web analytics
קטגוריות
תקשורת

וידויו של סופר :הייתי עבד המין של כנופית דוגמניות נאציות

יום אחד הלכתי לערב ספרותי בסיום הערב הייתה לי שיחה מעניינת עם שתי בחורות נחמדות מאוד היחצנית של הוצאת "כינרת", והיחצנית של הוצאת "כתר" ( "אנחנו יריבות רק מקצועית,במציאות אנחנו ידידות טובות מאוד").
סיפרתי לגברות הנחמדות הנ"ל שבקרוב אני מוציא לאור ספר בהוצאת מודן בשם "הגולם " ביחד עם אורי פינק.
הן היו ספקניות.
"יש שם קטעים של סקס קשה ?"
"אה, לא בדיוק".
"אם כן הקפד להכניס כאלה. ספר שאין בו קטעים פורנוגרפיים כהילכתם , לא ימכר היום".
שאלתי את הגברות הנ"ל כיצד יכול אדם שמוציא לאור ספר להגיע למעמד שתהיה עליו כתבת שער בגיליון יום שישי של אחד העיתונים היומיים.
"פשוט מאוד, אתה צריך לספר לעיתונאי על משהו בחייך שקשור בסקס ורצוי פרברטי ככל האפשר, מין קבוצתי, גילוי עריות עם האבא האימא או הדוד, סקס עם בעלי חיים, נקרופיליה ,סאדו -מאזו  וכו' וכל המרבה  וכל המזעזע הרי זה משובח ומבוקש יותר ".
" האם תיאור של הרפתקאותי במערב טקסס ובג'ונגל האפריקני לא יתאים לכתבת שער?"
" עזוב הז'אנר האריק שרוני הזה כבר לא מעניין אף עיתונאי רציני היום"
" אז אולי דיון בסיפור בריחתי מהכלא השמור ביותר בווינציה יעניין אותם ?"
" גם כן לא, סיפורי בריחה מהכלא הפסיקו לעניין את העיתונאים עוד מימי נתן זהבי בשנות ה-70  צריך משהו שקשור לסקס"
"ואולי החקירות שלי על הכת שמשבטת אנשים ובראשם את המנהיג שלהם יעניינו אותם ?"
"גם כן לא סיפורי כתות מוזרות הם פסה, צריך משהו שקשור בסקס"
"  מה גם זה לא ? אז אני מבין שגם תיאור המפגש שלי עם חייזרים לא יעניין אותם"
" רק אם קיימת יחסי מין עם אחת החיזריות , ועדיף עם אחד החייזרים"
" כן כן הרבה מהכתבים האלה הם הומואים אתה יודע , זה כבר יהפוך אותם לסימפטיים כלפיך"
" תבין , הכתבים האלה לא כותבים עליך , הם כותבים על עצמם , איך הם ניפגשים ביצור המוזר הזה הסופר, והם צריכים משהו מוזר באמת כדי להיאחז בו בסיפור".
הירהרתי :
" אז אולי הפרשה שבה נלכדתי בידי חבורה של דוגמניות בלונדיניות נאציות שביצעו בי מעשים מגונים עם מגלבים תעניין אותם?"
"או ! בזה הכתב הרציני יכול להתעניין !!! אני כבר יכולה לחשוב על הכותרת "וידויו של סופר : הייתי עבד המין של כנופית דוגמניות בלונדיניות  נאציות!"  זה יתן לך כתבת שער!"
אכן חומר למחשבה.

מצחיק מצחיק אבל זוהי תופעה שהפכה לדומיננטית במקומותינו של סופרים שחושפים את חייהם הפרטיים ביותר במסגרת מסעות קידום ספרם. הסופרים כאשר הם שואפים לפרסם ספר בכלי התיקשורת נאלצים להביא "סיפור עסיסי" מחייהם לכלי התקשורת כדי שמישהו בכלל יטריח את עצמו להסתכל בכיוון שלהם. ואחרי הכל יש לעורר תשומת לב לספר ויהי מה. כתבים היום אינם מתעניינים בראיון עם סופרים אם לאלה לא יהיו פרטים "אקזוטיים " כלשהם מחייהם. היחצן והמשורר אילן שיינפלד אישר זאת בהרצאה ששמעתי ממנו לא מזמן. הוא אמר שדבר ראשון הוא חוקר סופר שפונה אליו איזה סיפורים ביזאריים במיוחד יש לו לספר על חייו . וזה לדעתי גם בגלל הרמה הלא גבוהה של כמה מהעיתונאים בתחום זה שאינם מסוגלים למצוא משהו מעניין בכותב ובספרו מבלי לפרסם סיפור עסיסי על המחבר ( ואם יש בו אספקטים מיניים אז אלה תמיד יודגשו בידי העיתון ).מאידך יש להודות :אם הנושא של הספר מעניין מספיק כשלעצמו אין כל צורך למלא כתבה עליו בפרטים מצמררים על חיי הסופר. אבל אם הוא לא מעניין מספיק … אם זה עוד סיפור שגרתי על עוד רומן אהבה בחו"ל סיפור על גירושין , או הבגידות של אישה בבעלה וכו' וכו' אז אני בהחלט יכול להבין את הכתב שהוא נטפל לדברים האלה דווקא
וכך הסופרים האומללים נאלצים לגלות איזו טרגדיה משפחתית בחייהם, או סטיה מינית כל שהיא או לכל הפחות למצוא או להמציא פרשיה מעברם האפל בבית סוהר תל מונד.
וכי מי יכול לשכוח את הסופר שטרח לדווח לכל עם ישראל בראיון סוף השבוע איתו כי הוא מאונן תוך כדי כתיבת ספרו? או את הסופרת שסיפרה שהיא אוהבת להטיל את מימיה במקומות ציבוריים ?  וכמובן יש להשמיץ ולהטיל רפש על כל בני המשפחה והמקורבים.נראה שכיום מרוב גודש "גילויים אישיים מדהימים " כל סופר מתראיין חייב לגלות על עצמו דברים חדשים מדהימים ומביכים יותר מקודמיו כדי לעורר עניין בציבור שכבר התרגל לשמוע דברים מדהימים ומזעזעים  על סופריו שמזכירים יותר מכל דבר אחר לאחר קריאת ראיון עימם "פריקים" בקרקס. הנה דוגמה מהזמן הקרוב מ"מוסף הארץ" שם פורסם ראיון קידום ספר חדש עם הסופרת יהודית קציר. רובו עסק בשאלה החשובה עם ספרה החדש שעסק בפרשיה לסבית מבוסס על חייה אמיתיים .
העיתונאית הנרעשת טרחה לדווח לקוראים שעורך ויחצן הספר מנחם פרי "הזהיר אותי שלא לשאול את יהודית קציר האם הפרשייה הלסבית  בספר קשורה בחייה האמיתיים".
ודאי ובכך הוא רמז לה מה בדיוק היא צריכה לשאול את הסופרת כדי להפוך את הראיון ל"תיקשורתי " יותר. הסופרת בכל אופן  ( ואולי לאכזבת העיתונאית ) הכחישה את הכל. אחרים במקומה היו מאשרים הכל ואף מוסיפים כהנה וכהנה הכל בשביל החשיפה.
אין מה לעשות יגידו לי, זה מחיר התקשורתיות והחשיפה כיום , אתה רוצה למכור ספרים ? אתה רוצה להופיע בעיתון ? אז שלם את המחיר.אף אחד לא מעוניין לשמוע אם יש לסופר גם דיעות בנושאים כלליים בעינייני העולם, החברה, תרבות ופוליטיקה.
יתכן אבל יש לכך גם השלכות לטווח ארוך על מעמד אותם סופרים בכלל .
אם השיחה של העיתונאי עם הסופר מתדרדת לוידויים נוטפי דמעות על חייו מעלליו וסטיותיו של הסופר הנ"ל איש לא יוכל לקחת את הסופר  לעתיד ברצינות. הספר אולי יזכה לקידום מכירות אבל זה חוששני יהיה קצר ימים והסופר לעומת זאת מאבד את מעמדו כ"איש רוח " שיש מה לשמוע ממנו דברי טעם נוקבים על החברה והתרבות .
התוצאה מהסטריפטיז הזה היא שאנשים אלה גם מאבדים את כבודם של הקוראים כלפיהם. יש דבר כזה שנקרא "פרסונה ציבורית" של מחבר או של אנשי ציבור ואין מה לעשות גילויים כאלה פוגעים בו באופן אנוש. הם אינם מוסיפים לאהדתנו כקוראים לאינטליגנציה של המחבר או לאישיותו.
זאת אולי דוגמה לדבר שהמבקר אמנון נבות והעיר עליו , שרוב הסופרים העבריים כיום עסוקים לחלוטין ב"צרעת של עצמם " ואדישים לכל דבר אחר.וזה בהחלט משתמע מהראיונות איתם 
נשאלת אגב השאלה לכמה סופרים היום יש בכלל "פרסונה ציבורית " שתאפשר להם לדבר גם על נושאים כלליים מבלי שיצחקו עליהם ושעדיין לא נהרסה בראיונות מעין אלה . לא הרבה אני יכול למנות אותם על שתי כפות ידיים : עמוס עוז , א. ב . יהושע , דוד גרוסמן , אפפלד, מאיר שלו ( שגם כן פגע בפרסונה הזאת בכמה ראיונות חדשים שנתן ) משה שמיר ,אהרון מגד , ס. יזהר , שולמית הראבן ,חיים גורי, סמי מיכאל  ואולי עוד שניים שלושה.
עצתי למחברים השונים היא:  אם אתם רוצים להשיג מעמד של "אנשי רוח" שיש להם מה לאמר על בעיות השעה חשבו היטב על מה שאתם אומרים בראיונות , כי זה בהחלט ובהחלט יכול להזיק לכם לטווח הארוך, בעיני התקשורת , בעיני הציבור הרחב ובעיני עמיתיכם הסופרים. 

אבל אם אין לכם כל כוונה כזאת ואתם רק רוצים למכור ספרים ולהיות מפורסמים לחצי שניה ולמושא לבוז וללעג ולזלזול לאחר מכן  המשיכו לקשקש את סיפורי החיים המזעזעים שלכם.

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

5 תגובות על “וידויו של סופר :הייתי עבד המין של כנופית דוגמניות נאציות”

אכן, פני הדור כפני הכלב, ושעתה היפה של הספרות העברית חלפה עברה לה, כך נדמה. ויזלטיר כתב על כך (דווקא לא קונן, אלא כתב בפיכחון מריר) במסגרת סקירה המדריך לשירה של זנדבנק, במוסף "ספרים" השבוע.

מה העניין הזה עם העריכה? זה מעיד על חוסר כבוד לקוראים. אתה יכול לומר דברים של טעם, אבל אם כל הפסיקים שלך לא במקום, למי יש סבלנות וכוח להתייחס אליהם?
לעצם העניין, הטיעון שלך מוכר וידוע ולא העלית זווית חדשה; נימת הדברים הסקפטית-צינית כביכול לא משעשעת, וגם מגלה נימות הומופוביות, אף על פי שאתה מביא דברים בשם אומרם ("הרבה מהכתבים האלה הם הומואים אתה יודע..")
המצב שאתה מתאר נכון בכללו ולא משמח, אבל הוא דומה למצב בכל העולם, והוא אינו חזות הכל. קייס אין פוינט: גוטפרוינד. ויש עוד: שפרה הורן, אביגור-רותם וכ'.

פני התקשורת כפני האומה. פעם, בעולם, היו אומות של נורמות חברתיות, והיום – אומות של סטיות חברתיות. אתה מבין לאן העולם התפתח? ממצב של הסכמות כלליות, למצב של חריגות. היום, כולם רוצים להיות חריגים, בעוד שפעם כולם רצו להיות תמיד מאותו סוג. מכנים זאת היום – אינדבידואליזם, או חופש הפרט.
חשוב להבין שאינני טוען טענה ערכית, כי אם טענה אנתרופולוגית בלבד.

אבל תמיד יש מקום להשמיעו מחדש לאור מה שקורה בכלי התקשורת .
אני גם מוצא את הטענות לגבי טיעונים שונים שהם "ידועים " כאן ולגבי נושאים אחרים לא רלבנטיות . מוכרים למי? לא כל אחד נמצא בברנז'ה הנכונה ומכיר את הטיעונים האלה ותמיד יש להעלות אותם מחדש לאלה שאינם מכירים אותם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 − 1 =