web analytics
קטגוריות
ספרות יפה

מה בין יונתן רטוש וספר הזוהר ?-יהודה ליבס

פרופסור יהודה ליבס חוקר הקבלה הידוע מסביר ומנתח את דיעותיו והשקפותיו הכמו פאגניות של המשורר יונן רטוש ,מראה שהוא קיבל השראה מספר הזוהר הקבלי ומראה כיצד השתקפו ביצירותיו.

.

נימרוד הצייד. פסל של יצחק  אחד משני הסמלים  והמיתוסים  העיקריים  של התנועה "הכנענית " מיסודו ובהנהגתו של יונתן רטוש.  

היה היה פעם בעבר הלא כל כך רחוק  משורר ומתרגם שכינה את עצמו יונתן רטוש.והוא יצר אידיאולוגיה ותנועה קטנה של אנשים שזכו בידי יריביהם לכינוי "התנועה הכנענית ".

הם האשימו אותם בכל מיני דברים מהקרבת קרבנות לאלים ועד לקיום אורגיות מוזרות על שפת הירקון.
אותה תנועה קראה ליצור עם חדש בארץ ישראל שיתנתק לחלוטין מיהדות הגולה ותרבות שלהם בז רטוש בכל ליבו  וויחזור לשורשים של העם העברי הקדום  הקדם תנ"כי בארץ ישראל. שאותו העריץ.

האידיאולוגיה הזאת שהיייתה אנטי דתית קיצונית  אם כי הייתה לה השפעה גדולה על יוצרים ואמנים שונים התקבלה בפלצות בידי רוב האוכלוסייה ודומה שנעלמה לחלוטין .

New SVG image

האות אל"ף באלף בית הקדום.סמל התנועה הכנענית.

או לפחות כך זה נראה כלפי חוץ.

לאלה שלא הבינו.

אלא שבדיקה מעמיקה מראה  שלאמיתו של דבר לאידיאולוגיה ולקבוצה של רטוש היו השפעות בלתי נראות אבל עמוקות על תופעות שונות בתרבות ובחברה הישראלית המודרנית.השפעות שנמשכות ואף מתחזקות עד עצם היום הזה, לעין ערוך יותר ממה שרוב המשקיפים העלו על דעתם. .

וכעת מועלית השאלה :האם היה קשר בין המיסטיקה הקבלית   של ספר "הזוהר" ובין יונתן רטוש ?

כל קשר כזה נראה על פניו מופרך לחלוטין שהרי רטוש לכאורה סלד מכל מיסטיקה וכל מה שהיה קשור ליהדות "הגלותית.

ומה יכול להיות גלותי יותר מספר "הזוהר " ספר מיסטי שנכתב בארמית בגלות ספרד בימי הביניים?
אבל מצד שני ייתכן שיונתן רטוש דווקא יכול היה להזדהות עם הזהות הבדויה שאותה יצר לעצמו מחבר הזוהר של תושב הגליל במאה השנייה לספירה, ועם השפה החצי בדויה שיצר ארמית שאיש לא כתב כמוה מעולם.
וכאן נשאלת שאלה נוספת :מדוע הצליח המיתוס שנור בספר "הזוהר " להיאחז בלבבותיהם של המונים לאורך מאות שנים ,בעוד שהמיתוס שאותו יצר רטוש בשיריו ובמאמריו לא זכה,לכאורה לפחות,  לכל הצלחה מעבר לקבוצה קטנה ושולית ?

האתר גאה לפרסם בנושא זה את מאמרו של חוקר הקבלה המפורסם פרופסור יהודה ליבס מחבר ספר מחקרי שלם על ספר היצירה ,מאמר  שהופיע בימים אלו גם בספרו החדש בהוצאת כרמל  "עלילות אלוהים-המיתוס היהודי -מסות ומחקרים"

מיתוס תיקון האלוהות: קבלת הזוהר ושירת רטוש

מאת  פרופסור יהודה ליבס

 

 יונתן רטוש וספר הזוהר -היסודות הדומים

ההשוואה דלהלן בין ספר הזוהר ליונתן רטוש תתבסס בעיקר על החלק העמוק, החדשני והמיתי ביותר של הזוהר, החלק הקרוי 'אידרא רבא', ומצד שני על שירו הפרוגרמטי ביותר של רטוש – 'ההולכי בחושך'. סבורני שהשוואה כזאת עשויה להרים תרומה להבנת כל אחד משני המקורות ומעמד המיתוס בתוכו, ולספק דוגמא מבהירה למיתוס התיקון והתחיה ולזיקה אפשרית שבין שני האספקטים שלו – הסיפור האלהי (כלומר 'המיתוס' במובן הראשוני של המלה), והאידיאולוגיה הלאומית. ההשוואה תעסוק בדומה ובשונה שבשני המקורות, אבל מאחר שעצם הרעיון של השוואה כזאת עשוי להתמיה, ראיתי לנכון להצביע תחילה על היסודות הדומים, שיהיה מובן במה מדובר.
בתיאורו של מיתוס התיקון של אידרא רבא עסקתי באריכות במקום אחר, לא אוכל לחזור כאן על הנאמר שם, ואסתפק בתיאור כללי של מה שנוגע לענייננו תוך הפנית הקורא למחקר האמור.

הכינוס למען תיקון האל

אידרא רבא היא תיאור של כינוס ריטואלי, שעניינו תיקון דתי. בראש וראשונה תיקון האלהות עצמה, הזקוקה לכך בדחיפות.

בראשית האידרא (דף קכח ע"ב) מתואר האל (בבחינתו העליונה הנקראת 'אריך אנפין' או 'עתיקא קדישא'(כפי שהיה קודם התיקון, בלתי ניתן להשגה ('לית דידע ליה') ומכוסה בקרום שאינו נפסק. מצב זה מתואר כקלקלה – קלקלה באל העליון עצמו שממנה קלקלה בכל העולמות התחתונים, שכן, לפי פתגם פוליטי שימושי, אין עם בא על תיקונו אם אין המלך נתקן תחילה (קלה ע"א).

פגם זה נראה בעיניי כמשקף את ההשקפה הפילוסופית על האל, שהוא בעיניהם מרוחק ונמנע ההשגה, ותיקונו הוא אכן בדרך של מיתיזציה. במהלך האידרא מתקנים החברים את האל בהעניקם לו דמות אנתרופומורפית. הם מתארים (ובכך גם יוצרים! ) את אברי פניו – כגולגולתו ומצחו עיניו ואוזניו שערו וזקנו (זה האחרון מתואר באריכות מיוחדת, על כל שלוש עשר תלתליו הנקראים תיקונים). פגם אחר ויסודי של האל היה פגם הרווקות, והוא שהביא לאסון החורבן שהאידרא באה לתקנו. ואכן האלוהות המתוקנת יש בה איזון של זכר ונקבה ('מתקלא'), ושיא תיקונה הוא בזיווגם. ושוב, הרווקות היא דרך מיתית להביע את תמונת האל הפילוסופית האנטי-מיתית, הנחשבת עקרה ומרוחקת, כי האל המיתי מצטיין דווקא במיניותו.
גם בשירו של רטוש נמצא תיקון כזה. אלהי ישראל בימיו הוא מת עקר ואנמי, וזקוק לתיקון בדרך המיתיזציה. והוא התיקון המבוטא בשורות הבאות (שורות 69-51):
הוא אל חיי / זה קול אלי / נצב צופה בערפל / אשר נקומה ונעירו / אשר נקומה ונחיו / אשר נדע בטא שמו/ בפה מלא, בהתקדש / בקול גדול ובהתגודד / ובקרבן דמים מקרב לב, / אשר נשיב לו את אחיו / וגברותו ואת אוניו / אשר נשיב לו נשותיו / וכל בניו בני אלים, / ואת אביהו אל הים / שכן אפיק תהומותים, / והוא עומד צופה לאות / צופה לאלהים חיים / עולים מארץ ומאוב / בקרא בכח ובקול / יהוה עזוז וגבור / יהוה איש מלחמה / קומה יהוה ויפוצו אויביך / וינוסו משנאיך מפניך.
הביטוי בשפתיים של השם המפורש ככתיבתו הוא מסימני 'העולם הבא', הוא עולם העתיד המתוקן, כבר בתלמוד (פסחים נ ע"א), אך להמשך התיאור של תיקון האל בשיר ההולכי בחושך (שורות 81-74) לא מצאנו מקבילה בספרות המסורתית אלא בזוהר ובקבלה שבעקבותיו:
מאשפתות יקום אביון / וזה הדל מעפרותיו / והתנער כמו שמשון / אשר צמחו מחלפותיו / יאחז בעמודי עולם / הוא עולמו אשר צחה / ומקימי מעפר דל / מאשפתות ירים אביון /
האל הדל הקם מעפרותיו, ואף מוקם על ידי המקובל, הוא תמונה רגילה בקבלה. שם מתייחס ציור זה לבחינה התחתונה באלהות הנקראת שכינה, ומכונה לעתים קרובות בכינוי 'דל'. בבוא הגאולה היא מתנערת מעפר הגלות, וגם הזוהר משתמש כאן באותם פסוקים המצויים ברקע שירו של רטוש: 'מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון' (שמ"א ב, ח) ו'התנערי מעפר קומי שבי ירושלם' (יש' נב ב). ובכך עוזר לה גם המקובל, בשר ודם, בעת הריטואל המשיחי של 'תיקון חצות', המתחיל בישיבה בעפר ובמהלכו מתנער ממנו המקובל.
גם הסמל של צמיחת שער האלוהות בשעת תיקונה מצוי כבר לפני רטוש.

לעניין זה מוקדש חלק ניכר של ספרות האידרא ומקורות קרובים לה. חברי האידרא מתקנים את שערות ראשו וזקנו של האל, והוא עיקר תיקונו. השוואה מפורשת לשמשון לא מצאנו באידרא, אבל לפי ההקדמה שלפני האידרא (קכז ע"א-ע"ב) כל עניין תיקון האידרא קשור לתיקון הנזיר (לפיכך הובאה האידרא דווקא בפרשת נשא, פרשת הנזיר ), ששמשון משמש לו דוגמה עיקרית.
באשר לדרך התיקון, אומר רטוש (שורות 109-95):
אסוף את כל הניצוצות / הפח אוד ואוד בער / עד יעל תבערה גדולה / כל קדם זה החי ועד, / ואת חיי אתן באש / ואת חיי כלכם אתן / חיי בני ובני בני / בנפש חפצה אתן – / דם בכור במסדה / ודם צעיר בסף השער. // ומן האש הבוערה / ובעתרת עבי דם / יעלה עלה באש / ובענן אדון חיי / אדון אלים ואנשים / …

איסוף הניצוצות הפזורים בהוויה כסמל לתיקונה הוא מן הציורים הידועים ביותר של קבלת האר"י. אך מה באשר לקורבן האדם?

גם רעיון זה איננו זר לאידרא, שבמהלכה יצאו בדבקות נשמותיהם של שלושה מן החברים (קמד ע"א-ע"ב), והדבר נתפס בזוהר ופותח בקבלת האר"י כתיקון האלהות, וכאמצעי הכרחי לזיווג הזכר והנקבה האלהיים.

אבל בכך לא תמה ההקבלה. דברי רטוש 'דם בכור במסדה ודם צעיר בסף השער' יש בהם אזכור ברור של קללת יהושע על בונה יריחו: 'בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה' (יהושע ו, כו), או של מימושה בבני חיאל בית האלי (מ"א טז, לד). אזכור כזה מצאנו גם באשר למות השלושה באידרא, וכבר היא איננה מתחשבת בנימת הקללה שבה נקט יהושע, ומתייחסת לכך כאל קרבן קדוש.
ואציג כאן עוד הקבלה אופיינית בין הזוהר ורטוש, שאיננה לקוחה מן האידרא ומן 'ההולכי בחושך', ואינה קשורה למיתוס התיקון, אלא לתיקון המיתוס ולהחייאתו. באחד ממאמריו דן רטוש בפסוק (תה' ח, ב): 'יהו"ה אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים', ובין השאר אומר בזה הלשון:
התיבה "אשר" מנוקדת בקמץ וצרה [כנראה כתב כך בטעות בהשפעת תיקונו המוצע בהמשך, וצריך להיות "חטף פתח וסגול". י"ליבס ] כרגיל בהוראה של הקידומת "ש" ואין צריך לאמור שמלה זו "אשר" לפני מלת הציווי וההפצרה "תנה" ובסמוך אחרי הפסקה הקודמת לה כולה אין בה שום הוראה ושום טעם בשני מובניה של מלה אחרונה זו… שני הקטעים [הפסוק דלעיל וכן דב' לג, כט. י"ל] יתבררו היטב ובפשטות רק אם נזכור את האלהות, או את התואר האלהי, "אשר" (אלף קמוצה שין צרויה דוגמת השם הפרטי אשר) צורת הזכר מלשון אשרה (או אשרת) האלה הראשונה במפחרת אלי צור ואוגרת (אוגרת היא ראס שמרה מפחרת היא שם קיבוצי לאלים מעין פנתיאון), בין שנראה ב"אשר" שבפסוקים אלה אחד מתאריו של יהוה ובין שהמדובר הוא באל אחר, הנה גם שני השירים יסתברו על הלב ועל האוזן כאחת.
פירוש דומה לאותו פסוק נמצא בספר הזוהר, ועוד לפני שמצאתיו יכולתי לשער את הימצאו שם, מתוך הכרות עם דרך המחשבה והדרש של הספר. ראה זוהר ח"ב, מט ע"ב:
'ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ'… 'אשר תנה הודך על השמים'. 'אשר נתת' מבעי ליה [= היה צריך לומר. י"ליבס ] או 'תנה הודך'. מהו 'אשר תנה הודך' אלא דא הוא רזא דנהרא עמיקא דכלא, ודוד בעא בעותיה למנגד מניה על השמים [תרגום: אלא זה הוא סוד הנהר העמוק מכל, ודוד נשא תפילתו להאציל ממנו על השמים], ודא [= וזה] הוא 'אשר', כד"א [= כמא דאת אמר = כמו שאתה אומר, שמות ג, יד] 'אהיה אשר אהיה'.
הנה גם רטוש וגם הזוהר עומדים על הקושי של שימוש במילת הזיקה 'אשר' לפני הציווי 'תנה', ושניהם פותרים זאת באותה צורה: לדעת שניהם יש לפרש 'אשר' לא לפי הקריאה הרגילה אלא כשם עצם פרטי המשמש כינוי לכח אלוהי.

לפי הזוהר כוח זה הוא אחת מעשר הספירות (היא ספירת בינה המכונה כאן, כמו במקומות אחרים, 'הנהר העמוק', והיא משפיעה שפע על ספירת תפארת המכונה כאן 'השמים'), ולפי רטוש הוא האל 'אשר'.

אבל גם הבדל זה מצטמצם, באשר אף רטוש מודה שאולי יש לראות ב'אשר' לא אלוהות נפרדת אלא אחד מכינויי יהו"ה. שני המקורות מסתמכים בדבריהם על מערכת חיצונית שבה משמשת המלה 'אשר' באופן זה. רטוש מגייס לעזרתו את הספרות האוגריתית, והזוהר רומז לספרות הקבלית הרגילה לפרש כך את הפסוק 'אהיה אשר אהיה', כגון בזוהר ח"א, טו ע"א (במקום אחר, ח"ב, פה ע"א, כותב הזוהר: '"אשר" אתר דכלא מאשרין ליה'. כלומר הוא מפרש את שם הספירה באופן דומה לפירוש השם הפרטי 'אשר' בבראשית ל, יג; גם רטוש רמז כאן לשם פרטי זה). להקבלה זו ומשמעותה עוד נשוב בפרקים הבאים, שבהם ישתלבו גם יסודות דומים נוספים.
במקום אחר (ח"א מט ע"א), אף מלמדנו הזוהר, בדומה לרטוש במובאה דלעיל, ש'אשר' הוא הזכר של 'אשרה', הידועה כאלילה כנענית. יתר על כן: לדעת הזוהר שם גם 'אשרה', כמו 'אשר' (ואף 'בעל'), היא שם קדוש בעיקרו, וגם לכך, בודאי, לא יתנגד רטוש (אומנם לדעת הזוהר קדושתו של שם זה בטלה בגלל השימוש שעשו בו הכנענים, ובנקודה זו בודאי ייפרדו דרכיהם של השנים, הזוהר ורטוש). כידוע, הצירוף 'יהוה ואשרתו' נתגלה לאחרונה בחפירות סיני, והחוקרים החדשים מאשרים את דעת הזוהר בדבר מעמדה הקדום של האשרה כבת זוגו של אלהי ישראל.

פשר הדמיון בין הזוהר ובין רטוש


דמיון בולט זה, מה משמעותו ?

האם אפשר להניח השפעה ישירה של ספר הזוהר על יונתן רטוש למרות הקושי הנובע מן האידיאולוגיה הכנענית (ונדון בו להלן), אין להוציא זאת מכלל אפשרות, שכן רטוש התעניין בקבלה.

זאת אפשר ללמוד ממאמריו העוסקים בחיים נחמן ביאליק, שעיקרם (מלבד מליל – חידושו למוטיב – האהבה הזרה) חשיפת היסודות הקבליים ביצירות ביאליק (ועוד נשוב לכך בהמשך. לא אעסוק כאן בשאלה באיזה מידה צדק רטוש בהצבעתו על יסודות אלה אצל ביאליק). לשם עיון זה פרש רטוש בפרטות גם את יסודותיה התיאורטיים של הקבלה. אך עם כל זאת אין דבריו פרי עיסוק עצמאי במקורות הקבלה. כפי שהוא מעיד בפירוש במכתב שכתב לפרופ' תשבי לשם התייעצות על פרט מסוים במחקר ביאליק, הוא קרא שניים מספרי גרשום שלום (אחד מהם הוא Major Trends in Jewish Mysticism ) ו'משנת הזוהר' של תשבי, וכן  את ספר 'שערי אורה' לר' יוסף ג'יקאטילה, שנחשב על ידו (כמו על ידי רבים אחרים, ושלא בצדק) כמין מילון גרידא להבנת הסמלים הקבליים, והוא הסתפק ברפרוף דרכו, כפי שהעיד בעצמו: 'עיינתי במדת מה בכמה ספרי מפתח בקבלה', והוא מודה כי כדי להבין את ביאליק על בוריו 'אולי צריך אדם לקנות בקיאות שלמה בתורת הסוד של המקובלים… והוא הרבה יותר ממה שהגעתי אליו אני וממה שאומר אני להגיע אליו'.

את הסיכום הנזכר על יסודות הקבלה ערך רטוש, כפי שהוא מעיד בעצמו, 'בעיקר לפי ספרו של ישעיהו תשבי "פרקי זוהר", ובמידה רבה פחות או יותר בלשונו'.

אך מוזר מאוד , דווקא קטעי התיקון של האידרא אינם תופסים מקום חשוב בספרי שלום ותשבי, והקטעים הנוגעים לענייננו אינם מתורגמים בספרו של תשבי. ובכלל, האלמנט המשיחי של האידרא לא עלה במחקר אלא במאמרי שנתפרסם בשנת תשמ"ב, ואיננו מצוי בספרי שלום ותשבי. ועוד, נראה שהעיון הסיסטמאטי של רטוש בספרים אלה, זמנו סמוך למכתב אל תשבי, כלומר בשנת 1973 זמן רב אחרי 'ההולכי בחושך',
בכל זאת, כמה ביטויים בשיר נלקחו ישירות ובמודע מן הקבלה. המדובר במונחים קבליים מפורסמים כמו איסוף הניצוצות שנזכר לעיל (על מוטיב קבלי זה מדבר רטוש גם במחקרו על ביאליק), ואולי גם ההתנערות מהעפר שרטוש יכול היה לדעת עליה מתוך השיר 'לכה דודי', אף שאולי אין כאן אלא שימוש במליצה המקראית. צירוף אחר בשיר שמקורו בודאי בספרות המיסטיקה היהודית הקדומה שמתקופת התלמוד הוא 'אני צופה אל הכבוד' (שורה 37), כי הצפייה בכבוד היא מונח טכני חשוב ביותר בספרות זו. (והשוה את הכותרת 'שירי התגלות' שנתן רטוש לחטיבה אחת שבקובץ 'שירי חרב'.)
אך עיקר הדמיון בין שני הטקסטים, יש לתלותו לא בהשפעה ישירה אלא בקרבה שברוח.

לשניהם משותפת שאיפת התחייה ונטייה אל המיתוס, ואפשר לצפות ששיכורי תחיה בדרך המיתוס יצמיחו פירות דומים. ואף הרבה יותר מכך. גם הזוהר (שהוא פירוש לתורה ולמגילות) וגם רטוש, לפי האידיאולוגיה שלו, מתכוונים לחיות מיתוס המצוי בטקסט משותף, הוא המקרא. אין להתפלא אפוא אם שתי נשמות שנגזרו משורש המיתוס הגיעו לדברים דומים, שחלקם באמת גנוזים במקרא. רטוש אף נעזר לשם כך במחקר החדש של המקרא וארצות הקדם, ולזוהר, בנושאים רבים, היתה מסורת חיה שהיה יכול לעוררה ולפתחה. דוגמא לדמיון שמקורו בכך אפשר לראות בהתייחסות החיובית, שהובאה לעיל, שנוקטים שני המחברים כלפי מות בניו של מייסד יריחו, וראיית מות זה כקרבן, ולא כעונש, כפי שמוצג העניין במקרא. ואכן חוקרי המקרא מצאו כאן שריד למנהג קרבן אדם בעת יסוד עיר, ורמזים להתייחסות חיובית לעניין זה נמצאים גם בספרות התלמודית. דוגמאות נוספות לעניין זה נראה להלן, כשנדון במעמדם של אלי כנען.
ענין הפירוש דלעיל על 'אשר תנה הודך על השמים' הוא בודאי מסוג זה. רטוש לא ראה את דברי הזוהר, ואיננו אלא מנסה לרדת לעומק השכבה המיתית שמעבר למה שמקובל לחשוב כפשט המקרא, ממש כמו שעשה הזוהר, ובאותה שיטה פרשנית! כאן רטוש עוד הרחיק לכת ביומרת האמפתיה שלו עם השכבה הראשונית של המקרא. בהמשך לדבריו שצוטטו לעיל בפרק הקודם, הוא כותב:
מאחר שהפסוק הראשון [תה' ח, ב] הוא פתיחה למזמור בתהלים, כאמור, וחלקו הראשון מ'יהוה' עד 'הארץ' משמש סיום למזמור זה, יש מקום לסבור כי לפנינו נוסח מקובל של פתיחת מזמור וסיומו. על כל פנים אנסה לערוך את הפסוק מן הברכה [דב' לג, כט] בתוך נוסח פתיחה וסיום זה. והרי הקטע:
כאן מביא רטוש שילוב של הפסוק מדברים בתוך הפסוק מתהלים, כששני הפסוקים מפוסקים ומנוקדים לפי ההוראה החדשה, ויוצרים כעין מזמור. אמנם בדברים דלעיל רטוש אף לא טען שמזמור כזה היה אי פעם בנמצא, שכן אין לו שמץ של ראיה לכך, וציין במפורש שזה שילוב עצמאי שלו ('על כך פנים אנסה לערוך'), אבל לאחר שהביא את המזמור הערוך הוא מתייחס אליו כאל חידוש של מזמור עתיק ומקורי, ואומר:
דומה שאבותינו הקדומים עובדי יהוה ואשר הטיבו אף השכילו לערוך דברי שיר בני טעם וקצובים יפה. ואם רק לא נחשוש לקרוא את הדברים כפשוטם, רשאים בעלי המנגינות שלנו אף לחבר מנגינה לזמר מלחמה קדום וחגיגי זה המובא למעלה. הוד קדומים לו.
אכן, רטוש כלל שיר זה גם בקובץ 'שירי חרב' שלו, ושם קרא לו בפשטות בשם: 'זמר מלחמה עתיק'. וזהו פרט המעיד על הכלל: לעיתים קרובות נראים חלקים משירת רטוש, במידה זו או אחרת. כניסיון של כתיבת מחדש של שירים עתיקים שאבדו.
מקרה מובהק של חדירה כזאת מצד רטוש אל לפנים מפשט המקרא נמצא גם בראשית השיר 'ההולכי בחושך'. השיר פותח בהתגלות 'כבוד יהוה' לעיני המשורר בהיותו בעמק הירדן. האל מתגלה לו בתופעת טבע, בענן התלוי מעל הרי הגלעד, ומואר באור השמש השוקעת. בתיאור מקסים זה מושפע המשורר גם מן התפיסה התנכית, כפי שהוארה על ידי חוקרים בעזרת מקבילות אוגריתיות ואחרות, של האל התנכי, שמרכבתו העננים, ותיאוריה הם תיאורי ענן.

הפער האידאולוגי בין הזוהר ובין רטוש

 

קובץ:Danziger, Itzhak, Nimrod, 1939.jpg

הפסל של נמרוד הצייד ,סמל של התנועה הכנענית.


כל זיקה בין רטוש לבין הקבלה תמוהה היא מלכתחילה, שהרי היא עומדת בניגוד לאידיאולוגיה 'הכנענית', השוללת את כל יצירת הגלות 'היהודית'.

רטוש היה מודע לכך, וחשיפתו את היסודות הקבליים אצל ביאליק שימשה לשם הוקעתו של ביאליק כסופר 'יהודי', ומכאן בלתי רלוואנטי לספרות העברית החדשה. טענות כאלה, הרגילות במאמריו הספרותיים של רטוש, מתבטאות גם בשם הקובץ המכיל אותם: 'ספרות יהודית בלשון העברית'.

אבל הקורא בזהירות את מחקרי ביאליק עשוי להתרשם שאהבת המיתוס קלקלה לעתים את שורת האידיאולוגיה, ובניגוד לעמדתו המוצהרת, האלמנט הקבלי נחשף כאן לעתים מתוך אהבה, במשפטים כגון: 'בסמולת המינית של הקבלה מהדהד המיתוס של האלים בתור כוחות עליונים של ההפראה והלידה'. רטוש הרגיש כנראה שיש משהו משותף בינו לבין הקבלה, המדגישה כמוהו את המיתוס והתחייה.
אילו ידע רטוש את הקבלה ממקורות ראשוניים, אולי היה מרכך את עמדתו כלפיה. אבל רתיעתו הראשונה גרמה לו להיזקק לה רק ממקורות משניים, ולעתים תוך התנצלות אף על עצם ההיזקקות. ספרי העזר והסיכום, כגון אלה של שלום ותשבי, מעצם טבעם אינם רק גשר אלא גם מחסום.

הקורא בזוהר גופו יגלה לפניו מיתוס זוהר הצומח אורגנית מן השכבות המיתיות העמוקות שבמקראות. אבל התיאור העיוני של תורה זו אינו אלא 'משנת הזוהר', הרצוף הנחות עיוניות וסכמות הנראות כשרירותיות למדניות יבשות. מזווית כזאת של הסתכלות על הקבלה יכול היה רטוש להגיע למסקנה שכל יצירה המושפעת ממנה לא תוכל לדבר אל הנוער העברי, ואינה אלא עניין למלומדי האוניברסיטאות. ומסקנה זו בדיוק הסיק לגבי יצירת ביאליק, כתוצאה מחשיפתו את האלמנטים הקבליים שבתוכה.

מה בין משה דה ליאון לבין יונתן רטוש?

לו רצה, יכול היה רטוש לרכך גם את משפטו לגבי החו"ליות של הקבלה.

ספר הזוהר נכתב אומנם בספרד, אבל לא במקרה יוחס על ידי מחברו לתנא ארץ ישראלי, ר' שמעון בר יוחאי, והתיימר להיכתב בארץ. ואולי קצת כמו רטוש עצמו, שאף על פי שנולד בחו"ל ושם עברו עליו עשר שנותיו הראשונות, טרח לציין שהוא 'מגידולי הארץ', ולהרחיב את הגדרת העם העברי כדי שתכלול גם אותו:

לא רק 'ילידי הארץ' שייכים לעם זה אלא גם 'גידוליה'. הוא אף התהדר בכך שלא דיבר בילדותו אלא עברית, אף שהאמת היתה שונה במקצת. ויותר מכך אפשר לומר על קבלת האר"י, פסגתה השניה של הקבלה. זאת אמנם נוצרה בארץ ישראל, ולא במקרה: מחוללה עלה ארצה ממצרים (לשם ירד עם אמו בילדותו) כדי ליצור קבלה זו, ומתוך הזדהות עם ר' שמעון בר יוחאי.

יונתן רטוש הצעיר

אמנם ברוב יצירות רטוש אין מקום רב לחיפוש אחר זיקה קבלית, אבל 'ההולכי בחושך' מתאים לכך יותר. שכן בזה השיר, עם עמדתו המהפכנית כנגד הדת היהודית המקובלת, אפשר להבחין גם יסוד של המשך ותיקון של דת זו, גם אם רטוש היה מתכחש לכך לחלוטין, כפי ששלל כליל את הטענות שהאידיאולוגיה 'הכנענית' אינה רק שלילת הציונות אלא גם פיתוחה הקיצוני. רציפות זו מתבטאת בזהותו של האל העיקרי שעליו מדובר בשיר זה (כמו ברוב הקובץ 'שירי חרב') שאינו הבעל ואלי כנען המאכלסים בדרך כלל את שירי רטוש, אלא יהו"ה (גם אם חלק מתיאוריו מושפעים מתיאורי הבעל הכנעניים), ושרוב המקורות ושיבוצי הלשון שבו הם מקראיים, ואף מן היהדות המאוחרת, ולא כתבי אוגרית. ייתכן שפשר הדבר בפרגמטיות מסוימת שנקט בה רטוש בשיר זה, שהוא פרוגרמטי ביותר, וייתכן גם שהמחשבה השיטתית שחויב בה בשיר פרוגרמטי כזה, דינה שתביא לתוצאות מסוג זה.

ויש לזכור שתנועתו של רטוש נתכנתה בפיו 'עברית' ולא 'כנענית'. מכל מקום, הקבלה פורצת לתוך השיר, גם במודע וגם בלי ידיעת המחבר.

המשפחה האלוהית

"יהוה ואשרתו" ציור מהמאה השמינית לפני הספירה.

וכאן ישאל השואל:

אמנם יהו"ה הוא האל העיקרי ב'ההולכי בחושך', אבל איננו האל היחיד! רטוש מצרף אליו פנתיאון שלם (שורות 198-216):
ואיש ואיש ואלהיו / ועיר ועיר ואלתה / בכל גבעה, עם כל מעין / על אילנות הקדמונים / עלי במות הראשונים / עשתרְת לנפש נערה / ואשרת לאם הבית / וענת עזוזת לב / לגדוד יוצא למלחמה – / אלי דמשק וצידון / חלב, כלנה וכרכמיש / וסלע, קיר, רבת עמון / וכל אלי ערי חופי / אלי הרי, בקעה ועמק / ואלהי כל מישורי / אלי פרת ראש נהרים / וכל אלי נהרותי / כל נועדי בהר מועד / אשר בירכתי צפון.

ולפני כל אלה, כפי שכבר ראינו, משיב רטוש ליהו"ה את משפחתו (שורות 60-65):
אשר נשיב לו את אחיו / וגברותו ואת אוניו / אשר נשיב לו נשותיו / וכל בניו בני אלים, / ואת אביהו אל הים / שכן אפיק תהומותים, / …
בודאי, סינקרטיזם פוליתיאסטי כזה שונה הוא מאוד מתורת הקבלה, שעניינה שימור ופיתוח של המסורת המיתית היהודית. אבל כדי להגדיר בדיוק את ההבדל, יש לציין גם את הדמיון, שגם מכאן אינו נעדר.

שהרי גם הקבלה, במובן ידוע, החזירה לאל את משפחתו – נשותיו ובניו, אביו ואמו.

מערכת האלהות הקבלית מצוירת כמשפחה הכוללת אב ואם בן ובת, כפי נאמר בפירוש רב באידרא זוטא (זוהר ח"ג, רצא ע"א): 'י"ה אב ואם… בן ובת ו"ה'. כאן, אמנם, השם המפורש יהו"ה כולל את המשפחה כולה, ולא כמו אצל רטוש. אבל ברוב המקורות הזוהריים והקבליים השם המפורש מיוחד דווקא לבן. כידוע, גם קשריו הסקסואליים של הבן אינם נפקדים מן הקבלה, שכן ה'בת', הנקראת גם 'שכינה', אינה רק אחותו של הבן, אלא גם בת זוגו. דווקא קשר אחרון זה הוא עיקר העניין הקבלי.

כפי שהטיב לסכם רטוש בעצמו: 'המליל המרכזי ב"זוהר" הוא סוד הזיווג'.

גם ללשון הרבים של 'נשותיו' יש מקבילה בספר הזוהר, המדבר לעתים על שתי שכינות, ועל האל הזכרי כמצוי בין שתי נקבות, (ובדוגמתו גם הצדיק בשר ודם).
שלא כרטוש, הקבלה מדגישה שמעבר לריבוי משפחתי זה מצויה אחדות הרמונית, ההופכת את המשפחה לדמות אחת (או העתידה לאחד ביניהם בימות הגאולה). אמנם, בנוגע לכמה וכמה ציורים מיתיים שבזוהר פירוש הרמוניסטי זה איננו עולה בנקל, למרות מאמציהם המרובים של המקובלים שבאו אחריו, ושעיקר עיסוקם לא היה ביצירת המיתוס אלא בפרשנותו. מעניין שהיו גם בתוך המסורת הקבלית מי שקדמו לרטוש והבליטו דווקא את היסודות הפוליתיאיסטים שבזוהר, והם המקובלים השבתאיים.

 אצל אחדים מאלה מצינו מיתוס בוטה ביותר הכולל בין השאר תחרויות סקסואליות בין בני הזוג האלוהיים, מעשי אונס הומוסקסואליים וכדומה. אחרים, כוונתי לאסכולה של השבתאי מיכאל קרדוזו, נשארו צמודים ביותר לפרשנות הזוהר, וכל חטאם היה שהסיקו במפורש את המסקנות המשתמעות מכמה מיתוסים זוהריים.
בוודאי, לא נמצא בקבלה את הסינקרטיזם המפורש והבוטה של רטוש, הכולל את שמות האלים שהוא מבקש לצרף ליהו"ה. אמנם גם הזוהר הרשה לעצמו לפתח את המיתוס שלו בעזרת השפעות מבחוץ, כגון מן הדת הנוצרית, אבל אלו נבלעו והפכו למקשה אחת עם תורתו הקבלית.

הזוהר יכול היה להיעזר כאן ביסודות המשותפים ליהדות ולנצרות, ואף גם רטוש הסתמך הרבה על המצע המשותף של הספרות המקראית והאפוס הכנעני.

אכן גם מצע משותף זה שב ועולה אף בספר הזוהר, שהמיתוס המונותיאיסטי שלו כולל יסודות רבים, שניתן לזהותם במיתולוגיות של עמים עתיקים אחרים בתקופה העתיקה. כך למשל צף ועולה בזוהר רמז רחוק למלחמות האלים העתיקות, העברת הירושה מדור אחד של אלים למשנהו, ומלחמות הטיטאנים. אבל כל זה איננו בדרך של שאילה סינקרטיסטית, אלא העלאת השורשים המיתיים בתוך הדת היהודית. מי שיחפש בזוהר את שמו של 'אל' לעומת 'בעל' ו'ענת' לא ימצאם כאן, אלא רק את מקבילתם היהודית, בעלת האופי המונותיאיסטי, בדבר 'עתיקא קדישא', 'זעיר אנפין' ו'השכינה'. ובמקום הטיטאנים – 'מלכי אדום'. וכדאי לציין שגם האופי המונותיאיסטי של מיתוסים אלה איננו מיוחד ליהדות באופן בלעדי, ומצוי גם בדתות אחרות, גם אם נחשבות הן ל'פגאניות'.

 רטוש בין מיתוס ואידיאולוגיה

 

יונתן רטוש

אבל נותרה עוד שאלה, והיא עקרונית ונוקבת אף יותר מן הקודמת שבדבר הפער האידיאולוגי בין המיתוס של רטוש למיתוס הקבלי. האם המיתוס בשירת רטוש הוא בכלל מיתוס במובנה הדתי של המילה?

האם רטוש מתייחס 'ברצינות' וביחס דתי אל האלים המאכלסים את שיריו, או שאין זו אלא צורת התבטאות לבטא אידיאולוגיה לאומית מסוימת, או השקפה על בעיה אנושית אחרת?

כל חוקרי רטוש שראיתי שנגעו בשאלה זו, ענו עליה בשלילה, ולא ייחסו למיתוס הרטושי משמעות דתית אמיתית.

וכך כתב, למשל, ידידיה יצחקי, במאמרו על 'ההולכי בחושך':
גם רטוש מכוון לתחיה לאומית, על פי דרכו, בעקבות תחיית המיתוס. ברם, קשה להניח שהוא אכן רואה במיתוס הכנעני נוכחות דתית, ממש שבממש, כפי שרואה קורצווייל את המיתוס היהודי אצל א.צ. גרינברג. יש להניח שרטוש, עם שהוא מבקש להעניק לה משמעות פוליטית, רואה בתחיית המיתוס העברי-כנעני סמל אידאי, ההופך בשירתו לאמצעי אומנותי רב עוצמה. לא רק המיתוס עצמו, ולא רק ההיסטוריה הם סמל לאידאה ולהשקפת עולמו של רטוש, גם תחיית המיתוס וניכוח ההיסטוריה משמשים בידיו סמל פוליטי ואמנותי כאחד. אפשר להניח שרטוש מבקש להחיות, בפועל, את תודעת המיתוסים העבריים והפיכתם לגורם תרבותי פעיל, שישמש יסוד לתרבות עברית חדשה, מתפתחת, בדומה לתפקידו של המיתוס היוני בעיצוב תרבות אירופה. לזאת, כנראה, מכוון השימוש האינטנסיבי במוטיבים מיתולוגיים בשירת רטוש בכללה, ובשיר "ההולכי בחושך" בפרט. אלא שאין בכך די כדי להפוך את המיתוס לממש, למציאות, והוא נשאר בגדר פיקציה, וככל הנראה גם לגבי רטוש עצמו.
יעקב שביט ייחס למיתוס הרטושי ממשות גדולה יותר מאשר אצל שאר החוקרים. הוא מתפלמס כנגד דן מירון שסבר שהמיתוס אצל רטוש משמש רק כעולם דימויים ומטפורות לביטוי עמדתו האישית ולהגדרה של מצבים אנושיים 'מודרניים', וקובע לעומת זאת ש'המיתוס בשביל רטוש הוא רב תפקודי, שכן הוא עולם מלא, לגיטימי ורלונטי לביטוי חויותיו ותודעתו של האדם העברי-המודרני'. אבל בין 'תפקודיו' הרבים של המיתוס גם שביט לא מנה את זה הדתי. גם בשבילו אין המיתוס הרטושי מיתוס במשמעות הראשונה של המלה.
לא אכחד, למיתוס בשירת רטוש תפקודים רבים. הן 'אנושיים מודרניים' והן אידיאולוגיים. התפקוד הלאומי האידיאולוגי בולט במיוחד בשיר 'ההולכי בחושך', שהוא, כאמור, שיר פרוגרמטי ביותר, ומוקדש לתחייה הלאומית העברית, ורב מניינו של השיר (או של ה'מזמור', כפי שכינהו רטוש), אינו עוסק בצד המיתי, ואפשר לומר שהאידיאולוגיה היא עיקר השיר, והמיתוס אלמנט משני, בעל תפקיד באידיאולוגיה הלאומית. ובכלל, האידיאולוגיה היתה עיקר אצל רטוש, והוא החשיב אותה אף יותר מאשר את שירתו (ולא כמו מבקריו), כפי שכתב במפורש לעדיה גור חורון (= אדולף גורביץ). ואף השקפתו על ההיסטוריה – גם היא 'מיתוס' במשמעות של המונח הרגילה במדעי החברה – לא שלטה על האידיאולוגיה שלו, שהצטיינה תמיד ברציונליזם, אלא נשלטה על ידה. בניגוד לחורון, האידיאולוג השני של 'הכנעניות', שהגיע לכך מתוך מחקר ההיסטוריה, רטוש אימץ את ההיסטוריולוגיה (כך כינה זאת רטוש עצמו במכתב הנזכר) של חורון כיוון שהתאימה להשקפתו האידיאולוגית. דוגמא מעניינת להבדל זה שבין שני השותפים אפשר למצוא במחלוקת שביניהם בעניין חניבעל, שחורון ראה בו גיבור עברי, מתוך השקפתו ההיסטורית, ורטוש שלל תואר זה ממנו מכיוון שלא היה בן הארץ.

עם כל זאת אינני מסכים לדעת החוקרים הנזכרים. שם התואר 'חילוני' המתקשר תמיד לרטוש ולתנועתו לפחות איננו מדויק. רטוש הוא יוצרו של מיתוס דתי חדש, ובכך הוא אולי דתי יותר מהרבה דתיים. הדרישה המשתמעת מדברי החוקרים, שמיתוס דתי 'ממשי' צריך להיות מנותק מתפקוד אנושי, היא השקפה רומנטית של מי שאין עיסוקם בחקר המיתוסים הקלאסיים גופם, ואין הם יודעים, כי אלה תמיד משמשים גם 'תפקודים' אנושיים. כך בוודאי כשמדובר במיתוס היהודי ובאידיאולוגיה של תחייה לאומית. המיתוס היהודי קישר תמיד בין מצב האומה למצב האלהות, כך במקרא ובדברי חז"ל ובקבלה, ואף לתיקון שבאידרא נודעת משמעות של תיקון לאומי ומשיחי. ומאידך גיסא גם בשיר 'ההולכי בחושך', בצד תקומת העם מדבר רטוש – ומתכוין לדבריו! – גם על תקומת האל. ובהקשר זה אציין ששם השיר 'ההולכי בחושך' מציין, לפי דעתי, בראש ובראשונה את האל, ולא את העם, כפי שסבר יהושע פורת; וכן הכינוי 'מזמור', שקבע רטוש לשיר זה בכותרת משנית, מעיד על האופי הדתי שביקש המשורר לשוות לשירו. המשמעות הלאומית של המיתוס אינה מפחיתה את הצד הדתי שבו אלא מחזקת אותו, כי אל של עם, הקם לתחייה בתחייתו, עושה רושם ממשי יותר מדימוי פרטי של משורר. אמנם בזוהר הצד הדתי המיתי הוא העיקר, והאספקט הלאומי נלוה אליו, ואצל רטוש ההפך הוא הנכון, והוא מוסיף נופך דתי לאידיאולוגיה הלאומית שלו. בכך מאפיינים שני המקורות את תקופותיהם: בימי הביניים הדת היתה העיקר, ובמאה האחרונה – האידיאולוגיה הלאומית והחברתית. כידוע, גם תנועת לאומיות אחרות בזמן החדש ליוו את האידיאולוגיה שלהן בהחייאת המיתוס הקדום. אבל בשאלת ממשותם הדתית של מיתוסים אלה, יש לבדוק כל מקרה לגופו. כי הדמיון התרבותי והשפעת הסביבה אינם אלא רקע להופעת היחיד, וידיעתם לא תמצה את יצירתו.
אפשר לטעון בצדק שממיתוס אמיתי לאומי חברתי יש לצפות שיווצר גם אתוס, ריטואל או פולחן. אכן, קבלת ספר הזוהר הצמיחה יבול רב בשטח זה: ההנהגות הכוונות והתפילות הקבליות, ששינו את פרצופה של הדת היהודית במאות השנים האחרונות, ואין לכך מקבילה אצל רטוש. אבל חיסרון זה נעוץ לא בכוונתו של רטוש, אלא בחוסר הצלחתה החברתית של 'דתו', ועל הסיבות לכך נצביע בהמשך. רטוש עצמו רצה כנראה ליצור גם אתוס דתי (עם ההסתייגות שתובא להלן). התחלה צנועה בכיוון זה אפשר לראות בשירו 'את נשמת' (בתוך הקובץ 'בארגמן'), הפונה אל פנתיאון אלי כנען, ונכתב כעין תפילת 'רקווים' לעילוי נשמת אביו, ושחוגים חילוניים מסויימים אימצוהו כתחליף ל'אל מלא רחמים'. ואפשר גם לצרף לעניין זה את 'זמר המלחמה העתיק' שנידון לעיל, שרטוש שילב מפסוקי התנ"ך המזכירים את 'אשר', והציע, כזכור, ל'בעלי המנגינות שלנו' לחבר לו מנגינה. ועוד נזכור ששם המאמר שבו הציע רטוש את פירושו לפסוקים אלה הוא 'אשר אלהינו'.
אמנם לא כל 'תפקודו' של המיתוס אצל רטוש הוא במישור הלאומי. צד זה, שמובלט יותר בשיר 'ההולכי בחושך', איננו עיקר בשירים מיתיים אחרים של רטוש, וביניהם כאלה שהגיעו לרמות שירה נשגבות בהרבה על 'ההולכי בחושך', שהוא השיר הפרוגרמטי ביותר, אבל איננו הטוב שבשירי רטוש. בשירים אלה משמש המיתוס גם מטרות אחרות, כגון לשם הדגשת מצבו הקיומי של האדם בכלל או הארוס ויחסי שני המינים בפרט, וכבר הצביעו על כך החוקרים. יתרה מזאת, בתחילת דרכו של רטוש מצאנו שהמיתוס שימש לו אפילו לשם אידיאולוגיה אתיאיסטית. כך בשיר 'קרבן מנחה' (בקובץ 'חופה שחורה'), ששם, במקביל לאל הנילוס ולמולך העתיקים, היום: 'לא אב ולא רבון! אני רבון ואב, / דורך במתי-עב, קובע מזלות!'. אבל רב גוניות מטרותיו של המיתוס גם היא מיסודות מהותו, ובשיר זה עסקינן במיתוס של האלהת האדם, ולא ברעיון המופשט של האתיאיזם. לשם רעיון מופשט אין צורך במיתוס, ומיתוס שכולו מגויס לעניין אחד איננו מיתוס. כך אשיב גם למי שיטען כנגד הסתירות בפרטי המיתוס של רטוש: במיתוס אין לחפש עקביות, לא אצל רטוש ואף לא בספר הזוהר. לרטוש יש כמובן תודעה של מי שבעצמו יצר את המיתוס, כפי שאפשר ללמוד הן מעצם דרכו השירית והן מהגדים מפורשים כגון זה דלעיל: 'אני רבון ואב, דורך במתי עב, קובע מזלות'. את ההשראה ליצירה כזאת קיבל רטוש משיכרון המלים שלו וההיעזרות בחומרים העתיקים, כשכבות המיתיות שבתנ"ך ובכתבי אוגרית, והן בהשגה בחלום לילה, כפי שאפשר ללמוד משירו 'חלום', בקובץ 'שירי חרב', ששם קבע רטוש כי החלום 'בורא חיים / אלים ואנשים'.

רטוש בבית קפה שנות השישים

גם בתודעה זו יש אמנם כדי להחליש את תוקף המיתוס בעיני כמה קוראים, אבל באמת לא קשיא: אפילו יומרתו של אדם ליצור מיתוס, אין בה כשלעצמה סתירה לממשותו, שהרי גם המיתוסים העתיקים נוצרו בידי אדם, וחודשו במודע. כך, למשל, מחברי הטראגדיות העתיקות, כסופוקליס ואוריפידס, לא היססו לשנות את המיתוסים העתיקים ולהתאימם לצורכם. וכן גם ספר הזוהר, שלא רק נהג כך למעשה, אלה גם ניסח תיאוריה, מיתית אף היא, המוכיחה את מודעותו ליסוד החידוש והיצירה שבמיתוס: המילה המתחדשת מפיו של המקובל הנאמן יש בה כוח לארוג וליצור שמים חדשים וארץ חדשה. אכן, גם על רטוש אפשר אולי לומר מה שאמר הזוהר על גיבורו (ח"ג, עט ע"ב): 'עליה כתיב [= עליו נאמר, קהלת י, יז] "אשריך ארץ שמלכך בן חורין". מהו "בן חורין" דזקיף רישא לגלאה ולפרשא מלין ולא דחיל [תרגום: שמרים ראש לגלות ולפרש דברים ואינו ירא]. מהו "מלכך" דא הוא רשב"י מאריה דאורייתא מאריה דחכמתא [= זה הוא ר' שמעון בר יוחאי בעל התורה בעל החכמה]'. 'בעל' פירושו כאן: מי שעושה ברכושו, ואף באשתו, כרצונו.
ועוד גורם חשוב מחשיך את העיניים מלראות את היסוד הדתי אצל רטוש. הנטייה למחשבה במסגרות וקטגוריות חברתיות קבועות, וחוסר אמון במי שחורג מהן. בעיני הציבור שלנו אין 'דתי' אלא התומך בדת היהודית, והמתנגד לה הריהו 'חילוני', ואם הוא מדבר על אלי כנען – שידבר. חוסר הבנה כזה מצינו גם בהתייחסות לאידיאולוגיה המיוחדת של רטוש, שבדרך כלל לא הוכרה ככזאת, ועשאוה סניף לאויביה המובהקים, כגון קורצווייל שראה בה ביטוי קיצוני של הציונות החילונית, או אחרים שסיפחוה ל'פעולה השמית'.
קביעתי בדבר מעמדו של המיתוס אצל רטוש נשענת בראש ובראשונה בפשטות גמורה על דברי רטוש עצמו, ועל המיתוסים שהוא מביא בשיריו. לדעתי הרוצה לכפור בממשותם הוא המוציא מחברו ועליו הראיה. אמון זה מתחזק עם הצלחת ההשוואה דלעיל בינו לבין המיתוסים הקלאסיים, כגון זה של הזוהר, ובמיוחד כאשר השוואה זו העלתה קרבה שברוח יותר מאשר שאילה ספרותית. אם המיתוס של רטוש מתאים לקטגוריות הקלאסיות, אין כל סיבה לנהוג בו בשונה ממה שאנו נוהגים בהם. אמנם, בכל אלה אין הוכחה גמורה, כי זו איננה אפשרית במקרים כאלה, התלויים בראש וראשונה בהתרשמותו האישית של הקורא מן האמת הפנימית שבמקור. ואכן, מכורתה של קביעתי היא ברושם שהשאירה עלי יצירת רטוש בכללה, ובפרט השירים המיתיים. מאז שעמדתי על דעתי מיתוסים דתיים מוצאים מסילות לנפשי, וכבר בימי נעוריי התלהבתי מן המיתוס שבשירי רטוש, וחשתי בהם אמת דתית, כלומר נוכחות של אישיות אלהית, ואיני יכול שלא להתקומם כנגד הקביעה שאין אלה אלא 'פיקציה'.
ועוד. השיר 'ההולכי בחושך' פותח, כאמור, בהתגלות דתית, ובציון נסיבותיה האישיות, הזמן והמקום. וגם עדות זו קשה לפתור בלא כלום. וזה לשונה:
אני ראיתי את כבוד יהוה / בירח התמוז / בשחר ליל אהבים / במלחמיה היפה / אשר בעמק הירדן /
ציון הזמן והמקום אופייני להתגלויות מיסטיות, וראש לכולן מראה מרכבת יחזקאל הפותח במלים (יח' א, א):
ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחודש ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים.
הד להתגלות זו נמצא גם לקראת סוף 'ההולכי בחושך', בתיאור תקומתו העתידה של האל (שורות 733-724):
אז דורש דמים ירח מנחה / והופיע אור עננו / ודרך במתי ארץ / ראשי מצוקים יפסע / כגיבור מתרונן מיין / כאביר שוטף במלחמה / בסופה ובשערה דרכו / ועל אויביו יתרונן / ההרים ירקדו כאלים / גבעות כבני צאן.

האמון במיתוס של רטוש נשען גם על עמוד נוסף. לדעתי, רטוש לא יכול היה להתמיד ברדיקאלית האידיאולוגית שלו בלא אמונה דתית.

הוזים אידיאולוגיים קיצוניים לא חסרו אמנם בימי תחיית עמנו, אבל אף אחד מהם גם אינו מתקרב לדרגתו של רטוש.

רטוש התכוון לא רק לשכנע את הישוב לוותר על זיקתו היהודית, אלא אף לכבוש את המזרח התיכון כולו, עד לנהר הפרת, ולהטמיע את כל תושביו הערביים בתרבות העברית החדשה. וזאת על בסיס הישוב העברי הקטן בלא כל סיוע של עלייה חדשה, שלא האמין באפשרותה, כי כפר באידיאולוגיה הציונית ובכוחה.

באמונה זו, הבזה לניחומי הנוסטלגיה של העבר הקרוב וקשרי המשפחה, ונקייה לחלוטין (יותר מכל אידיאולוגיה אחרת במחננו) מכל שמץ של גזענות, באמונה זו נשאר רטוש כל חייו, ולא נטשה, ולא הסכים לכל פשרה, אף שנוכח שהוא כמעט בודד במערכה.

אופיו העיקש של רטוש לא יספק אלא חלק של ההסבר. לפנינו אמונה דתית ונאמנות דתית. ולא רטוש לבדו נזקק לסיוע דלעילא – שהרי איך יכבשו החיילים העבריים המועטים את המזרח כולו, ודאי בעזרתו של 'יהוה עזוז וגבור / יהוה איש מלחמה / קומה יהוה ויפוצו אויבך / וינוסו משנאיך מפניך' ('ההולכי בחושך' שורות 70-73). ואולי בעזרת אחותו, בתולת ענת יבמת לאומים: 'וענת עזוזת לב / לגדוד יוצא למלחמה – / אלי דמשק וצידון / …' (שם שורות 205-207. 'אלי' מנוקד באלף צרויה, אבל לדעתי נרמזת כאן גם משמעות הקריאה ההומופונית בחטף סגול).
ובכל זאת יש משהו בהרגשה הכללית, שממשות המיתוס הרטושי פחותה בהרבה מממשותו המיתוס הזוהרי. אבל אין די בכך כדי לבטל כליל את הממשות המיתית אצל רטוש. ושוב, ביטול כזה מקורו באי הבנה נכונה של אופי המיתוס בכלל. כאשר מדובר במיתוסים אין להסתפק בקביעה אם הוא 'ממשי' או לא, באלה יש להבחין בדרגות שונות של תוקף אונטולוגי. בעניין זה עסקתי באריכות במקום אחר, ושם ניסיתי לסווג את גלגוליו של המיתוס היהודי במקורותיו הקלאסיים לפי מידת תוקפו האונטולוגי של כל שלב.

האם הטיף רטוש לחידוש פולחן הבעל והעשתורת ?\

 

 

מעמדו השולי, האינסטרומנטאלי, המשתנה והשרירותי משהו של המיתוס אצל רטוש יסווג אותו בלא כל ספק בתחתית הסולם הנ"ל, ועם זאת, סבורני, רטוש הוא מן היוצרים בעלי דרגת המיתיות הגבוהה ביותר בספרות העברית החדשה.
עם היותו של המיתוס מרכיב חשוב בעולמו הרוחני של רטוש, גם הוא חש כנראה בחולשתו האונטולוגית היחסית. לפיכך רטוש לא עשה מאמצים רבים להנחיל את תחושתו הדתית לחסידיו, שכנראה לא היו מוכשרים לכך, והמיתוס הדתי לא היה ליסוד מהותי באידיאולוגיה של התנועה 'הכנענית', ונשאר כנופך אישי בלתי מחייב המיוחד למשורר יונתן רטוש.

אכן מצינו באחד מגליונות 'אלף' (נובמבר-דצמבר 1950) תשובה לשאלה 'המטיפים אנו לחידוש פולחן בעל ועשתורת'.?

התשובה היא שלילית, והמיתוס הכנעני מוצג רק כמורשת תרבותית לאומית שיש לדעתה. התשובה איננה חתומה וכנראה איננה של רטוש, שלא השתתף כלל באותו גיליון (אולי המשיב הוא אהרון אמיר).
כאן יימצא גם השורש להבדל הגדול בהצלחתו ההיסטורית של המיתוס של רטוש לעומת המיתוס של ספר הזוהר. בעוד שהזוהר השפיע עמוקות על הרגשתם הדתית של דורות רבים, וגרם לשינוי מעמיק של הדת היהודית, הרי המיתוס של רטוש, עם גאוניותו של האיש ועומק החוויה שביטא, השפיע על מעטים בלבד, והשפעה חיצונית בלבד. האידיאולוגיה 'הכנענית' נחלה כישלון חרוץ בציבור הישראלי, ולא כל שכן ניצני הדת הרטושית, שאף עצם קיומה לא הוכר אפילו אצל החוקרים. אין כאן המקום לתיאור הסיבות לכישלון זה הנעוצות ברובן בהלכי הרוח של החברה. אבל מקצת האשם תלוי ביצירת רטוש בעצמה, וההשוואה לזוהר תעזור לחידוד העניין ובירורו.

המיתוס של הזוהר

המיתוס של הזוהר, עם מהפכניותו והתנערותו, צומח אורגנית מן המסורת הקודמת, והתגבש על ידי קבוצה חשובה של מקבלי המסורת ומוסריה, בלב היהדות. מצב זה התבטא גם באידיאולוגיה של בני הקבוצה, שאת חידושיהם כינו בשם 'דברים חדשים-עתיקים', ואף בשם שקראו לעצמם: 'מקובלים', כלומר: מקבלי מסורת. שינוי אורגאני כזה, בעל שורשים עמוקים, כאשר נעשה בידי יוצרים בעלי השראה, הוא שגרם את השינוי ביהדות. ולא רק הזוהר, אלא שאפילו שבתי צבי, המהפכן הרדיקלי של היהדות, צמח מתוך מעמקי המסורת היהודית והסתמך עליה, ומכאן ההצלחה הגדולה שנחלה תנועתו בראשיתה.

המיתוס של רטוש


לא כך אצל רטוש. עם כל גאון רוחו, הריהו איש אחד. והאידיאולוגיה הקיצונית שלו, שהעבר הקרוב ביותר שהיא מכירה בקשר עמו הוא מלפני אלפיים וחמש מאות שנה, קשה לה להתקבל על דעתה של אומה אורגאנית, המקיימת מגע מתמיד עם עברה.

התנועה הרוחנית 'הכנענית' היתה יכולה להיות מורכבת רק מאנשי רוח מרמתו של רטוש, המסוגלים ליצור תרבות כמעט יש מאין (אכן, בשירת רטוש מצאנו גם ביטויים רבי עוצמה של מודעות ליחידותו, שהוא מתייחס אליה באופן אמביוולנטי: בתחושת חטא מהולה בגאוה ). בשביל הציבור הרחב, אידיאולוגיה כזאת פירושה היחיד הוא חוסר כל תרבות, וזהות לאומית המושתתת על כוחניות ואדמיניסטרציה בלבד.

אידיאולוגיה זו לא חסרה גם פרכה פנימית גלויה לעין: התרבות העתיקה לא יכלה לקום לתחייה אלא בתיווך של ההיסטוריה התרבותית היהודית, שלולי היא, אפילו השפה העברית לא יכלה להיות שפתו של רטוש. מסיבה זו, אפילו חלק ניכר מתלמידי רטוש המובהקים נטשוהו לטובת אידיאולוגיות פחות רדיקאליות, המכירות ברציפות כלשהי בין היהדות והציונות לבין התחייה העברית (כנראה, גם הם לא ייחסו רצינות לאמונתו הדתית). וכפי שראינו, רטוש עצמו לא יכול לעמוד בתביעה זו, ויש ביצירתו יסודות רבים מן היהדות המאוחרת. מכל מקום, אין לפקפק בעוצמתה של יצירת רטוש, ולא בעצמת המיתוס שלו – מיתוס תיקון האלהות, שעל ממשותו המיתית למדנו מן האידרא, כפי שנלמד מרטוש פרק על האידיאולוגיה של התחייה הכרוכה במיתוס זוהרי זה. אין להירתע מהשוואות בין יוצרים בעלי נטיות דומות גם אם הם שייכים לתקופות רחוקות זו מזו והם בעלי רקע רוחני שונה בתכלית. השוואה כזאת, אם תביא בחשבון את כל ההבדלים שברקע ובאישיות, תוכל להעמיק את הבנתנו את היסוד המיתי והדתי, שלעולם איננו חדל מרוח האדם.

ראו גם

אני עברי :שיחה עם יונתן רטוש

אלי אשד על ההשבעה של יונתן רטוש 

עזרא פאונד יונתן רטוש והאידיאולוגיה והשירה הכנענית

יונתן רטוש בויקיפדיה

מאיר ויזלטיר נגד יונתן רטוש 

יונתן רטוש זכרונותיו של בן

השיבה לאבו דיס :חיים גורי על יונתן רטוש

מילון התחדישים של יונתן רטוש

 

עוד על התנועה הכנענית

הכנענים בויקיפדיה

יפים הם הלילות בארץ כנען :על אהרון אמיר

איתן איתן משורר כנעני

בראשית הייתה פלסטין -כנענות ערבית

טרזן בארץ הקודש

עוד על חקר הקבלה

פנחס שדה היוצר כאלוהות- על עוד יוצר קבלי

האתר של פרופסור יהודה ליבס

יהודה ליבס חוקר קבלה שנוי במחלוקת

חוקר הקבלה גרשום שלום

איך ללמד קבלה

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

44 תגובות על “מה בין יונתן רטוש וספר הזוהר ?-יהודה ליבס”

מרתק:
דרגת המיתיות גבוהה הופכת את היוצר לאדם דתי יותר מדתיים קונבנציאליים!
וזאת גם בזכות העובדה הלאומנית ש-:

"המיתוס היהודי קישר תמיד בין מצב האומה למצב האלהות"

אולם בהמשך המחקר מתברר כי:

הדמיון התרבותי והשפעת הסביבה אינם אלא (רק) רקע להופעת היחיד, וידיעתם לא תמצה את יצירתו.

וזו ההודעה הרדיקאלית ביותר הפועלת, לדעתי, למען התודעה ההיסטורית הפרטית שלנו- דווקא, לשם ריכוכה, גילופה מראיית עצמה כחלק מהעם…

נמצא כאן אישור ליצירה במודע – הן של החיים המלאים בכל טוב כולל "אלים ואנשים", הן של חלום הומאני בין-אנושי. ותמיכה בממשותה של הצירה המילולית הנבראת בידי אישיות אחת בת-החורין היא בכך ש-:

לשם רעיון מופשט (כמו אטאיזם, למשל) אין צורך במיתוס(!)…
אפילו יומרתו של אדם ליצור מיתוס, אין בה כשלעצמה סתירה לממשותו, שהרי גם המיתוסים העתיקים נוצרו בידי אדם, וחודשו במודע…

חיזוק נוסף:

…רטוש הוא מן היוצרים בעלי דרגת המיתיות הגבוהה ביותר בספרות העברית החדשה.

וזאת בהשוואה לדרגת המיתיות של
"'מקובלים', כלומר: מקבלי מסורת של השינוי האורגאני …כאשר נעשה בידי יוצרים בעלי השראה, הוא שגרם את השינוי ביהדות…"

וביחס ל-"דעתה של אומה אורגאנית, המקיימת מגע מתמיד עם עברה, לא היה לה לתנועה הרוחנית 'הכנענית' איבר אוניברסלי מגשר, אלא איש רוח אחד – המשורר רטוש, שמסוגל היה "ליצור תרבות כמעט יש מאין"

כלומר, במקרה הזה באופן לא אורגני, אך יצר רטוש "מיתוס תיקון האלהות" – מיתוס אישי-דתי, שעל ממשותו המיתית טוענת התנועה שטבעה אכן אורגני – "…האידרא- היסוד המיתי והדתי, שלעולם איננו חדל מרוח האדם."

נפלא.

לא לדעתי

תלוי איך מסתכלים על זה .

אם תטען שהם ניסו להפוך לתנועה כנענית המונית הרי הם נכשלו .
לכאורה הם היו קבוצה שולית שמסריהם מצאו אוזן קשבת רק בקרב כמה עשרות אנשים ואז נעלמו.
לאמיתו של דבר רבים מהם מצאו עמדות בכירות ומשפיעות בכלי התקשורת ובעולם הספרות והאמנות .ובמידה רבה עולם התרבות הישראלי היום נשלט בידי שתי קבוצות ששורשיהם בתנועה הכנענית
אלו שממשיכים את הפלג הימני של הכנענים .
ואלו שממשיכים את הפלג השמאלי שלו .
מגזין הילדים המצליח ביותר בישראל "הארץ שלנו " למשל נשלט באופן מוחלט במשך שנים בידי עורכים ויוצרים "כנעניים בגדר "שמורה כנענית " ולדעתי אפשר למצוא מסרים כנעניים ביצירות רבות שהופיעו שם עד לשנות השבעים.
אם נרצה הרי עיתון "הארץ" למבוגרים של היום נשלט בידי בוגרי הזרם השמאלי של התנועה הכנענית .
ז'אנר הספרות הקלה החל בשנות החמישים עם עורכים ויוצרים כנעניים כמו אהרון אמיר שלא נמנעו להכניס מסרים כנעניים פה ושם בחוברות על איש הג'ונגל טרזן בחינת "שלח לחמך עלפני המים ".
ספריו של סופר המקורב ללרעיונות התנועה העברית שרגא גפני היגיעו לאלפי ילדים ומסריו בהחלט השאירו את חותמם.
הייתה להם השפעה על אנשי ימין רבים כיום.
וכמעט במקביל אמיר ערך את מה שהפך למגזין הספרות הנחשב ביותר "קשת ".
כלומר הייתה להם השפעה הן על הספרות הגבוהה והן על הספרות הנמוכה שהיגיעו לאלפים.
האידיאולוגיה ככזאת נכשלה אבל המסרים הסמויים לטווח הארוך שבהחלט היו חילחלו ועדיין מחלחלים באיזו צורה אם כי קשה לאמר שבשלב זה קמה אומה עברית במדינת ישראל

שלום אלי,
קראתי את המאמר שלך על יונתן רטוש ורציתי לומר שכל קשר בין קבלה ובין המאמר הזה הוא מקרי בהחלט. כמי שעוסקת בקבלה באופן מעשי וחוויתי, אני חייבת לומר שהתעסקות בקבלה מבחינה אקדמית פילוסופית חיצונית אינה יכולה לגעת כלל במהות הקבלה ולכן היא מזוייפת ומסולפת בעיקה. אני מציעה לך להיכנס לבלוג שלי במחלקה ראשונה
NEWS1.co.il/blog/ornarav
ולקרוא את שירי. אני מפרסמת מדי שבוע לפחות שיר אחד בהשראת הזוהר של פרשת אותו שבוע, כדי להפיץ את מודעות ספר הזוהר בעולם. אני מחוברת ישירות למקור ממנו נובע הזוהר ולכן הכתיבה שלי היא טהורה .
בכבוד רב
המשוררת המקובלת אורנה רב-הון

המאמר כמובן אינו שלי אלא של הפרופסור יהודה ליבס .
אני עצמי מעדיף לקבל גילויים שהם תוצאה של מחקר ארוך שנים על פני התגלויות שמוצאם בישויות שמי יודע מהו מקורם ועד כמה אפשר לסמוך עליהם.
מקובלים עלי בעניין דבריהם של תלמידי הגאון מוילנה שטענו שרבם סיפר להם שהיו פונים אליו כל מיני "מגידים " ישויות עליונות והיציעו לו לחשוף בפניו את סודות היקום .
הגאון מוילנה דחה את הישויות האלו בנימוס והסביר להם שהוא מעדיף לחשוף את סודות היקום האלו בעצמו על סמך ידיעותיו והבנתו שלו ומבחינתו כל גילוי מישות עליונה שמי יודע מיהי ומהי ומסתמך על מילתה שלה בלבד שאי אפשר לבדוק ולבחון אותה הרי הוא בבחינת "ביטול תורה " וביזבוז זמן.
הוא הפנה את הישויות אל חכמי החסידים כמי שאולי יקבלו את גילוייהם ביתר עניין סימפטיה ממנו עצמו וחזר ללימודיו.

שלום אלי,
אתה צודק בקשר לכך שכל אדם מבין את העולם ואת הבורא על פי ידיעותיו והבנתו. השאלה היא מהם מקורות ידיעותיו והבנתו ועל מה הם מסתמכים, וכן על מה מסתמכים המחקרים שאתה מדבר עליהם. כמובן שיש מקורות ידע שונים, ורק האדם עצמו יכול לנווט את עצמו למי הוא מתחבר. הנטיה שלך לומר שאני מקבלת ידע מיישויות עליונות שמי יודע מה מקורן היא מוזרה בהחלט.
אני מקבלת את הידע מהבורא בכבודו ובעצמו ולא משום מתווך אחר, ולא משום יישות עליונה אחרת. כל קבלת ידע מסוג זה היא עבודת אלילים.
עבודת המחקר שלי היא עבודה רוחנית בתוך לבי ונפשי, והיא מסתמכת על ספר הזוהר, שלא נכתב בימי הביניים אלא על ידי רבי שמעון בר יוחאי בכבודו ובעצמו. במאמר יש האשמה של האל, כביכול צריך לתקן את האל, ולא את עצמנו, וזוהי כפירה אמיתית וחוסר רצון לקחת אחריות על חיינו ועל גורלנו. אני רואה את עצמי כחוזרת בתשובה במובן הנעלה ביותר, לא במובן חיצוני, אלא במובן פנימי עמוק, של בדיקה עצמית דקדקנית וחמורה והתאמצות יום יומית להיטיב את מעשי ואת דרכי ואת יחסי לבריות ולמציאות הסובבת אותי. קבלה אינה דת ואינה פילוסופיה להתפלסף עליה, אלא טכנולוגיה לנשמה, שצריך לעשות אותה כדי להתחבר למציאות עליונה, תוך שימוש בצפנים קבליים עתיקים. בנוסף, מידע לכשעצמו אינו חשוב, כי העולם שאנו חושבים שאנו חיים בו אינו אלא אחוז מן העולם האמיתי, והוא אינו אלא אשליה. מחקר אקדמי מתבסס על העולם של האחוז, העולם אותו אנו תופסים בחמשת החושים שלנו ובעזרת ההגיון שלנו,וזוהי תפיסה מטעה בהחלט, בעוד הידע האמיתי מתקבל ממימד אחר לגמרי, שצריך לדעת איך לפתח את החלק שיקלוט אותו. ידע אמיתי הוא חיבור למציאות עליונה.

אבל איזו הוכחה חותכת יש לך שמי שאת מקבלת את המידע ממנו הוא אכן בורא עולם ולא נניח איזו ישות אחרת שמתחזה לבורא עולם ?
וספר הזוהר לא נכתב בידי שמעון בר יוחאי הוא נכתב בחלקו לפחות בידי מקובל בשם משה דה ליאון במאה ה-13 בספרד וכנראה תרמו לספר עוד קבוצת מקובלים שהיו עימו בקשר,
יש לכך שפע של הוכחות פילולוגיות היסטוריות ואחרות .
אם את טוענת שלא כך הוא יהיה עלייך להפריך אותן אחת לאחת ואת מוזמנת לעשות זאת כאן.

איזה הוכחה חותכת אחת יש לך לגבי מי שכתב את ספר הזוהר? איזה הוכחה חותכת אחת יש לך לגבי העובדה שאסור לרצוח? האם זה מפני שזה כתוב בתורה או מפני שהלב שלך יודע ?

שתשכנע את כולם אין בשום דבר .
הוכחה חותכת ומוחלטת לגבי ספר הזוהר יכולה להיות רק עם ניסע בזמן למאה השנייה ונוכל להביא צילומים מוכחים של שמעון בר יוחאי כותב את ספר הזוהר
או למאה השלוש עשרה ולהביא צילומים מוכחיםן של משה דה ליאון כותב את הזוהר.
מכיוון שאין לנו עדויות מוחלטות כאלה אנו צריכים להסתפק בשורה של עדויות מסוגים שונים שמראות שהזוהר לא יכול היה להיכתב לפני המא ההשלוש עשרה לספירה.
ובראשם עדותו של אישתו של משה דה ליאון שהעידה שבעלה כתב את הספר מדעתו ,ועוד עדויות רבות אחרות שמסייעות ומשלימות.
לגבי הוכחות מהלב.. לא זאת לא הוכחה שמשהו קרה או לא קרה או שהתרחש בצורה מסויימת או שלא לצערי.

כאשר אדם חי בעולם שאינו בו בורא, הקבלה היא מסמך תרבותי ותו לא.
מי שחי בעולם שיש בו בורא חייב לקבל על עצמו את סייג החכמים המובהקים שאל לו לאדם לגעת בתורת הסוד.
אולם כיום, בחברתנו המבולבלת, קבלה וניו-אייג' מעורבים זה בזה ללא היכר והבלבול חוגג.

הנשמה שלנו יודעת הכל, תהליך העבודה הרוחנית רק מנקה את הקליפות שמכסות את האמת. ההוכחה שלי לגבי דבר שהוא נכון היא שהוא עובד בחיים שלי. כל דבר שלמדתי בקבלה ניסיתי על עצמי, מה שעבד קיבלתי עלי, מה שלא עבד לא קיבלתי. זוהי ההוכחה שלי. ההוכחה שלי לגבי ספר הזוהר היא שהוא עובד, כל פעם שאני קוראת בו אני מגלה דברים חדשים בתוכי שעוזרים לי לפעול נכון בחיי היום יום. באופן כללי מאז שאני עוסקת בקבלה השתנו חיי לטובה לאין ערוך, הכל זורם בכוון של האור ולא בכוון של כאוס ואסונות, כפי שהיה לפני כן. עבורי זוהי ההוכחה הטובה ביותר שהזוהר הוא כלי לשיפור חיינו. לגבי זהותו של מחבר הזוהר, זה דבר שאני פשוט יודעת אותו באותה עוצמה שאני יודעת שאסור לרצוח ולגנוב, וזה סוג הידע שנחשב אמיתי בעיני, לא ידע שלמדתי ממורים בבית ספר או מרצים באוניברסיטה או ספרים שונים. דווקא ידע כזה הוא מפוקפק בעיני[והאמן לי שלמדתי גם בבית ספר וגם באוניברסיטה, יש לי אפילו תואר שני בפילוסופיה, מאותם ימים שהאמנתי שאפשר למצוא תשובות בפילוסופיה לשאלות קיומיות]. הידע של לבי הוא הידע הנכון, והוא מעולם לא אכזב אותי.

יכול להיות .
אז מה ?
עם תלכי להודו שתשמעי אותם הדברים מהינדים שיספרו לך בדיוק אותו הדבר לגבי כתבי הודות שהם שינו את חייהם
ואם תלכי להונג קונג או לצפון תל אביב מאנשים שיספרו לך אותו הדבר לגבי הטאי צ'י
ובארה"ב לגבי הברית החדשה.
וכך הלאה .
וכל הכתבים האלוט עם כל הרצון הטוב לא יכולים להיות נכונים ומדוייקים כולם הם יותר מידי סותרים זה את זה.
אלא עם כן מה שהם תורמים לאדם שקורא בהם אין לו קשר מיוחד לטקסט עצמו אלא יותר לציפיות הפסיכולוגיות שלו .
זה שאת יודעת משהו בעוצמה לא אומר ולא כלום בהחלט יכול להיות שאמונתך שגויה .
עד עצם היום הזה תמצאי מאמינים קומוניסטיים שמאמינים באמונה שלמה שרק מהפםכה של מעמד הפועלים יכולה להביא את הגאולה. או פנטיים ספרדים שמאמינים באמונה שלמה שכלל היהודים הלא מזרחיים הם צאצאים של בני שטן כוזריים .
אז מה ?
זה שהם מאמינים במשהו באמונה שלמה הופך אותו לנכון ?
בכל מקרה יש דרך פשוטה וברורה שאת יכולה להוכיח את טענתך שאת בקשר עם ישות רבת עוצמה כלשהיא שלא מן הנמנע שהיא בורע עולם.
אם תעבירי מהישות ידע רלבנטי וניתן לישום על כיצד אפשר לפתור בתוך זמן קצר וביעילות בעיות עולמיות שונות .
למשל :
כיצד ניתן לעצור את התחממות כדור הארץ בתוך שנים בודדות
או איך אפשר ליצור מכשיר זול ואמין שיפעל על מקור כוח ואנרגיה חלופי לנפט שיהיה זול ואמין ולא מזיק לסביבה.
או לחילופין אם תוכלי לאמר מראש זמן מקום ושעה של אסון גדול שעומד להתרחש איפה שהוא.
והיה ומסרת מידע כזה והוא אומת אז יש בכך הוכחה לטענותייך .
אני מציע שתיצרי קשר עם בורא העולם או מי שזה לא יהיה שאת בקשר עימו ו\תבקשי מימנו מידע בנושאים הללו .
אם תקבלי מידע בנושאים כאלו אני אשמח לפרסם אותו כאן ואם המידע יאומת רבים מאוד ולא רק אני יקבלו את טענמותייך שאת בקשר עם ישות עליונה ויתייחסו אלייך בהתאם .

לכל השאלות הללו יש תשובות. אך לפני שאענה על התשובות הללו צריך לזכור שיש קשר הדוק בין המחשבות, הרגשות וההתנהגות שלנו לבין דברים חיצוניים המתרחשים בעולמנו. בכל פעם שבה אנו חושבים, מרגישים או עושים מעשים שליליים אנו פולטים לחלל האויר אנרגיה שלילית ובכך משפיעים על מאזן האנרגיה השלילית בעולם, וזה יכול לגרום להתרחשויות שליליות. זה יכול לדחוף אדם אחר לעשות מעשה שלילי או לאסונות טבע שונים. ולהפך, ברגע שאנו חושבים, מרגישים או עושים מעשה חיובי אנו פולטים לחלל האויר אנרגיה חיובית ובכך משפיעים על מאזן האנרגיה החיובית בעולם ועל התרחשויות חיוביות בעולם. כולנו קשורים איש לרעהו בכבלים אנרגטיים שאין אנו יכולים לחוש אותם בכלים הרגילים של חמשת החושים וההגיון.
לכן לכל אדם יש אפשרות להשפיע על המאזן האנרגטי של העולם. כל מעשה הכי קטן נחשב, חיובי או שלילי. ברגע שכל אחד ואחת מאתנו יקחו על עצמם להשתנות לטובה ולבדוק את עצמם ולהתחייב בפני עצמם לחשוב, להרגיש ולעשות רק מעשים חיוביים, ולרצות בכך מאוד, עצם הרצון וההתחייבות כבר יצרו שוני אנרגטי בעולם. וברגע שתהיה בעולם מסה קריטית של אנשים חיוביים, הדבר ישנה את מאזן האנרגיה בעולם, והדבר ישפיע גם על התחממות כדור הארץ. כי אנו בעצמנו הורסים את שכבת האוזון המגנה עלינו, שהיא מה שקרוי בתורה השכינה, או ענני הכבוד, ששכנו על בני ישראל במדבר והגנו עליהם. ברגע שמאזן האנרגיה ישתנה לטובה תיעצר התחממות כדור הארץ וזה ישפיע גם על מקורות האנרגיה שלנו. האנרגיה היחידה שקיימת היא אנרגיה רוחנית שרק מתגלמת כלפי חוץ בצורה חיצונית, והיא קיימת באדם, בחי, בצומח ובדומם. ברגע שישתנה מאזן האנרגיה לטובה, תשתנה גם החוקיות שעל פיה אנו חיים בעולם הזה ואנו עצמנו נוכל להשפיע על האנרגיה של הטבע, בחינת רוח על החומר.
לגבי תחזיות לגבי העתיד, הקבלה אוסרת תחזיות כאלה, כי הן בחינת נבואה המגשימה את עצמה. למלים יש כוח ולכן צריך כל כך להיזהר כאשר אנו אומרים או כותבים משהו. הכל צפוי והרשות נתונה, הכוח בידינו לשנות את חיינו ואת גורלנו בכל רגע. אם נבחר לחשוב, להרגיש ולעשות באופן חיובי, נשפיע על מאזן האנרגיה בעולם ובכך נוכל להסיר גזרות שנגזרו עלינו. זה מה שעשתה בעצם אסתר המלכה. היא צוותה על העם לצום, כלומר להיטהר, וכשהיו טהורים, היה עליהם להכין משלוח מנות איש לרעהו, משלוח מנות שסימל משלוח אנרגיה חיובית איש לרעהו, כלומר לשים את צרכיו של האחר לפני צרכיך שלך, לראות בסבלותיו של השני, כפי שעשה משה רבנו. הפעילות הזו שינתה את מאזן האנרגיה החיובי בעולם והסירה את הדין מעל העם היהודי. בידינו לעשות כך גם כיום, לגבי כל המלחמות בארץ, המצב הפוליטי, הזיהום הסביבתי וכדומה. לכל זה יש שורש אחד, זרע אחד, והוא מצב המודעות שלנו. ברגע שנשנה את מצב המודעות שלנו, ישתנה גם המצב סביבנו.

אבל תגובתי נשארה בעינה.
אם את רוצה להראות שיש לך קשר משמעותי כל שהוא עם אינטליגנציה עליונה כלשהיא אין זה מספיק כלל לטעון זאת.
יש להוכיח זאת גם במעשים.
האתר ישמח לקבל כל הוכחה מהסוג שתואר למעלה לכך שאת בקשר פרודקטיבי עם ישות עליונה.

אין לי כל צורך להוכיח שום דבר לאף אחד. הבורא מצוי בלבי כפי שהוא מצוי בלבך. זכותך להאמין לי או לא, זוהי הבחירה שלך. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא לא מה יחשבו עלי או איך יתיחסו אלי, אלא האם אצליח להתנהג בכל רגע נתון בכבוד אנושי ובאהבת חינם לכל יציר נברא, האם אצליח לא ליפול לכעס ולשאר הרגשות השליליים שיש בתוכי עדיין לצערי, האם אצליח לבצע את התפקיד שבגללו באתי לעולם הזה, האם אצליח לזרז את גאולת העולם.האם אצליח לא להיות בתגובה כאשר מישהו מנסה לפגוע בי או להעליב אותי, ולראות בכך מבחן של הבורא. רק לכך נתונים כל מעיני.

שרכשה את כללי הלוגיקה היבשה, אולם ייתכן והיא לא ראתה בהם תורה מהשמיים שראויה לחייה.
אם כי, הנלמד בצורה תיאורתית נשמר בניסוחיה המילוליים שחושפים ידע פילוסופי, רק החיים המוחשיים פשוט המשיכו הלאה…

אין כל בעיה לזהות בגירסתה של אורנה את הסיגנון הסוקרטי של הדיון מתוך הנחה שכל אדם הוא יצור רציונלי ולכן שיקולו הטבעי הוא לבחור תמיד בהגדלת האושר הכללי בעולם, שתלוי במעשי כל אחד ואחד, לחיוב, כמובן, אם רוצים בטוב.
באופן דומה כותבת אורנה:

הכל צפוי והרשות נתונה,
הכוח בידינו לשנות את חיינו ואת גורלנו(?) בכל רגע. אם נבחר(?) לחשוב, להרגיש ולעשות באופן חיובי, נשפיע על מאזן האנרגיה בעולם…

אבל הסתירה במשפט בולטת למדי:
אם ההנחה העיקרית שלה מתקיימת, אין לאדם שום יכולת לפעול בצורה לא חיובית! ולשם כך לא נדרשת בחירה, רק להישמר במצב מתוקן בלא מאמץ נגד הטבע- לא להיות חלש שכלית ורגשית, על מנת לקיים את הבסיס של הטוב המולד. כלומר, כל עוד בריאה נפשו…
אז, מדוע הפשע והבלבול ממשיכים לפקוד את העולם שרובו בריא לחלוטין?

רק בריאות … רטוש חיפש תיקון, ולא משנה אם נקראה לכך "תיקון לאלוהים" או תיקון לאדם, למצבה הבריאותי של הנפש (והחברה בסופו של דבר).
מובן שהוא כרוך במעשה ולא בגורל, ודווקא, אורנה כל כך מטיפה בעד המעשה. אך מדוייקת הערתו של גיורא לשם שהדבר אמור להיות סודי ביותר ולדעתי, זאת משום שהתיקון הוא פרטי-אינטימי ביותר, המתקשר לאמונת האדם בעצמו ובאלוהים שבתוכו.

אז, אם לא לדבר על זה, איך לעשות תיקונים רוחניים? זאת השאלה, ואחת התשובות המתקבלות על הדעת היא של מעשה הקרבה עצמית כגון זו של רטוש, כנגד החוקים הגלויים לנו של איזו התנהלות מונשמת באיטיות ברברית.
מילים חסרות עומק אינן עוזרות.
ספר הזוהר לא ניתן להבנה במחיר נמוך יותר מאשר זה ששילם רטוש. חבל על המאמץ.

בקטע במאמר שבו מתואר תיקון האל בספר הזוהר :
"אידרא רבא היא תיאור של כינוס ריטואלי, שעניינו תיקון דתי. בראש וראשונה תיקון האלהות עצמה, הזקוקה לכך בדחיפות.

בראשית האידרא (דף קכח ע"ב) מתואר האל (בבחינתו העליונה הנקראת 'אריך אנפין' או 'עתיקא קדישא'(כפי שהיה קודם התיקון, בלתי ניתן להשגה ('לית דידע ליה') ומכוסה בקרום שאינו נפסק. מצב זה מתואר כקלקלה – קלקלה באל העליון עצמו שממנה קלקלה בכל העולמות התחתונים, שכן, לפי פתגם פוליטי שימושי, אין עם בא על תיקונו אם אין המלך נתקן תחילה (קלה ע"א).

פגם זה נראה בעיניי כמשקף את ההשקפה הפילוסופית על האל, שהוא בעיניהם מרוחק ונמנע ההשגה, ותיקונו הוא אכן בדרך של מיתיזציה. במהלך האידרא מתקנים החברים את האל בהעניקם לו דמות אנתרופומורפית. הם מתארים (ובכך גם יוצרים! ) את אברי פניו – כגולגולתו ומצחו עיניו ואוזניו שערו וזקנו (זה האחרון מתואר באריכות מיוחדת, על כל שלוש עשר תלתליו הנקראים תיקונים). פגם אחר ויסודי של האל היה פגם הרווקות, והוא שהביא לאסון החורבן שהאידרא באה לתקנו. ואכן האלוהות המתוקנת יש בה איזון של זכר ונקבה ('מתקלא'), ושיא תיקונה הוא בזיווגם. ושוב, הרווקות היא דרך מיתית להביע את תמונת האל הפילוסופית האנטי-מיתית, הנחשבת עקרה ומרוחקת, כי האל המיתי מצטיין דווקא במיניותו.
"
המקובלים כאן יוצאים ליצור מחדש את האל כפי שהוא צריך להיות למעשה -בצלמם ובדמותם ,חי חיי זוגיות ומיניות.
לעניות דעתי יש כאן את הדרגה הכמעט העליונה ביותר של הפעילות של "היצירה" שאנו מכירים אותה בשלבים נמוכים יותר יצירת גלמים וגם של יצירת מלאכים "מגידים ". וכו'.
מעבר לזה יכולה להיות רק הדרגה של יצירת עולמות ויקומים ממש

התגובה נכתבה בצורת מכתב לגיורא לשם, והיא משמשת דוגמא מצוינת בזמן אמת איך עשיתי אתמול והיום תיקון של משהו שהתרחש לפני שנים רבות ועלה בי עכשיו. התיקון הוא תיקון של הרגשות השליליים שבתוכי, בעיקר כעס, שהוא האויב הגדול ביותר של האנושות, ובעוונותי הרבים, אני עדיין נופלת לתוכו בעתות מצוקה, כמו אתמול, לאחר שקראתי את תגובתו השנייה של גיורא.
שלום גיורא,
לפני שאענה על תגובתך, אצטט תפילה שאנו אמורים לומר כל יום לפני השינה: "ריבונו של עולם, הריני מוחלת וסולחת לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי. בין בגופי בין בממוני בין בכבודי בין בכל אשר לי. בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד בין בדבור בין במעשה. בין בגלגול זה בין בגלגול אחר לכל בר ישראל ולא יענש שום אדם בסבתי. יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי שלא אחטא עוד. ומה שחטאתי לפניך מחק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורין וחולאים רעים. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי".
הייתי חייבת לצטט את התפילה הזו כדי לזכור כל רגע ורגע מי אני, בפני מי אני עומדת, ומדוע אני כותבת לך עכשיו.
כשקראתי את תגובתך הראשונה, החלטתי להתעלם. אני מורגלת בתגובות כאלה, גם בתוך משפחתי הקרובה והרחוקה, והן אינן עושות עלי כל רושם. האמת היא שאני מורגלת גם לדברים מסוג של התגובה השנייה, וגם כאן כמעט שעברתי לסדר היום.
אבל אז נפל לי האסימון.
חזרתי באחת לאירוע שהתרחש בפורים לפני שנים רבות, ואתה היית מעורב בו. עלו בי המון רגשות, שחשבתי שכבר התגברתי עליהם. בלשון הקבלה, הייתי בתגובה.
כשקורה לנו, תלמידי הקבלה, דבר כזה, עלינו לפעול על פי נוסחת כוח ההתנגדות, שהיא:
1. התרחש אירוע [במקרה זה, כתבת לי תגובה מעליבה, משפילה ומרגיזה]
2. אני בתגובה [ במקרה זה: רגשות שונים כמו כעס, תחושת חוסר ערך עצמי, השפלה, עלבון, בושה, כל התגובות שעלו בי לפני כל כך הרבה שנים, וכנראה נשמרו באיזה שהוא מקום בנפשי, למרות שחשבתי שכבר עיבדתי את זה וכבר שכחתי]
3. לזכור שהתגובה שלי היא האויב ולא האדם שגרם לה
4. לעצור את התגובה
5. להתחבר לאור
6. לפעול מתוך האור.
לכן לא עניתי לך אתמול, כי הייתי חייבת לעצור את התגובה שהייתה קשה מאוד. חזרתי באחת לאותה סצינה אומללה, מעליבה ומשפילה, שהיו לה גם עדים, הילדים שלי, שלאחריה הלכתי לחדר סמוך יחד עם ילדי ובכיתי בדמעות שליש.
לא בכדי איני כותבת כאן מה היה חלקך בעניין, מכיוון שיש בקבלה איסור על לשון הרע, ואיני יודעת האם אני יכולה לכתוב זאת או לא, האם זה בגדר לשון הרע או לא. לכן אני מביאה כאן רק את התגובה שלי, שהיא בעצם רלוונטית לצורך העניין.
הבנתי שהאור זימן לי כאן מבחן רציני, ענק, לראות האם אני מסוגלת ליישם כל מה שלמדתי בקבלה. האם אני מסוגלת לא לכעוס עליך ולא להאשים אותך ולא להתלונן, אלא לקחת אחריות על מה שקרה, לראות מה אני יכולה ללמוד מהסצנה המדוברת, כדי שאוכל להתקדם אל השלב הבא בהתפתחות הרוחנית שלי.
זה בהחלט לא היה קל. כבר אמר שלמה המלך: "גדול הכובש את יצרו מכובש עיר". כמעט התפתיתי בתחילה לכתוב הכל, כולל את שמות כל המעורבים בענין, ולאחר מכן, לאחר מדיטציה קבלית ארוכה וחשובה, הבנתי את כל מה שכתבתי לעיל, ושעלי להשתמש באירוע הזה כדי להמשיך הלאה.
אני סולחת לך, גיורא, ואפילו מסוגלת לרכוש לך אהבה. אני מתחברת אל ניצוץ הבורא שבתוך לבך ורואה את האור שבתוכך.
מאחלת לך כל טוב, הרבה אור ושמחה ובריאות שלמה
אורנה

הדיון אמור להיות ענייני ולא רגשי .
נכון שזה קשה לעמוד בזה במציאות אך מכל בחינה כך עדיף.
אני ממליץ להישאר להבא בנושא שהוא רטוש והקבלה וספר הזוהר ולא ליסטות למחוזות מרוחקים לא רלבנטיים.

התגובה שלי אינה "מחוזות מרוחקים ובלתי רלוונטיים" וחבל שאינך רואה את הקשר בין הדברים. ואינך היחיד, כי זוהי הגישה הרווחת. בכך בדיוק מדובר. זה התיקון שאנו צריכים לעשות. הבריחה אל "דיון ענייני ולא רגשי" היא שורש כל הרעה. כך אנו מדחיקים את כל הרגשות השליליים שלנו ולאחר מכן הם מתפרצים באיזה שהוא מקום רחוק, כשנער לוקח רובה ורוצח ששה עשר איש. גם כאן בודאי לא תראו את הקשר, למרות שהוא קיים. לכל אחד יש רגשות מודחקים בתוכו, והם הם הר הגעש הסמוי שמביא עלינו את כל האסונות. רק פתיחה והיפתחות אל העומקים הפנימיים ביותר שלנו יכולים לגרום לשינוי אמיתי בעולם. דיונים אקדמיים מעולם לא פתרו דבר. יש לי תואר שני בפילוסופיה כללית ויהודית והחלטתי לא להמשיך לתואר שלישי כי ראיתי שהפילוסופיה אינה יכולה לענות על שום שאלה קיומית רצינית. הלבה הרותחת שבכל אחד ואחת מאתנו היא היא העניין, ולא דיונים אקדמיים.
מכל מקום אני רוצה להודות למדור שלך ולגיורא לשם על ההזדמנות שקיבלתי לעשות את התיקון שלי. יכולתי לא לחשוף את זה בפני כולם ולהשאיר את זה בבחינת סוד פנימי שלי, כפי שאמר גיורא. אבל גם כאן יש טעות. החשיפה הזו יכולה לעזור לאנשים אחרים להבין את תהליך התיקון שלהם ולעשות אותו. לפני שנים לא היה לי אומץ לחשוף זאת, אבל אתמול תוך כדי מדיטציה קיבלתי מסר שעלי לחשוף את העניין. כפי שכתבתי, זה לא היה קל, אבל הייתי חייבת לעשות זאת מכיוון שאין מקריות בעולם, והתגובה של גיורא התרחשה בדיוק באותו תאריך עברי שבו התרחש האירוע המדובר.
הקבלה לא עוסקת בעניינים מופשטים ורחוקים, אלא בעניני היום יום וברגשות שלנו. הכל נרשם במחשב הענק של היקום.

בתוכנו היא חשובה.
אבל חשוב באותה המידה גם כאשר אנו חוקרים משהו להשתדל ככל האפשר לנתח אותו בצורה אבויקטיבית על סמך העובדות שבידינו ולא לפי מה שאנו רוצים שיהיה .
התוצאה היא כמובן שאין אף אחד שיכול להיות אוביקטיבי כאשר הדברים נוגעים לו עצמו נכון וחשוב שיהיה מודע לכך,ולשם כך יש צורך שאנשים אחרים שהם בעניין הזה לפחות יותר אוביקטיבים מימנו עצמו יוכלו לקבוע את המילה האחרונה בעניין.
עד לתגלית הבאה לפחות.
יש להבין שיש הבדל בין העולם החיצוני והעולם הפנימי עד כמה שאנו רוצים שהם יהיו זהים ומקבילים הם אינם כאלה.

מהמכון להוצאת כתבי הגר"א שאני מקורב אליו מדווחים לי היום שסוף סוף הושלמה ההדפסה והכריכה של המהדורה של שני כרכים של הספר הקדום "ספר היצירה "עם הפירוש של הגאון מוילנה ופירושים לפירוש והקדמות מקיפות
זוהי המהדורה המקיפה והמפורטת והמוסמכת ביותר הקיימת של הטקסט הקדום והמסתורי מהמאות הראשונות לספירה שהוא הבסיס ואבן היסוד לכל המיסטיקה היהודית לדורותיה.שכל כולה נובעת ממנו.
המהדורה מבוססת על כתב היד שנישמר ברשות משפחתו של כותב שורות אלו.
כתבה מקיפה על ספר היצירה תופיע באתר בקרוב.

החקירה האמיתית היא החקירה הפנימית שלנו, שתתבסס על ההבנה שהעולם החיצוני הוא רק השתקפות של העולם הפנימי. מה שקורה בתוכנו, יוצר את מה שקורה מחוצה לנו. כלומר, אם אני , לצורך הענין, בוחרת לכעוס על מישהו שפגע בי, אזי אצור לי עתיד אחר מאשר אם אבחר לסלוח לו. אם אכעס עליו וארצה לנקום בו, [ואקצין את זה לצורך הדברים, כי זה דיון מופשט], אני יכולה לבחור לחשוב על דרכים לנקמה, ואנשים עושים זאת יום יום, אנשים אפילו רוצחים בגלל שטויות, בגלל ויכוח טפשי באמצע הדרך על נהיגה ועל כך שמישהו עקף מישהו. אם אבחר לנקום בו ואעשה משהו שמנוגד לחוק ואז יתפסו אותי, אשב בבית סוהר, ובכך יצרתי לי עתיד עגום ושחור – פירוק משפחה, צער לילדים, אובדן פרנסה, בקיצור, יצרתי סרט מסוים לעצמי, וגם פלטתי לקוסמוס אנרגיה שלילית שמצטברת במאגר האנרגיה הקוסמית של היקום.
לעומת זאת, אם אבחר לסלוח לאדם הזה – אעשה כמה דברים. קודם כל, אצור לעצמי סרט טוב – של טיהור פנימי, של הרגשה כללית טובה, של שפע ושגשוג, כי הקוסמוס ישלם לי על כך שבחרתי ליצור סרט טוב ולא סרט רע. שנית, לא יצרתי לעצמי קארמה שלילית על ידי כך שפגעתי בחזרה באדם שפגע בי. שלישית,עזרתי לאדם הזה, כי בכך שסלחתי לו, הוא לא ייענש בסיבתי, כפי שכתוב בתפילה. ורביעית, שחררתי לחלל היקום אנרגיה חיובית שיכולה לעזור לאנשים אחרים.
לא מדובר כאן דווקא על האירוע שכתבתי עליו, אלא על כל אירוע שבו יש פוגע ונפגע. על פי הקבלה שום דבר אינו מקרי, ואם מישהו פגע בי, זה היה בסרט שלי, זה תשלום קארמטי על מה שאני עשיתי בגלגול זה או בגלגול אחר למישהו אחר, ולכן בעצם אני לא צריכה להיפגע, אלא לעשות את נוסחת כוח ההתנגדות ולטהר את עצמי מכל רגש שלילי ולהגיב מתוך האור.
כאשר התרחש האירוע המדובר הייתי צעירה מאוד, לא היו לי הכלים שיש לי עכשיו, נפגעתי מאוד, [ייתכן שלא בצדק, לפי הקבלה סביר מאוד להניח שלא בצדק, כי באמת לא הייתי אובייקטיבית ולא ראיתי את כל התמונה , ] ומכיוון שלא היו בי הכלים שיש לי עכשיו לא הצלחתי לטהר את עצמי באמת מן הכעס והרגשות השליליים ובחרתי לעשות מה שכולנו נוטים לעשות – הדחקתי אותם. וזה פעל לרעתי. על פי הקבלה רגשות שליליים, במיוחד רגשות של כעס, גורמים למחלות קשות, במיוחד לסרטן. מכיוון שיש לי נטיה לכעוס ידעתי עמוק בתוכי שאני מועמדת למחלה הזו אם לא אטהר את עצמי מכל רגשות הכעס שבתוכי. עבדתי על כך כל השנים מאז שנכנסתי לקבלה, וחשבתי שכבר טיהרתי בתוכי הכל, עברתי לפני ראש השנה ויום כיפור על כל המקרים שבהם פגעו בי אנשים ושבהם כעסתי, עם סיבה ובלי סיבה, ביקשתי סליחה אם פגעתי במישהו וסלחתי לכל מי שפגע בי [ולפי ההסתכלות שלי אז על המציאות, היו הרבה…] אבל מצאתי את עצמי בכל מיני מקרים כועסת עדיין על דברים שהתרחשו בעבר ושלא הצלחתי לנקות בתוכי. לכן התפלאתי כל כך אתמול שהאירוע עלה בפני בבהירות מדהימה, והבנתי שלא תיקנתי כאן משהו שהיה מודחק עמוק מאוד. כמובן הנטיה הראשונית שלי הייתה שוב להאשים, אבל למדתי בקבלה שאסור להאשים, אסור להתלונן וצריך לקחת אחריות על כל אירוע שמתרחש בחייך. זה היה קשה, כי הכאב היה עדיין מוחשי, הכאב עדיין לא פג. הייתי צריכה לעבוד על הכאב. רק כשהצלחתי לעבד אותו ולסלוח באמת, כתבתי את התגובה, מלב נקי מכעס ושנאה. זה היה הדבר שחשוב לי, שאצליח להיות נקיה מכעס ושנאה.
אני חושבת שהצלחתי, ובאמת רוצה להודות לך ולגיורא על ההזדמנות שהייתה לי פה לעשות תיקון. יכולתי לא לכתוב כלום, לא להגיב חיצונית, כפי שעשיתי בעבר, אבל לשקוע ברגשות של קורבן ולחשוב שעשו לי עוול, במקום לצאת מזה, פשוט לצאת מזה.
אז שוב באמת תודה על כך שעזרתם לי לצאת מזה, בלי ידיעתכם. אני מרגישה עכשיו חפשיה ומשוחררת כציפור דרור. תודה.

אותנו בכל הלקחים החשובים שלמדת. ואלו אגב כללים שאפשר ללמוד אותם לא רק בקבלה אלא גם בהרבה ( ואולי ברוב ?) שיטות רוחניות אחרות.
ללמדך שמה שהוא חיובי ממהותו יופיע בצורות שונות במקומות שונים ,מאחר שאנשים שונים במקומות שונים מגלים זאת שוב ושוב

זה נכון, כל התורות הרוחניות מקורן באותה אמת פנימית והן שואפות לאותו תיקון עולמי. בכל עם ובכל תרבות ישנה הדרך הרוחנית המתאימה לו. לנו יש קבלה, להודים יש יוגה על צורותיה השונות, למוסלמים ישנם הסופים, וישנן עוד שיטות. היום בעידן הכפר הגלובאלי כל אחד בוחר לו את הדרך הקרובה ללבו ביותר ושעובדת בשבילו. הלוואי וכל בני האדם יעבדו על עצמם מבחינה רוחנית וישנו את העולם לטובה. אמן.

"המאזן האנרגטי של העולם"?
באיזו כמות מדובר?
כאשר מישהו משתמש במלה "אנרגיה" בלא לתת לה ערך כמותי, אני יודע לבטח שמדובר במניפולציה רגשית.
אני מצהיר בזה שאין בנפשי אל כלשהו. אני סבור שכל אדם הוא יצור ריבוני, חסר אל, ועל כן הוא אחראי באופן מוחלט לכל מעשיו בעולם.
כאשר מכניסים אל לעולם, מפקירים חלק מאחריותו לאחריותו של האל, ולכך אני מתנגד בכל מאודי.
אין בכך כדי להפחית בחשיבותו של ספר "הזוהר" כיצירה של התרבות היהודית-העברית ואי אפשר להכחיש את מקורותיו במיסטיקה הנוצרית.

נראה, שאחריות ריבונית של אדם על מעשיו, כדברי גיורא לשם, מתפרשת כריכוז פוטנציאל של כוחות בתוך יצור אחד סוליפסיסטי אך צנוע מעצם פעולתו המחשבתית (כהנחה נוסח דקארט).
האם לא נדרשת לפעולה זו השקפה מיסטית אוניברסלית, שלפי סרטר, גורמת לאדם, דווקא, בשל חסר אלוהי, לברוא את מערכתו הריבונית כך שמטרתה המיידית תהיה שמירה על אמונתו- (והפעם) בעצמו כל יכול ובאדם אחר שהוא כורך בו את עתידו- "עתיד האדם" (סרטר)…
כמות ספציפית של כוחות לשם המשימה לא נמדדת במושגים פיסיקליים, אף שמובן מאליו כי זו האנרגיה היחידה שעומדת לרשותו…

לכן, לא הייתי פוסלת מיסטיקות מכל סוג, הרי לא משנה מניין שואב היצור את כוחותיו, העיקר שבזכותם גודל האושר – בתהליך בריאה אישית אחראית שאיננה גוזלת אמונות מאיש.

אני סבורה שהנסיון לתבוע "הוכחות ממשיות" ו-"עובדות ונתונים" או לדרוש "הגיון" ממשהו שהוא במהותו שיח אינטואיטיבי,מטאפיסי,רגשי ומעבר להגיון,זהו נסיון שלא יצלח ,מיסטיקה זה לא דבר מדיד,זה עניין של אינטואיציה והרגשה,לא משהו שרואים או חווים באמצעות החושים הרגילים זה משהו שמעבר לחושים הרגילים, והנסיון הקצת נואל מבחינתי לדרוש הגיון או להראות "הגיוני" זה חוסר ההגיון כאן מפני שבבואנו לשיח על מיסטיקה צריך שנשים את מה שאנחנו קוראים לו "ראציו" בצד, בני אדם לא בנויים רק מראציו ומי ששם כביכול את הראציונליות כגולת הכותרת של כל שיח שהוא מנהל כדבר הקובע לא שם לב שהוא הופך את הקערה על פיה ונראה ונשמע "בלתי ראציונאלי בעליל" בפני מי שמסוגל להכיל בתוך פנימיותו גם דברים אחרים ושונים כמו אינטואיציה,כמו רגש,וכמו מצבים של "אל-חושיות" . בתוך זה אני כמובן כוללת גם את אלה שמבטלים את האסטרולוגיה כבלתי ראציונאלית ואומרים זאת כאלה שבחיים לא למדו אסטרולוגיה לא יודעים דבר וחצי דבר עליה אבל מרשים לעצמם לבטל ולזלזל בזה כדבר לא ראציונאלי לכו תלמדו קודם כל ,ואם אתם קוראים לעצמכם "חוקרים" הרי ראשית חכמה זה ללמוד הייטב את הדבר אותו חוקרים ואחר כך לברר אם אתם סותרים אותו או מגנים ..האללת "הראציו" שולטת בכיפה כבר מאות שנים והתרגלנו לחפש את "ההגיון" והמידה שאמורים להימצא בכל דבר ודבר,ולבטל צדדים אחרים באופי האנושי ואני טוענת שדווקא הביטול של צדדים אחרים התעלמות מהם ודחיקתם או שליחתם למרתף התודעתי זה הדבר הכי לא ראציונאלי שפגשתי בו.

אני מסכים לכל מלה שלך חוץ מאשר למלה "אנרגיה".
למעשה, מדובר בכוחה של האישיות. אני חוזר ומטעים כי אנרגיה היא מונח כמותי והניסיון להשתמש במלה בתחום הרוחני פסול ומטעה.

חשוב להבהיר לכל מי שלא בא מתחום הפיסיקה שאנרגיה כמונח פיסיקאלי היא אומנם נוסחה מתמטית, אך משמעותה כמות יכולות החומרים. כלומר, היכולת האנרגטית מתפרשת כמושג מופשט מעצם ההגדרה ומשוייכת, בשל כך, בשפה שגורה לתופעות רוחניות…

גיורא, טרם הומצאה מילה אחרת ל"אנרגיה" שתהיה למשל, אחראית על עיוות מרחב-זמן בתוך חורים שחורים, אם כי בלתי אפשרי לדמיין איך זה פועל מבחינה פיסית- עולמות מקבילים?, חזרות בזמן? ועוד המחקר העכשווי לגבי זה שמתאר מכונת זמן לא בדיונית – במחקר הראלי הזה צפוי שגודלה יסתכם בכשערה אנושית!
הלוואי, ויכולנו בדרך של המצאת מילים חלופיות למונחים פיסיקליים לחדש את המציאות הרוחנית.

בנוסף, כדאי לשים לב שרטוש ניסה לקיים את חיבור העבר והעתיד ללא עיוותים נלוים… של הבדלי גזע, מסורת, דת, למען בעלי פוטנציאל דמיוני- נקודה. אין זו רק מורשת רוחנית היסטורית, שבצורות שונות נובעת ממקורות יהודיים-נוצרים. חבל להגביל את השפעתה של האישיות.

אולי יובן סוף-סוף שכל העולם הרוחני נתפס בחושינו, שכל כולם אינם אלא אטומים וכו'.
כל מיני המצאות חלופיות מייצרות עולם וירטואלי שקרי לחלוטין.
אני מבין שלמרבית האנשים קשה לחיות בעולם קשוח כזה, אך כל מה שאני מציע להם הוא להסתגל לכך ולהבין שאנחנו תרכובות של חומרים.
אכן, החומרים האלה כשהם מאורגנים במערכת העצבים שלנו מסוגלים לחשוב, להרגיש וכו', אולם כל זאת צריך להיות מובן במסגרת הזאת ולא במסגרת של כל מיני עולמות מדומיינים, אלוהיים כביכול או אליליים.

שלום גיורא – הבנתי את נקודת המוצא שלך, יש לא מעט חוקרים ביולגיים שטוענים שאין כזה דבר נפש, או נשמה,שאנחנו בנויים אך ורק מחומר מאטומים ומ- די,אנ, איי, וכד', זו דרך מאוד מסויימת לתפוש את הדברים ומהן להסיק מסקנות על העולם, אולם זאת דרך אחת מיני רבות ולאו דווקא איזושהי אמת אבסולוטית שכל מי שאינו מקבל אותה "קשה לו לקבל או להסתגל לחיות בעולם קשוח שכזה, ראשית העולם לא קשוח בני אדם והאופי שלהם הוא זה שעושה את מערכות היחסים בינהם לקשוחים,העולם הוא עולם בפני עצמו הוא לא טוב ולא רע כשלעצמו, בני האדם והתאוות שלהם (בעיקר לעוצמה פוליטית וכלכלית)הם שעושים והופכים אותו לקשוח, בעיקר לאלה שהם הקורבנות של הקשיחות,התאוותנות והרוע האנושי ועל כן מתקוממים נגדו .ברשותך אני רוצה להביא ציטוט מתוך ספר נפלא שנמצא בספרייתי הפרטית והוא נקרא "הנזיר והפילוסוף" וכתבו אותו שני אנשים אב ובנו האחד פילוסוף והשני מדען שהפך לנזיר בודהיסטי וכך עונה הנזיר ……"המדע הוא אנליטי במהותו ולכן הוא נוטה ללכת לאיבוד במורכבות הבלתי נדלית של התופעות"…"המדע איננו מתייחס אלא להוכחות חומריות או מתימטיות ,בשעה שהרוחניות מכירה בתוקף של האמונה הפנימית שנוצרת בחיי התבוננות"…..(הנזיר והפילוסוף עמוד 170). אני מאוד ממליצה על הספר הזה, ולפני שיקפצו עלי כל מיני מגיבים שיטענו שזה עוד אחד מספרי הג'יבריש בנושא הניו אייג' אני רוצה ככה על מנת לסבר את האוזן לומר שאת הספר כאמור כתבו שניים והוא מתנהל בצורה של דיאלוגים שאלות ותשובות ושכתבו אותו כאמור ז'אן פראנסוא ראוול שהוא פילוסוף ופובליציסט צרפתי נודע ובנו מאתייה ריקאר שלמד ביולוגיה מולקולארית במכון פאסטר בפריז וכתב דוקטוראט בהדרכתו של המדען חתן פרס נובל פראנסוא ז'אקוב.
ותגובה זאת באה כפתיחה לדיון שמתנהל כאן שהוא דיון מאוד מעניין מפני שהעיסוק בכנעניות כפתיח לנסיון להגדרת הזהות הישראלית העכשווית הוא דיון מאוד נחוץ וחבל לעניות דעתי שהוא יתמסמס בתוך הדיון על דת ורוחניות וביולוגיה למרות שבאופן אישי אני עושה הפרדה מוחלטת בין דת ובין רוחניות. דת היא מערכת של חוקים שבאים להסדיר יחסים שבין אדם לאדם ,ורוחניות היא מערכת יחסים אינטימית מאוד שבין אדם לבין תפישת האל האינטימית שלו או תפיסת האלוהות והאמונה שזה קיים,ואלה שני דברים שונים לחלוטין, ואני גם סבורה שלביולוגיה אין מקום כאן כי אז אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מבלי משים עומדים בשעריה של תורת הגזע,אני מניחה שלא לזה השיח מכוון.

לירדנה,
הבה ונניח לעולם הקשוח. באומרי "קשוח" התכוונתי לממדיו הפיזיקליים הברורים: מהירות האור, קוואנט, עקרון אי-הוודאות וכו.
באשר לרטוש וכנען, בעשרות שנות כתיבתי התיחסתי פעמים רבות לשאלות האלה, בעיקר לעומת מושג ה"ילידיות". דיום אחרון בשאלה זאת פורסם בימים האחרונים בחוברת "עמדה" במסה שכתבתי על שירתו של משה דור.
אין לי ספק שרטוש הכיר היטב את ספר "הזוהר" אולם לא הייתי מסיק מסקנות מרחיקות לכת עדי כדי הפיכתו לתאומו של הרב כדורי זצ"ל.

יש לי שאלה לגברת רב הון, ולמרות שהיא נראת אולי לא קשורה, או צינית, או מהתלת, אבקשה לענות לי ברצינות:
מה את עושה בהתקלך במקק במטבח?

כל מי שרוצה יכול לענות על השאלה הזאת גם.

על מקומה והצלחותיה של תנועת הכנענים והקשר של לקבלה
חוץ מהטוקבק השני הכל מלא פה בקשקשת חסרת כל הגיון שאני מתקשה לפענח
יהוה ואשתרת ישמרו

קודם כל, המאמר הזה שחושף השוואה מרתקת בין האפשרות לבנות מיתוס ודת בצורה מלאכותית – רטוש בוודאי היה בנוי לתפארת הספציפיקציות שלעתים מדמיינים שיספיקו בכדי להמציא דת – ובין מה שקרה בפועל במונותיאיזם העברי העתיק, שלא ממש ברור מי היה מסוגל להיות העורךך שלו.

נדמה לי שמבין השיטין עולה תיאוריה היסטוריציסטית, כזו שמשייכת את היצירה לתקופה. אם המקובלים ורטוש חיו בתקופה דומה, הם יוצרים יצירות דומות. ואיכשהו דווקא כאן יש קשר להשוואה של האנס יונס בין הגנוסטיקה והנאציזם (או בעצם, הניהיליזם של היידגר).

במאמר של קרפל עולים עוד כמה דברים, שהלוואי והיה להם יותר הד: האנטי ציונות באקדמיה הישראלית (לא בהכרח כפוליטיקה, אבל בוודאי כמטא-תיאוריה תרבותית… אלי, זה בדיוק מה ששאלתי אותך לגביו ב"פורנוגרפיה באתר קדמה"), ההתנתקות כהפרכה – גאונית – של הציונות הדתית, ואפילו הדיון ב"אש כוחותינו".

נראה, שגם במקרה זה של יצירת מפעל חיים תרבותי ידי הוגה טרגי כמו רטוש, אולי טבעי הוא לתת לזמן לבנות מערכות פסיכולוגיות לדמיוננו? בלי שיש לנו מדד על זמני וביטחון בתוצאה הטבעית, מוטב לא לשפוט, אלא רק את הנמצאים על סף התאבדות. לא נגיע להתרוששות נפשית כזו.

המונחים הנזרקים לאוויר אודות היידגר, למשל, מרחיקים את רגע האמת, לא היה הפילוסוף האותנטי זה נחשב לניהיליסט, עשו זאת לפניו. הוא, דווקא, זה שהעיר את רוחות אריסטו, ולא לשווא.
רצון "לחדש" את רטוש דומה להתנתקות מלאכותית .

ספר חדש יצא לאור לאחרונה ספר מקיף מעין כמוהו, למעשה המקיף ביותר אי פעם שנכתב בנושאו בידי מחבר יחיד : שלושה כרכים (!) על תולדות תורת הסוד העברית.
זהו הספר "תולדות תורת הסוד העברית :העת העתיקה" של פרופסור יוסף דן בהוצאת מרכז זלמן שזר.
לכתוב ספר מעין זה הוא יומרה גדולה מעין כמוה,מה גם שחקר המיסטיקה והאיזוטריקה ותורת הסוד העברית לדורותיה הוא הנושא הפופולארי המוכר והמבוקש ביותר בקרב הציבור הרחב המשכיל מבין כל מדעי היהדות.
וספר ענק זה הוא רק הפתיחה בפרויקט שאפתני מעין כמוהו.
פרופסור יוסף דן הודיע שהוא מקווה לכתוב לספר זה המשכים שיתארו את כל תולדות תורת הסוד לאורך הדורות עד לימינו כפי שגרשום שלום מורו מייסד המחקר בתחום הנחשב לגדול חוקרי היודאיקה של המאה העשרים מעולם לא עשה. ולמעשה איש לא עשה.
ניתן לראות שדן מבצע סיסטמיזציה ומציג סקירה היסטורית מקיפה של תולדות תורת הסוד מנקודת המבט של ההיסטוריון של הרעיונות ומנסה להגיד את המילה האחרונה לגבי כל מה שקיים וידוע כיום בתחום חקר הקבלה ותורת הסוד היהודית וגם לגבי מה שלא ידוע ואולי לא יהיה ידוע לעולם.
ראו
תולדות תורת הסזד -שלב הסיכום
http://www.notes.co.il/eshed/55008.asp

לרגל פרסום המהדורה המקיפה ביותר של הספר המסתורי ביותר הקיים בשפה העברית "המדריך לבריאת יקום " ספר יצירה" שיצא לאחרונה בהוצאת המכון להוצאת כתבי הגר"א בשלושה כרכים עם פירוש הגאון מוילנה ועם פירוש על הפירוש ,אני מעלה סדרה של מאמרים של חוקרים ידועים על ספר יצירה ותולדותיו .
וכעת מוגש לפניכם מאמר מקיף של הפרופסור יהודה ליבס ,תלמידו של מייסד המחקר המדעי של הקבלה ,פרופסור גרשום שלום ,( שסדרה של מאמרים עליו תופיע באתר בהמשך ) שנחשב כיום לאחר מחוקרי הקבלה והיהדות בכלל הבכירים בעולם. ומאמר שלו על ההשפעות של ספר הזוהר על המשורר יונתן רטוש כבר פורסם באתר זה.
פרופסור ליבס חיבר את הספר המחקרי המקיף ביותר עד כה על ספר יצירה "תורת היצירה של ספר יצירה " ,שבו הוא מתארך את כתיבתו הראשונית של ספר יצירה למאה הראשונה לספירה ,זמנם של אישים כמו הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני ( שהוא מוצא את השפעותיו על ספר יצירה) ,ישו הנוצרי ושמעון מגוס . עידן שבו לראשונה מאז ימי הפרעונים המצריים החלו אנשים להתעניין בנושא כוחות אלוהיים של בני אדם אולי בהשפעת והשראת האלהתם מיד לאחר מותם או בעודם בחיים של קיסרים רומאיים כמו יוליוס קיסר אוגוסטוס ואישתו ליויה וקליגולה וקלאודיוס. עידן שבו אישים יהודיים כמו ישו מנצרת הוכרזו כאלוהים לאחר מותם אולי כתגובה לאותה האלאה של קיסרים ברומא. .

ואולי היה קשר בין הדברים ? רעיונות שעלו במרכז האימפריאלי ברומא חילחלו מן הסתם לפריפריה ביהודה.

ואולי הישפיעו את השפעתם על מחבר ספר יצירה אלא שזה לאחר שעבר על הטענות הפשטניות של הפגאנים ברומא והנוצרים ביהודה היגיע לכאורה למסקנה הרדיקלית מרחיקת הלכת מכל ואם זאת גם המובנת מאליה ביותר האפשרית ::

שבורא אינו חייב להיות דווקא או בכלל פוליטיקאי בכיר ואישתו.

וגם לא דווקא או בכלל משיח צלוב ביהודה.

מספיק שאדם וככל הנראה, בראש ובראשונה או אך ורק , יוצר וכותב יהיה בעל הבנה מספיקה ויכולת יצירה מספיקה ואז יוכל לברוא עולם או יקום.

לשם זה הוא אינו חייב להיוולד כישות אלוהית או להגיע לדרגה פוליטית בכירה או למות בצליבה.

וכאן במאמר זה מביא הפרופסור ליבס סקירה מפורטת של השקפתו לגבי זמנו ותכניו של ספר יצירה שעוסק לדעתו בתיאור פעילות באל . כדגם לחיקוי וכמודל לפעילות האנושית.
ראו
האלוהים כמודל לחיקוי

http://www.notes.co.il/eshed/58589.asp

עברו שש שנים כמעט מיום פרסום כתבה זו, ובכ״ז רציתי להוסיף פרטיים:
בענין היות העברית שפת ילדותו: סבתי היתה תלמידתו של יחיאל היילפרין, אביו של רטוש, ומנסיונה אוכל להעיד שכל אותה קבוצה דברה עברית מילדות, למאות שעוד היו ברוסיה. הם התכתבו בעברית – חדשנית, מליאת חיות, יפה ורהוטה.
דבר שני: מיכל אפרת, שתמונה של ספרה מפורסמת לעיל, בנוסף להיותה חוקרת רצינית, נשואה לאחיו של רטוש, עוזי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

fourteen − 2 =