לימור שריר , רופאה בהכשרתה וסופרת – יזמה ותיכננה קורס המשלב ספרות ורפואה עבור הסטודנטים לרפואה בפקולטה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב והיא אף תעמוד בראשו. הקורס הנקרא: קורס רפואה וספרות- דו-שיח רופאים סופרים, ישים את הדגש על רב שיח בין הסטודנטים לסופרים ועל זווית הראייה שלהם לגבי עולם הרפואה, על יחסי רופא-חולה ויעסוק בחיבור בין כתיבה ורפואה.במסגרת הקורס יופיעו בפני הסטודנטיםמבחירי הסופרים, המשוררים וחוקרי הספרות בארץ.
דיקן הפקולטה לרפואה, הפרופסור יוסף מקורי, שרואה חשיבות רבה בחינוך רחב אופקים של הרופא העתידי, הסכים לשתף בקורס זה גם תלמידים מפקולטות שונות באוניברסיטת תל-אביב.
להלן מאמר פרי עטה של ד"ר לימור שרייבמן-שריר בנושא הצורך בשילוב לימודי הרפואה עם עולם הספרות ועל ידי כך לחבר בין שתי תרבויות, שלכאורה לפחות, נראות כנפרדות לחלוטין
רפואה וספרות -תרבויות נפרדות ?
מאת ד"ר לימור שריר
לימור שריר בספריית הפקולטה לרפואה.
עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומאניים ולהתמקד במדע.
הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה. התמקדות במדע, גורמת כיום לתחושה, שהרופא שבוי במודלים ביו־רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק: הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה והרופא עצמו רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם.
זאת ועוד, מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי ידע, של כתיבת מאמרים מקצועיים, שלכשעצמם ממעטים לעסוק ברגשות ובחוויות אישיות, התחרות בעולם האקדמי ותפקידים ביורוקרטים שנוספו על עבודת הרופא. תחושתו היא שלעתים, הינו שבוי בעולם טכנולוגי ומנוכר. בנוסף, הרופא לעתיד מפתח אמנם מיומנות ספציפית בתחומו אך עבודתו התובענית מונעת ממנו מלהיפתח לעולמות אחרים לעתים עד כדי צרות אופקים.
אם נחשוב על כך, דווקא בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס כמו גם בימי הביניים בימיהם של איבן סינא והרמב"ם היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה .
בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות אדם". אחד התהליכים הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא- חולה באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה, תהליך שהוא מתקדם מאוד בארה"ב שם נלמד תחום ה- medical humanities ( הומנות ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים.
על חשיבות הדיאלוג האנושי מדבר מרטין בובר בספרו "אני־אתה". הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה.
שואל מרטין בובר כלום יכול הרופא העסוק מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמתו הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מאתה למקרה עלום שם- ל"לז"?
על הרופא אמר ויקטור פון וייצזקר: "אין הרופא רופא אלא כשהוא עצמו חולה בחולה. ונמצא מתגלגל במידה מסוימת יחסו של הרופא לחולה בהיפוכו. הרופא נעשה חולה של החולה שלו ונקשר לחולה עד כדי כך שהלה מגשים את משמעות המחלה ומגיע לרפואתו, לידי החלמתו. אולם שעה שמתרבים המקרים פוקע כוח הזיקה, במקום הזיקה בא היחס הניטראלי, המטופל נעשה למקרה אחד מיני רבים, לאובייקט".
אני מאמינה שבחינוכו של רופא העתיד צריך להגיע לאיזון בין כישוריו המדעיים והטכנולוגיים לבין אלה ההומאניים, בין קהות הרגש לעודף רגישות, בין העיסוק במקצוע טכני יבש לבין פיתוח יצירתיות ומקוריות, בין צרות אופקים להשכלה רחבה.
האדם הינו יצור מורכב ובהחלט הוא יותר מסך הפרטים המרכיבים אותו בדומה ליצירה ספרותית, שהיא יחידה לעצמה הכוללת יותר מסך כל מרכיביה. המפגש בין רופא לחולה איננו פשוט. הוא מפגש של חסד ונתינה במובן הרחב והעמוק ביותר אך גם דרמטי ופולשני. המפגש האנושי הזה מעצב לדעתי את הקשר בין כתיבה לרפואה. לא בכדי בחרו רופאים לאורך ההיסטוריה העולמית במלאכת הכתיבה.
כשהם משלבים בכתיבתם את עולם הרפואה כפי שהם חוו אותו בתקופתם, חלקם בצורה ישירה וחלקם בעקיפין וקצרה היריעה מלהזכירם ו אציין כאן רק אחדים:
שאול טשרניחובסקי אנטון צ'כוב, אקסל מונתה ארתור קונן דויל, ארתור שניצלר, ויליאם קרלוס ויליאם, יאנוש קורצ'אק , מיכאיל בולגקוב, מיקל קרייטון, , רובין קוק ,פרנק סלוטר יהודה לבי קצנלסון ( הידוע בשם העט שלו "בוקי בן יגלי ")( חיים חיימוף עדו נתניהו ואחרים. בטקסטים של סופרים־רופאים אלה, משתקפים חיי החולה סבלותיו ומכאוביו, הרקע החברתי שלו ותגובות בני משפחתו וגם סבך הרגשות האופפים את הרופא כתוצאה מהמפגש עם החולה, ההתנשאות הרגעית, רגשות האשם, רגעי הסיפוק לעומת התסכול ותחושת חוסר האונים כשהוא נתקל במוות ואינו יכול לו.
יש לחשוף את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו-שיח אנושי: סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על רופאים ועל מחלות, שירה החשופה לפרשנויות שונות. לימוד מעין זה אף ישכלל את יכולתם להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות. לעתים, תיאור ספרותי חי של מחלה והרגשת החולה יקבֵּע בזיכרונו של הסטודנט לרפואה את סימניה השכיחים ואת התנהגותה ויעצים את התיאור היבש של התסמינים ומהלך המחלה שהוא נתקל בהם בספרי הלימוד. במחקרים שבדקו את יעילותם של קורסים לספרות ורפואה נמצא, שהם הגבירו את רגישותם של הרופאים המתלמדים לחוויותיו של החולה, ושיפרו את יכולתם להתמודד עם בעיות אתיות ואת יכולתם הקלינית.
נראה, שקריאת ספרות יפה העוסקת ברפואה מביאה גם לשיפור בתפישת הרופא את מקצועו, ומגבירה את יכולתו ליהנות מעבודתו השוחקת. זה יאפשר להם גם לבחון את חייהם האישיים באור חדש ומתוך פרספקטיבה מעניינת ובלתי צפויה.
חשוב שהסטודנטים לרפואה יכירו גם רופאים־ סופרים ישראלים ובכך תינתן להם הזדמנות לקיים דיון על בסיס של היכרות משותפת של עולם הרפואה.
מאידך חשוב שהסטודנטים יכירו גם סופרים ומשוררים שאינם רופאים ושכותבים על רפואה בצורה זאת הם יקבלו מושג כיצד מתייחסים לעולם הרפואה אלה שמעברו השני של המתרס.
כשאני מדברת על היכרות עם סופרים אני מתכוונת להיכרות הסטודנטים לא רק עם תכנים אלא גם עם הסופרים והמשוררים עצמם ולפיכך אשלב בשיעורי גם הופעה פרונטאלית של סופרים ומשוררים ישראלים: שיחות שיכללו הקראת קטעי פרוזה ושירה אך גם התייחסות לתהליך הכתיבה עצמו ולבעייתיות הכרוכה בו. פגישות אלו יתרמו להרחבת אופקים ולפיתוח יצירתיות ודמיון.
משנה חשיבות לדעתי הוא שבמסגרת שיעורי ההעשרה הללו יתקיים דיון שבו ישתתפו הסטודנטים באורח פעיל. שאלות, תגובות והסקת מסקנות יוסיפו עניין ויתירו בהם חותם.
העיסוק האקטיבי בטקסטים של ספרות ושירה, ההתמודדות עם הגלוי והסמוי שבהם, החשיפה לרעיונותיהם ולאופן חשיבתם של הוגי דעות וממיטב סופרי העולם ואף של סופרים ישראלים, ההיכרות הישירה עימם וכן עידוד הרופאים ליצור ולכתוב בעצמם יפתחו עבורם אפשרות להתפתח ולהשכיל ומאידך יהוו עבורם מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה ועם הדרמה המתחוללת בנפשם אם במודע או שלא במודע עקב המפגש רופא חולה.
ברצוני להדגיש שלדעתי חשוב לשלב קורסים במדעי הרוח לא רק לסטודנטים לרפואה אלא גם כקורסי בחירה לרופאים בוגרים בשלבים השונים של הקריירה הרפואית שלהם . גישה זאת תתרום לכך שבוגר הפקולטה לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם.
וראו גם
עוד על הסופרת לימור שריר
נורית גוברין ויואב איתמר על הספר "סודות מרקש"
האישה מול האלוהים :התיאולוגיה של לימור שריר
חוקרת המיתוסים :האישה הנצחית על פי לימור שריר
רומן של תיקון ושל תקווה :נורית גוברין על לימור שריר
הזהות הנשית של לימור שריר ::מירון איזקסון על לימור שריר
פגישה עם העורך :סיפור מאת לימור שריר
היכל התהילה של מלכות היופי בישראל
בימים אלו של התדרדרות חמורה במצבם של מדעי הרוח באקדמיה ולא רק בישראל אלא בעולם כולו יש מקום ויותר מתמיד לצעדים לשלב בין תחומים אחרים ומדעי הרוח .
הסופרת והרופאה ( ולשעבר סגנית מלכת היופי העולמית וחברה בכירה בהיכל התהילה של מלכות היופי בישראל ) לימור שריר פותחת בימים אלו קורס עבור תלמידי רפואה באונ' תל אביב שיעסוק ברפואה בספרות העברית והעולמית ובו מרצים סופרים ידועים שונים על הנושא. .
והנה מאמר שלה בנושא הצורך הדחוף בשילוב לימודי הרפואה עם עולם הספרות ועל ידי כך לחבר בין שתי תרבויות שלכאורה לפחות נראות כנפרדות לחלוטין. .
עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומאניים ולהתמקד במדע.
הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה. התמקדות במדע, גורמת כיום לתחושה, שהרופא שבוי במודלים ביו־רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק: הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה והרופא עצמו רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם.
זאת ועוד, מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי ידע, של כתיבת מאמרים מקצועיים, שלכשעצמם ממעטים לעסוק ברגשות ובחוויות אישיות, התחרות בעולם האקדמי ותפקידים ביורוקרטים שנוספו על עבודת הרופא. תחושתו היא שלעתים, הינו שבוי בעולם טכנולוגי ומנוכר. בנוסף, הרופא לעתיד מפתח אמנם מיומנות ספציפית בתחומו אך עבודתו התובענית מונעת ממנו מלהיפתח לעולמות אחרים לעתים עד כדי צרות אופקים.
אם נחשוב על כך, דווקא בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס כמו גם בימי הביניים בימיהם של איבן סינא והרמב"ם היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה .
בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות אדם". אחד התהליכים הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא- חולה באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה, תהליך שהוא מתקדם מאוד בארה"ב שם נלמד תחום ה- medical humanities ( הומנות ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים.
על חשיבות הדיאלוג האנושי מדבר מרטין בובר בספרו "אני־אתה". הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה.
שואל מרטין בובר כלום יכול הרופא העסוק מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמתו הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מאתה למקרה עלום שם- ל"לז"?
על הרופא אמר ויקטור פון וייצזקר: "אין הרופא רופא אלא כשהוא עצמו חולה בחולה. ונמצא מתגלגל במידה מסוימת יחסו של הרופא לחולה בהיפוכו. הרופא נעשה חולה של החולה שלו ונקשר לחולה עד כדי כך שהלה מגשים את משמעות המחלה ומגיע לרפואתו, לידי החלמתו. אולם שעה שמתרבים המקרים פוקע כוח הזיקה, במקום הזיקה בא היחס הניטראלי, המטופל נעשה למקרה אחד מיני רבים, לאובייקט".
אני מאמינה שבחינוכו של רופא העתיד צריך להגיע לאיזון בין כישוריו המדעיים והטכנולוגיים לבין אלה ההומאניים, בין קהות הרגש לעודף רגישות, בין העיסוק במקצוע טכני יבש לבין פיתוח יצירתיות ומקוריות, בין צרות אופקים להשכלה רחבה.
האדם הינו יצור מורכב ובהחלט הוא יותר מסך הפרטים המרכיבים אותו בדומה ליצירה ספרותית, שהיא יחידה לעצמה הכוללת יותר מסך כל מרכיביה. המפגש בין רופא לחולה איננו פשוט. הוא מפגש של חסד ונתינה במובן הרחב והעמוק ביותר אך גם דרמטי ופולשני. המפגש האנושי הזה מעצב לדעתי את הקשר בין כתיבה לרפואה. לא בכדי בחרו רופאים לאורך ההיסטוריה העולמית במלאכת הכתיבה.
כשהם משלבים בכתיבתם את עולם הרפואה כפי שהם חוו אותו בתקופתם, חלקם בצורה ישירה וחלקם בעקיפין וקצרה היריעה מלהזכירם ו אציין כאן רק אחדים:
שאול טשרניחובסקי אנטון צ'כוב, אקסל מונתה ארתור קונן דויל, ארתור שניצלר, ויליאם קרלוס ויליאם, יאנוש קורצ'אק , מיכאיל בולגקוב, מיקל קרייטון, , רובין קוק ,פרנק סלוטר יהודה לבי קצנלסון ( הידוע בשם העט שלו "בוקי בן יגלי ")( חיים חיימוף עדו נתניהו ואחרים. בטקסטים של סופרים־רופאים אלה, משתקפים חיי החולה סבלותיו ומכאוביו, הרקע החברתי שלו ותגובות בני משפחתו וגם סבך הרגשות האופפים את הרופא כתוצאה מהמפגש עם החולה, ההתנשאות הרגעית, רגשות האשם, רגעי הסיפוק לעומת התסכול ותחושת חוסר האונים כשהוא נתקל במוות ואינו יכול לו.
יש לחשוף את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו-שיח אנושי: סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על רופאים ועל מחלות, שירה החשופה לפרשנויות שונות. לימוד מעין זה אף ישכלל את יכולתם להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות. לעתים, תיאור ספרותי חי של מחלה והרגשת החולה יקבֵּע בזיכרונו של הסטודנט לרפואה את סימניה השכיחים ואת התנהגותה ויעצים את התיאור היבש של התסמינים ומהלך המחלה שהוא נתקל בהם בספרי הלימוד. במחקרים שבדקו את יעילותם של קורסים לספרות ורפואה נמצא, שהם הגבירו את רגישותם של הרופאים המתלמדים לחוויותיו של החולה, ושיפרו את יכולתם להתמודד עם בעיות אתיות ואת יכולתם הקלינית.
נראה, שקריאת ספרות יפה העוסקת ברפואה מביאה גם לשיפור בתפישת הרופא את מקצועו, ומגבירה את יכולתו ליהנות מעבודתו השוחקת. זה יאפשר להם גם לבחון את חייהם האישיים באור חדש ומתוך פרספקטיבה מעניינת ובלתי צפויה.
חשוב שהסטודנטים לרפואה יכירו גם רופאים־ סופרים ישראלים ובכך תינתן להם הזדמנות לקיים דיון על בסיס של היכרות משותפת של עולם הרפואה.
מאידך חשוב שהסטודנטים יכירו גם סופרים ומשוררים שאינם רופאים ושכותבים על רפואה בצורה זאת הם יקבלו מושג כיצד מתייחסים לעולם הרפואה אלה שמעברו השני של המתרס.
כשאני מדברת על היכרות עם סופרים אני מתכוונת להיכרות הסטודנטים לא רק עם תכנים אלא גם עם הסופרים והמשוררים עצמם ולפיכך אשלב בשיעורי גם הופעה פרונטאלית של סופרים ומשוררים ישראלים: שיחות שיכללו הקראת קטעי פרוזה ושירה אך גם התייחסות לתהליך הכתיבה עצמו ולבעייתיות הכרוכה בו. פגישות אלו יתרמו להרחבת אופקים ולפיתוח יצירתיות ודמיון.
משנה חשיבות לדעתי הוא שבמסגרת שיעורי ההעשרה הללו יתקיים דיון שבו ישתתפו הסטודנטים באורח פעיל. שאלות, תגובות והסקת מסקנות יוסיפו עניין ויתירו בהם חותם.
העיסוק האקטיבי בטקסטים של ספרות ושירה, ההתמודדות עם הגלוי והסמוי שבהם, החשיפה לרעיונותיהם ולאופן חשיבתם של הוגי דעות וממיטב סופרי העולם ואף של סופרים ישראלים, ההיכרות הישירה עימם וכן עידוד הרופאים ליצור ולכתוב בעצמם יפתחו עבורם אפשרות להתפתח ולהשכיל ומאידך יהוו עבורם מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה ועם הדרמה המתחוללת בנפשם אם במודע או שלא במודע עקב המפגש רופא חולה.
ברצוני להדגיש שלדעתי חשוב לשלב קורסים במדעי הרוח לא רק לסטודנטים לרפואה אלא גם כקורסי בחירה לרופאים בוגרים בשלבים השונים של הקריירה הרפואית שלהם . גישה זאת תתרום לכך שבוגר הפקולטה לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם.
וראו גם
רופא מהספרים
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/957302.html
עוד על הסופרת לימור שריר
נורית גוברין ויואב איתמר על הספר "סודות מרקש"
האישה מול האלוהים :התיאולוגיה של לימור שריר
חוקרת המיתוסים :האישה הנצחית על פי לימור שריר
רומן של תיקון ושל תקווה :נורית גוברין על לימור שריר
הזהות הנשית של לימור שריר ::מירון איזקסון על לימור שריר
פגישה עם העורך :סיפור מאת לימור שריר
היכל התהילה של מלכות היופי בישראל
2 תגובות על “רפואה וספרות -תרבויות נפרדות ?”
הדברים האלה אינם חידוש כל-כך גדול. בביה"ח "איכילוב" מתקיים זה שנים אחדות מערך הרצאות בכותרת "פורום רפואה, חברה ותרבות" שאותו מנהלת ד"ר מיכל רז, אשה שיש לה עניין קבוע ביצירה הספרותית.
אל לנו לשכוח שאחד מגדולי משוררנו, טשרניחובסקי, היה רופא.
גם כיום כיום רופאים לא מעטים הם יוצרי ספרות, דוגמת פרופ' דן כספי.
המאמר מרתק! גרמת לשני התחומים הללו שכלל אינם מתחברים אינטואיטיבית להשמע כאילו היו קשורים זה לזה מאז ומתמיד… באופן כללי אומר שאני תמיד בעד הרחבת האופקים וההשכלה, והיוזמה נראית לי ברוכה.