת פתוחה. אך דומה ששיריו עונים על השאלה הזו בדיוק שאינו משאיר מקום לספקות. נראה לי שסיפור זה משקף בצורה ברורה יותר מסרים דומים המופיעים בשיריו האפיים חידתיים של אדלהייט.

כדאי לזכור בהקשר זה שאדלהייט הוא חוקר של תקופת הרנסאנס ומעריץ גדול של התקופה ואנשיה, ובפרט את נחישותם לחקור את הבלתי ידוע ויהי מה. אם לשפוט על סמך שיריו, תקופה זו של תחייה תרבותית וחקירה עקשנית מקסימה אותו.

סמדאריס

כמשא שנוא תמיד מכל שנאה
ספרות זו שאסור להזכיר כלל
לתעד עלבון לבפנים כל מה שאינו חיים לא נספג
כי אם יוקא
אני לומד לאהוב ולהתחיל במאמץ ללא שגרה
מפעים ומסעיר
לכתב
("ספרות זו שאסור", בתוך: "סמדאריס").

ספר השירים השני שלו הוא "סמדאריס: שירים 1993-2000. השם הלא ברור במקצת של הספר הוא למעשה התרגום ללטינית של  "עבור סמדר"( סמדר היא חברתו של המשורר ) פרט  מינורי לכאורה אולם כבר נותן אינדיקציה על העולם החדש  והדורש מאמץ שהקורא צריך להיכנס אליו בספר זה.

הספר חסר כמעט לחלוטין סימני פיסוק , אך גדוש ידע תרבותי נדיר בין משוררים צעירים, שמות ומושגים שונים שנדרש ידע פילוסופי להבנת הקשריהם:
הבחנות מתחלקות רבועי מגלה נגללת בלתי נחלקת אצורה מתבהרת בוקעת
בחדות
כטעון יקר לא מרפה לא משקר סמן שאלה נשלל
מקריות לא תחגוג כאן יותר אדוני גדועה תתפצל
עסיס מתעכל …
[…]
קרן צולחת 1X מרחב פטולמאי
נלמד זיגוסטטיקה מוקולסטטיקה ,טרולאססטטיקה
טקסטורה קוסמית נצפית מחרכי מתמטיקה ישועית הערב התלקחות סגולה
באוויר פרדות קפואות מגביהות כדיוקן טיציאני חי ירח כלחי
("הבחנות מתחלקות", בתוך: "סמדאריס").
וכן הלאה בשיר ארוך מאוד, מלא וגדוש בשמות ומונחים שיהיו סתומים לרוב הקוראים. שיר זה (ואחרים בספר) הוא חידה נוספת שעל הקורא לנסות לפתור. יש להודות שרק מעט קוראים אינטלקטואלים יוכלו לפענח שירים אלה, ולמרות זאת המאמץ כדאי.

לצד הנושאים ההיסטוריים והקוסמיים העתידניים אפשר למצוא גם נושאים עכשוויים מאוד, נושאים שנדיר למצוא אצל משוררים צעירים. למשל בשיר "נשבר רעב":
נשבר רעב
לתקן משכורת ומי יתקן
וכשתדפוק בדלת יום אחד שנשבר כבר
ורעב חזר שוב למקום שממנו צמח ועלה לגדולה
שיר זה משולב בנושאים העתידניים שלו :
מבעד מצרי זהב נגלו ירחי העולם
כמערבולות אבק חובקות בכוח טמיר
כל שנותר מאחור …
אפשרות של חייו על כוכב זוהר קורן ונישא
נחרך בשמש היקום
קרבן נצול תחנות כח
ומתקפת פולשים …
כל שנתן נרצח שנתו
והנתן איננו עוד בחיים איננו עוד אפשרות
של חיים הנתן שהיה לעבר
מה אתו אבד
ומה אתך…
("נשבר רעב", בתוך: "סמדאריס").

השיר "הנה אנו עמלים " הוא מחאה פוליטית ישירה יותר:
הנה אנו עמלים עוטים נוצות בעופרת יצוקים בשער
כעופות פרושים בנוף המתחולל סלעי שדוף
כעני מחזר אחר פרוטה בין גדרות הקפיטל הננעצות …
("הנה אנו עמלים", בתוך: "סמאדאריס").

הן את הנושאים העתידניים הקוסמיים, והן את הנושאים הפוליטיים העכשוויים, מתאר אדלהייט בשפה שירית מדודה ויבשה מאוד, כמעט דיווח יבש ומתומצת של האירועים האפיים המדהימים או המזעזעים.

השיטה של עמוס אדלהייט

1. הרחבת הטקסט – לא עוד ליריקה מרוחה בזעיר בורגנות אפורה מצמצמת מגבילה ומרוקנת של הבעת חוויות ריגשית בארבעה דימויים כושלים. עיגון כולל של התשתית הטקסטואלית בטווח רחב של אפשרויות ובניית מרחב סכיזופרני המאפשר תנועה מתמדת, דינמיות על טקסטואלית פתוחה לקריאה כטקסט ולא כ"יצירה" נושאת פרסים המבטאת סמכותנות כובלת אנטי-דינמית של קיבעון מעיק.
2. פירוק השפה הייצוגית – שחרור כולל מהשעבוד הייצוגי של הלשון, משמע שפה מאגית של כוחות וזיקות, לחשים השבעות נוסחאות וסכמות, סמלים וקינות מקושרי עצמם, ענודי טבעות אימפליקציה."
(קטע הפתיחה של ANIFESTO MAGICO ANARCHISTA מאת עמוס אדלהייט, "עמדה" 6, 1998).

בנוסף לשירים, אדלהייט מפרסם בכתב העת "מטען"מאמרים שבהם הוא עוסק בפירוט בבעיות הפוליטיות ועכשוויות.
אפשר להזכיר את "התופעה הערבית בנבכי הציונות", מאמר שהופיע בגליון "מטען" מס' 5 ב-1999, בו ביטא אדלהייט דיעות "אנטי ממסדיות" קיצוניות ובין השאר ביטא שם את צערו על כך ש"האידיאל האישי של כותב שורות אלה– לראות בתפקיד ראש ממשלת ישראל ערביה לסבית ולצדה לפחות עשר שרות ושישים חברות כנסת– אינו עתיד להתממש בקרוב".

חשוב יותר לעניינינו מאמרו "הרהורים על החינוך בשעה זו" ("מטען" 4 , 1998) שבו העיר בין השאר על התופעה המטרידה של ההשקעות במחשוב בתי הספר שבאה על חשבון ההשקעות בספריות: "מאגרי הידע העצומים שהופכים נגישים לכאורה ,הם חסרי משקל לחלוטין ,פחותים ממשקלו של ספר יחיד– במידה שנקרא ברצינות– ממש כשם שמליוני מתים יכולים רק לצוף בתודעה ולסגת לפני רצח אכזרי אחד…"
(זו מסקנה שכותב שורות אלה מזדהה אתה בשעות מסוימות ביום, ודוחה בשעות אחרות, בהתאם למצב הרוח).
במאמר זה דיבר אדלהייט על תופעת דילול הספריות, וציין שספרים ממדעי הרוח אינם זקוקים לרענון, הם רלוונטיים ואינם מתיישנים. נראה שבמסגרת תפיסה זאת אפשר להבין את מאמציו ומאמצי הוצאת "עמדה" להוציא לאור מחדש ולהחזיר לתודעה הציבורית ספרים ישנים שנשכחו לחלוטין, של סופרים שאף אחד אחר (בוודאי לא ההוצאות המסחריות) לא יעלה על דעתו לגעת בהם בתקופתנו מוכת הרייטינג.

תפיסה זו בולטת יותר מכל במאמריו הספרותיים, שבהם הוא מתגלה כאחד מאנשי הספרות הצעירים הבודדים כיום, שיש להם שיטה ספרותית סדורה (אם כי כאשר נתקלים בשיטות של כמה מאלה באינטרנט אין הקורא יודע אם לצחוק, לבכות, או רק לנוד בראשו), ושיטתו היא אולי החשובה ביותר כיום בתחום השירה העברית. עוד בשנת 1989, זמן קצר לאחר שהחל להתפרסם כמשורר, פירסם אדלהייט יחד עם עמיתו אריק א. את מאמרם "שירה חדשה בשנות ה-90", בו היתוו כיוונים חדשים לדרך שבה צריכה ללכת השירה העברית. בעת פירסומו, לא עורר המאמר כל תשומת לב (שהרי מי ישים לב למאמר יומרני של שני משוררים צעירים ולא ידועים לחלוטין). בדיעבד שנים לאחר פרסומו, ברור שהיה זה אחד המאמרים החשובים ביותר שפורסמו ב"עכשיו".

במאמר זה קבעו המשוררים שהשירה החדשה צריכה לקיים ולפתח דיאלוג עם הקורא, דיאלוג שקיומו תלוי במידת האותנטיות של הטקסט והיכולת ליצור הזדהות רגשית –שכלית עם הקורא.
דיאלוג נכון ואותנטי עם הקורא נובע קודם כל משימוש מדויק במילים. שימוש מדויק במילים תורם להצגה אובייקטיבית של תוכן הדברים כפי שהם. המשוררים קבעו שהם מאמינים בהירארכיה של הדברים, שי דברים חשובים ומרכזיים יותר ופחות, "גבוהים" ו"נמוכים". על השירה לא להתעלם מפיצול זה אלא לעמוד על הקשר העמוק בין "גבוה" ל"נמוך" באופן המאפשר עיסוק בכל התחומים ואינו נמנע משימוש בכל מושא בהוויה ללא פיצול ערכי. לדעתם גם כאשר השירה עוסקת בנושאים "נמוכים" עליה להתחבר לדברים העמוקים של הקיום, פענוח הרוחני בחומרי.

במאמר מאוחר יותר ומפורט "שלוש מחשבות על השירה" ("עמדה" 2, 1995), הרחיב אדלהייט את התפיסות האלה וקבע שאחת הבעיות העומדות היום לפני השירה היא הניסיון לבודד אותה בתוך מגדל שן מנותק ומנוון, מה שהפך את העיסוק בה לאזוטרי ובלתי מובן. כל זה עומד בניגוד לאחת ההכרות המהותיות בשירה: שהיא נובעת מהחיים. ואם השירה מנותקת מהחיים כי אז האני השירי הוא מלאכותי לחלוטין ואינו יכול לזכות בכל עצמאות וממשות. פיתוח של "אני" שירי ממשי כרוך בעימות מתמיד עם החיים עצמם ובנקיטת עמדה לגביהם. עימות שאין למצוא בשירת "האני" של נתן זך וחקייניו.

"ניתן לאמר ששירה שמנוכרת ומתנכרת לחיים אינה אלא שעשוע סמנטי, משחק אקלקטי אשר מובן למשחקים בלבד, המתפקדים כמעין כת פנימית וסגורה. מעל לכל היא אינה מסוגלת ליצור יותר דיאלוג עם קוראים שאינם מסתפקים באותו תחכום העומד כבסיס יחידי לשירים, קוראים שעשויים לבקש מהשירים משהו נוסף". בסופו של דבר, שירה אינה "צריכה להיות מעורבת" היא מעורבת מעצם טבעה. לדעת אדלהייט, חסרה כיום בשירה העברית התמודדות אמיתית עם העולם החיצוני ומבט אובייקטיבי על העולם החיצוני, כפי שנהגו משוררים נערצים עליו כמו יעקב פיכמן, פנקס, הרץ, ראב ואבות ישורון.

להשיג מטרה זאת של יצירת שירה חדשה וספרות עברית חדשה פועל אדלהייט בשלושה אופנים: דרך השירים שהוא עצמו כותב, דרך המגזין שהוא עורך, ודרך מאמרי הביקורת האכזריים מאוד לפעמים שהוא מפרסם במגזין זה.

ניתן לסכם שבעולם הפורה והמגוון של השירה העברית, עמוס אדלהייט עומד היום כדמות כפולת פנים, שמצד אחת מסתכלת על העבר ומזכירה אותו, ומצד שני מתווה את הדרך אל העתיד.

"נטלתי חרבי והלכתי לברוא לי עולם משלי .
לקחתי אתי את הכל. רצחתי שמש ישנה ועשיתי
חדשה מכמות האור שהבאתי אתי.
הנפש לא רצתה הרבה. היא בקשה רגישות .
מוסיקת חלילים דקה תליתי על רוח סובבת
הדבקתי עננים בצורת צפרים פשוטות איברים ."
("נסיון הפיכה כושל ", בתוך: "עכשיו" מס' 56, 1989)

גיליון מגזין "עמדה" עם תמונה של עמוס אדלהייט ואנשי מערכת אחרים.

ביבליוגרפיה על אדלהייט

עמוס אדלהייט ואריק א. "שירה חדשה בשנות ה-90". עכשיו מספר 56 , 1989 .

עמוס אדלהייט "שלוש מחשבות על שירה " עמדה מספר 2 1995.

רפי ויכרט  " משוררים ומגמות בשירת שנות השמונים והתשעים " עכשיו מספר 61 1993 , ע' 146-150.

שרה ספטי (מאיר ) " על הספר "נשימה " לעמוס אדלהייט " אפיריון מספר 56 1999 ע' 29-30.

עודד פלד "נשימה של תודעה " עתון 77 מספר 202 דצמבר 1996. ע' 6.

שמואל שתל "סימן שאלה מתוק מיתמר כהד " עיתון 77 , מאי 2002 , ע' 10-11 .  

קישורים רלבנטיים   :

עמוס אדלהייט בויקיפדיה

עמוס אדלהייט בלקסיקון הספרות העברית החדשה

רן יגיל, ריאיון עם עמוס אדלהייט על שירתו. חלק ראשון, באתר בננות, 24 בפברואר 2009

רן יגיל, ריאיון עם עמוס אדלהייט על שירתו. חלק שני, 3באתר בננות, במרץ 2009

רפי וייכרט על עמוס אדלהייט

הספר "סמדאריס " בסימניה

הספר "אופציה פואטית " קובץ מאמרים  עם אריק א. ורן יגיל  

עוד על המגזין "עמדה "

"עמדה " בויקיפדיה

אלי אשד על הכוהנים הגדולים של קודש הקודשים :סקירה על המגזין "עמדה"

עמדת המגזין "עמדה"

שירה מדעית בדיונית עברית

רן יגיל עורך נוסף של "עמדה "

אריק א. משורר האהבה והאימה