תחיית התרבות הרוסית בישראל-מאשה גלוזמן

"עטיפה של "אנשי הקוד "  מאת פסח עמנואל ספר מדע בדיוני ישראלי  מפורסם בשפה הרוסית  שמתאר את העם היהודי כגזע של סופרמנים פוטנציאליים   האם אנו צופים בתחייה של הספרות והתרבות הרוסית השוקעת מכל המקומות דווקא במדינת  ישראל ? מתי שהוא בסוף המאה ה-18 צמחה בליטא פרובינציה קטנה ונידחת של ממלכת רוסיה האדירה ( אבל בעולם היהודי משפיעה מעין כמוה ) תנועה של רבנים סופרים ואינטלקטואלים מסוגים שונים שקראה להחייאת התרבות הספרות והשפה העברית .מליטה התנועה והקריאה להחייאת העברית התפשטו לכל רחבי רוסיה ,ומאז יהודי רוסיה היו חוד החנית בתנועה להחייאת ויצירתה מחדש של התרבות העברית.  . אחת הסיבות להתפתחותה המואצת וההולכת של התרבות והספרות העברית הייתה שבאופן תיאורטי כל יהודי יכול היה להבין אותה ולקרוא אותה. במקביל נוצרה והתפתחה הספרות הרוסית ,ספרות שאותה פיתחו כמה יוצרים גדולים כמו טולסטוי ודוסטויבסקי  אבל הייתה מוגבלת רק לקבוצה זעירה של אינטלקטואלים , רוב העם הרוסי המשועבד לא קרא אותה . מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים היגיעו יוצרים שונים מרוסיה ומליטא ומפולין לארץ ישראל על מנת ליצור בה תרבות חדשה התרבות העברית . בנתיים ברוסיה ואחרי נפילתה בברית המועצות  יהודים רבים הפכו לחלק מקהל הקוראים הנאמן של הספרות הרוסית ושל יוצריה . הם הפכו כביכול לחלק משמעותי וחשוב בקהילייה הספרותית האינטלקטואלית הרוסית . .אבל מהר מאוד התבררה להם עובדה מרה: חלק גדול מאותה קהיליית האינטלקטואלים הרוסים וקהייליית הסופרים הרוסים שאותם העריצו כל כך ושאליהם כל כך שאפו להשתייך כמי שכביכול נשאו אידיאלים תרבותיים נעלים   בז  להם ושנא אותם וראה בהם נטע זר בגוף האומה הרוסית,נטע זר שיש לגרשו או להשמידו . והיום ? היום רבים מאנשי הקהילה הרוסית שהיגיעו לישראל מעדיפים לחזור אל התרבות והספרות הרוסית שבהם הם  רואים תרבות עליונה על התרבות הישראלית . . מאשה גלוזמן היא עיתונאית ספרות   שמפרסמת ביקורות ספרים מאז בטיימאאוט ונרג', כמו גם מאמרים על הבלוגרית זרובבלה ועל פסטיבל הקומיקס הקריקטורה והאנימציה . היא גם פירסמה לאחרונה את המאמר המעניין הזה בטיים אאוט על הקהילה הספרותית הרוסית של ישראל .והנה הוא בפרסום חוזר .

.

תחיית התרבות הרוסית  בישראל ?

מאת מאשה גלוזמן

אחת הקלישאות הנפוצות (והנכונות) אודות העם הרוסי היא תאוות הקריאה שלו. בין אם ספרות זולה, רומנים, ספרי עיון, כתבי עת או עיתונים, הרוסים ידועים כקוראים נלהבים. לא פחות ידועה היא הקלישאה אודות חיי הספרות הענפים שהם מנהלים בכל מקום שבו הם מקימים קהילת מהגרים. בין אם מדובר בקהילות הגולים של אחרי המהפכה הבולשביקית – בגרמניה, באנגליה, בצרפת ובארצות הברית; בין אם מדובר במהגרי שנות השבעים – בארצות הברית, בישראל ובגרמניה, ובין אם מדובר בגלי ההגירה שאחרי הפרסטרויקה – בכל העולם כולו, תמיד התקיימו חבורות ספרותיות דוברות רוסית, הוקמו הוצאות לאור וכתבי עת ספרותיים ונערכו ערבי שירה וערבי ספרות.
בישראל, כאמור, לא היה המצב שונה. לא נדבר פה על אנשי הספרות הרוסים של תחילת המאה העשרים, שכן כולנו מכירים אותם בתור מייסדי התרבות העברית (ורובם אכן פרסמו בעברית ותרגמו משפות זרות לעברית), אבל משנות השבעים ואילך, קיימו העולים פעילות ספרותית עקבית ורבת פנים בתוך קהילותיהם. בין כתבי העת שהחלו לצאת באותה תקופה אפשר למנות שמות כמו "הזמן ואנחנו", "ציון", "22" (כתב עת שמופץ בצנעה עד היום), "סלמנדרה" ועוד. קהילת הספרות הרוסית קיבלה זריקת מרץ מחודשת עם העלייה האדירה של שנות התשעים, וכותבים רבים קמו מתוך קהילות אלה (שדוברי הרוסית עצמם רואים בהן מין בני כלאיים – אנשים שאינם רק רוסים, ישראלים, יהודים או אנשי העולם, אלא כל אלה יחדיו). מבין כתבי העת שצמחו בתקופה זו יש לציין את "כתב העת הירושלמי", "העיתון הישראלי-רוסי", "מקלעת השמש", "נקודתיים" ו"זרקאלו".
חוויית ההגירה, התנגשות התרבויות והבדיקה מחדש של הזהות היהודית-רוסית-ישראלית השפיעו על חלק ניכר מתכני הקהילה הספרותית הרוסית, ורבים מהם – גם אלה שהיגרו אחר כך לארצות אחרות – הפכו ליוצרים ידועים ומוערכים בסצינת הספרות הרוסית הבינלאומית, שבסיסה החשוב ביותר הוא כמובן ברוסיה עצמה. אחד הסיפורים המעניינים בהקשר זה כבר הפך להיסטורי מעט (שכן תחילתו בשנות השבעים), אלא שיש בו כדי להצביע על הסימביוזה המוזרה בין רוסיה לישראל, סימביוזה שהתקיימה גם בימים שבהם מסך הברזל היה כבד לאין שיעור, ואשר ממשיכה באין מפריע גם כיום.

פרומר

ולדימיר פרומר עלה לארץ בשנת 1965. בשנים 1972-1970 ערך עם מיכאל לוין את כתב העת "עמי", שיצא בשלושה גליונות. בגיליון השלישי פורסם ספרו של ונדיקט ירופייב "מוסקבה פטושקי", שנכתב מראש כיצירה חסרת כל סיכוי להתפרסם אי פעם תחת המשטר הסובייטי. זהו סיפור מסע ברכבת ממוסקבה לאחת מעיירות הלווין שלה, שגיבורה הוא וניצ'קה (בן דמותו של המחבר), שתיין חסר גבולות ורומנטיקן, שזה עתה פוטר מתפקידו הזמני כמנהל צוות עבודה של מניחי כבלים. בין דאחקות פרועות על הז'ארגון ודמויות המופת הסובייטיות, התמוגגויות מאהובתו, סיפורי שיכורים אבסורדיים ותיאור ההווי הסובייטי המטופש, יש אינספור התייחסויות לספרות הרוסית ולספרות העולם הקלאסית, לפוליטיקה של המאה העשרים ולדת הנוצרית. עד מהרה הוא הפך לספר פולחן בכל מקום אשר היו בו קוראי רוסית בעולם, והוכר כיצירת מופת פוסטמודרנית בכל העולם המערבי. בשנת 1994 יצא לאור בתרגומה הנפלא של נילי מירסקי לעברית. אף כי הופץ בצורה מחתרתית בברית המועצות, יצא לאור ברוסיה באופן רשמי רק ב-1989, בזמן הפרסטרויקה, כשנה לפני מות המחבר מסרטן הגרון.
"אחרי שנפטרנו מהבושה ומשאר הדאגות, התחלנו לחיות חיי רוח בלבד. טרחתי להרחיב להם את האופק ככל האפשר, וההרחבה הזאת מאוד מצאה חן בעיניהם, בעיקר בכל הנוגע ליחסי ישראל והערבים. הם ממש התמוגגו מהתפעלות, התמוגגו מישראל, התמוגגו מהערבים, ויותר מכל התמוגגו מרמת הגולן. בייחוד נדבקו להם ללשון הגנרל משה דיין (בהתזה קלה של הדל"ת) והשגריר יוסף תקוע. בבוקר הם חוזרים, למשל, מהזנזונות שלהם ושואלים זה את זה: "נו, זיין, הצלחת לתקוע לה, לנינקה מחדר 13?" – וההוא עונה ואומר בגיחוך מדושן: "היתה לה ברירה, לנבלה? ועוד איך הצלחתי לתקוע!" ("מוסקבה פטושקי", ונדיקט ירופייב, מרוסית: נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, 1994)
פרומר, שעבד במשך רוב שנותיו בארץ כעורך ופרשן פוליטי בקול ישראל ברדיו מתאר בספרו "מציאותיות המיתוסים" את אותה תקופה ואת התגלגלות כתב היד "מוסקבה פטושקי" לכדי פרסום בכתב עת רוסי-ישראלי. כשקיבלו על עצמם פרומר ולוין לערוך את "עמי" החלו לחרוש את הארץ בחיפוש אחר כתבי יד. באחד משיטוטיהם הגיעו לאדם בשם בוריס צוקרמן, דמות ידועה לשעבר בתנועה לזכויות הפרט בברית. צוקרמן שאל אותם אודות כוונותיהם הספרותיות לגבי כתב העת. השניים מלמלו בשקט משהו אודות יחסי גומלין תרבותיים והפריה הדדית. "כן…" אמר צוקרמן והשתתק. אחרי דממה מעיקה סיפר להם על טייפ חדש שקנה, טייפ עם סאונד מצוין, שם להם מוזיקה ונעלם. אחרי זמן מה חזר ובידיו ערימת ניירות מבריקים (אחת הדרכים הנפוצות לשכפול כתבי יד מחתרתיים הייתה צילום הדפים בזה אחר זה במצלמה ופיתוח מחדש על גבי דפי צילום. תהליך זה תכופות עיוות את הטקסט אך היה פשוט ונגיש יחסית). צוקרמן אמר: "זהו וניצ'קה (ירופייב), הצלחה פלאית כמו זכייה במיליון בלוטו".
פרומר מספר כי "מוסקבה פטושקי" נכתב בשנת 1969 בעת הנחת כבלי טלפון באזור שרמטייבו במוסקבה, ומיד הופץ בעותקי סאמיזדאט (שכפול עצמאי מחתרתי), וכך הגיע גם למערב. אף הוצאת ספרים לא הביאה את עצמה להוציאו לאור, כיוון שראו בו – כפי שהגדיר זאת אחד המו"לים הרוסים הוותיקים ביותר במערב – "כתב אישום נוטף ארס נגד העם הגדול". ב-1972, כשפורסם הגיליון השלישי והאחרון של "עמי", נכללה בו גם יצירתו של ירופייב, שזו היתה לה ההדפסה הרשמית הראשונה בכל העולם. כשהתעניין פרומר בין חבריו אם מצא חן בעיניהם הגיליון היו עונים: "נו, איזו שאלה! וניצ'קה!"
"ומה עם פרופסור טלמן, עם הפולינדרומונים של גרשוני, מה עם לץ?" התעניין פרומר אודות שאר היוצרים שהופיעו בגיליון. חבריו היו מביטים בו בעיניים פעורות מתדהמה ועונים בסלחנות מאופקת: "מוסקבה פטושקי". כולם התעלמו מכל שאר היצירות והסתערו ישר על וניצ'קה. אף אחד לא ידע איך הוא נראה ומי שידע לא הצליח לתאר את דמותו המעורפלת והחמקמקה. כששמע ירופייב כי הוציאו את יצירתו לאור בישראל אמר לאחד מחבריו לשתייה: "הדפיסו אותי בישראל עם הקדמה של גולדה מאיר".

זרקאלו

כאלה היו שנות השבעים העליזות. באותה תקופה עלו לארץ בני הזוג מיכאל (מישה) גרובמן ואירינה (אירה) ורובל-גולובקינה. עוד במוסקבה היו חברים השניים בחוג ספרותי-אמנותי אוונגארדי, וכשהגיעו לארץ המשיכו לעסוק בפיתוח התרבות, כשסביבם נאספים אמנים, סופרים ומשוררים, שזכו מאוחר יותר לכינוי "האוונגרד הרוסי השני". גרובמן הוא אמן ומשורר, וורובל גולובקינה היא עורכת ספרותית של כתב העת הספרותי "זרקאלו" (ראי), היוצא לאור ארבע פעמים בשנה, ומופץ בישראל, ברוסיה ובמדינות המערב. יש המחשיבים אותו לאחד מכתבי העת הספרותיים הרוסים המשפיעים ביותר כיום. רבים מבין אלה שהחלו לפרסם בו לראשונה זכו לפרסום ולכבוד ברוסיה ובעולם, ביניהם אלכסנדר גולדשטיין (שנפטר בשנה שעברה מסרטן הריאות), שעל הרומן שלו, "פרידה מנרקיס", זכה הן בפרס הבוקר הרוסי והן בפרס האנטי בוקר הרוסי – דבר חריג לגבי תושב ארץ זרה (ישראל). לאחר מותו זכה בפרס אנדריי בליי היוקרתי – תקדים יוצא דופן.

 

ל"זרקאלו" יצאו שתי אנתולוגיות בעברית. אחת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2001, ואחת בהוצאת עם עובד ב-2005, בעריכה משותפת עם ניר ברעם. כתב העת נמכר בחנויות ספרים רוסיות, שחלקן הגדול מתפרס ברחוב אלנבי.

 

"דון קישוט " חנות ספרים ברוסית.

אחת מהן היא דון קישוט, חנות ספרים רוסית הקיימת כבר כעשר שנים.
הבעלים הנוכחית, נלה רוזין, מספרת כי את המקום פוקדים לקוחות רבים, וכי יש עניין בסופרים הישראלים-רוסים, כמו גם עניין ער בתרגומים של סופרים ישראלים (כעמוס עוז, מאיר שלו ודוד גרוסמן) לרוסית. בחנות אף יש כמה מדפים של ספרות רוסית מתורגמת לעברית, שכן העולים שרוצים להנחיל לילדיהם את תרבותם, מבינים כי עליהם להעביר אותה להם בשפה שיוכלו לקרוא. עתה, בסימן שבוע הספר, החנות מגדילה את אוסף הספרות הרוסית המתורגמת לעברית, עם תקווה להפוך בעתיד למעוז רציני של ספרות דו לשונית מכל הכיוונים (ספרות רוסית מתורגמת לעברית, ספרות עברית מתורגמת לרוסית וספרות רוסית-ישראלית עם תרגומים לעברית). הלקוחות דוברי הרוסית אוהבים להתעדכן בספרות רוסית עכשווית ובתרגומים של ספרות העולם לרוסית. גם צברים נכנסים – יש הקונים מגזינים וספרי אמנות ויש כאלה הרוצים להשיג לחבריהם עותקים ברוסית של ספרים שאהבו בעברית. רוזין מתארת יחסי גומלין מעניינים בין התרבות הרוסית והישראלית. למשל היא מספרת על צ'ינגיס אייטמטוב, מחבר "והיום איננו כלה". בברית המועצות היה סופר מהולל, ועם נפילת המשטר הקומוניסטי שמו קצת נשכח מלב הקוראים הרוסים. כש"והיום איננו כלה" זכה לתרגום ולתהילה בישראל (מרוסית: דינה מרקון ואמציה פורת, הוצאת עם עובד), החלו קוראי הרוסית להתעניין בו מחדש. כמו כן, טוענת רוזין, בתרגומים לעברית אפשר למצוא יוצרים שכבר די נדיר למצוא ברוסית, כמו, למשל, כתביה של המשוררת אולגה סידקובה.
בני הזוג גרובמן אחראים אף הם לתרגום דו כיווני – כשהדגש הוא על יצירה עכשווית ופורצת גבולות. ביוזמתם תורגמו יצירות רבות מעברית לרוסית ובכיוון השני עומדת לזכותם הדחיפה לתרגום ספרו הפרובוקטיבי של אדוארד לימונוב, "זה אני אדיצ'קה" (מרוסית: יוסף מוגינשטיין, הוצאת עם עובד).
בתחילת שנות התשעים, עם גל העלייה העצום מרוסיה שפקד את ישראל, התחיל הזוג להוציא לאור את "בסימן הזמן", כתב עת ספרותי שבועי שעסק בנושאים עכשוויים, שהמערכת שלו שכנה ברחוב בן יהודה.
אירה: "כולם נזפו בנו. אמרו שבלי דוקטורט אי אפשר לקרוא אותנו (צוחקת)… אנחנו היינו מאוד חופשיים".
מישה: "גם שילמו שם את המשכורות הכי גבוהות ואת שכר הסופרים הכי גבוה. אף אחד לא שילם כך אף פעם. כי בדרך כלל המנהלים לוקחים את כל הכסף לעצמם. ובדרך כלל לא משלמים שכר סופרים, אלא פרוטות".
עם הזמן הפך "בסימן הזמן" ל"זרקאלו". אירה מארגנת ערבים ספרותיים בבית ליויק ובחנות הספרים דון קישוט, שזוכים להצלחה בקרב הקהילה הרוסית התל אביבית.
אירה: "לפני כמה חודשים התקיים פסטיבל הספר הרוסי. הוא נערך גם כחלק מיריד הספרים הירושלמי וגם כחלק מאירועי שנת הלשון הרוסית שהוכרזה על ידי פוטין. וארגנו בבית לייוויק שני ערבים ספרותיים: אחד היה תחת הכותרת 'ביוגרפיה של עצמנו ושל אחרים' – על השאלה האם יהודים כותבים ספרות יהודית. והגיעו סופרים רוסים מאוד ידועים, כמו דימיטרי ביקוב ואלכסנדר קבאקוב ורבים אחרים. כולם יהודים – וכולם מומרים. והם כולם פחדו פחד מוות לדבר על נושאים של ספרות יהודית. פחד מוות. זה היה כל כך מצחיק… למשל, ביקוב הכריז שמדינת ישראל היא טעות גיאו-פוליטית. פשוט ככה. ושהנה, היהודים, עכשיו שיש להם מדינה מרגישים את עצמם כל כך חשובים… הם קשקשו כאלו שטויות, שמישה אחר כך כתב להם וביקש שלא ישלחו יותר יהודים. ומה שקרה אחרי הערב הזה, זה שכתבו עליו אחר כך המון. בכל הבלוגים אנשים פתאום קיבלו תודעה של קהילה. תחושה של קהילה חזקה, שבהחלט מספקת את עצמה ולא צריכה גורמים חיצוניים. שיש לנו המון סופרים, וקורים אצלנו דברים. אפשר לומר שאין לנו מטרופולין – אנחנו עצמנו המטרופולין. מה שיצא מזה זה שאנשים הבינו שיש לנו פה קהילה, שאנחנו חיים טוב, שיש לנו כל מיני אפשרויות. שהסצינה הספרותית שלנו לא פחות טובה מבמוסקבה.
לערב השני נתנו כותרת של 'אנחנו ואנחנו'. היה שם ולדימיר סורוקין, אחד מהסופרים הידועים ברוסיה כיום, היה דימיטרי פריגוב, משורר מאוד חשוב. היה קהל של בערך 150 איש, מהם הרבה מאוד צעירים. גם סורוקין וגם פריגוב אמרו שזה אחד הערבים הספרותיים המוצלחים ביותר שהם השתתפו בהם. ואלה שני כותבים מאוד מאוד מפורסמים. בכל העולם. הכל מאוד מצא חן בעיניהם – הקהל, ישראל. הם הרגישו כבתוך שלהם, למרות שהם לא יהודים. זה היה ערב מאוד מעניין. סורוקין, באחד הרעיונות שנתן, טען ש'זרקאלו' הוא כתב העת הרוסי הטוב ביותר.
מצב כתב העת שלנו יותר טוב ממצב רוב כתבי העת הישראליים, כי את כתב העת שלנו קוראים בכל העולם, לא משנה איפה אתה גר. יש ספרות רוסית בינלאומית, שלא משנה איפה כותבים אותה. ישראל היא אחד מהבסיסים החשובים לספרות הזאת. וגם תרגמנו המון, אני ומישה. מהקלסיקות ועד ניר ברעם. תרגמנו כמות עצומה של חומרים. כשאנחנו מתרגמים זה נכנס לתרבות הרוסית. כשדברים מתפרסמים תחת החותמת שלנו אז אחר כך מצטטים דברים שאנחנו מביאים. נניח, תרגמנו את יואל הופמן. אז אנשים כבר מכירים אותו בתרבות הרוסית, זה כבר לא שם אנונימי.
גם האנתולוגיות של 'זרקאלו' בעברית זכו להד. היו כל מיני תגובות. נגיד, יצחק לאור, הוא כתב כתבה מצחיקה מאוד. אנחנו בשבילו… הוא הרי שמאלני על כל הראש, והיו לו כל מיני טענות כלפינו, כמו למשל, למה אנחנו לא עוזרים לעולים המסכנים באשדוד , שהנה – הם רעבים ללחם. כאילו שאנחנו אלה שצריכים… ועם זאת, הוא כתב שמנקודת מבט ספרותית זה נהדר, כ
ן? וזאת כתבה זועמת מאוד (צוחקת). אז זו דוגמה לכך שזה אחד המוסדות הרוסיים היחידים שנכנסו לשיח הישראלי. היו המון התייחסויות, ב'הארץ', ב'ידיעות' ב'מעריב'".
יש לכם כיוון ספרותי מסוים?
מישה: "אין לנו שום כיוון מסוים. בסוציאליזם הכתיבו כיוונים וכולנו יודעים איך זה נגמר. אין לנו שום הגבלות מבחינת הכותבים שמתפרסמים אצלנו – מישראל, מרוסיה, מכל העולם".
אירה: "אנחנו מדפיסים למשל את איזיה (ישראל) שמיר. את יודעת מי זה? בהשוואה אליו ההיסטוריונים החדשים שלנו הם ילדים קטנים. בהקשר של האנטי-יהדות שלו. אבל הוא אדם מאוד מוכשר, מתרגם מדהים. אנחנו לא מדפיסים את הרשימות הפוליטיות שלו, זה לא מעניין אותנו. אבל הוא סופר נהדר והרמה הספרותית שלו מתאימה ל'זרקאלו', ואנחנו שופטים רק לפי הקריטריון הזה. אף אחד אחר לא יעז לעשות את זה. בקהילה הישראלית כל התרבות היא שמאלנית, וזה מכתיב סגנון מאוד מוגבל. נורא מפחדים לדרוך בטריטוריה אחרת. כל דבר של מישהו שונה, זר – לא לוקחים. ואצלנו אין דבר כזה – שופטים רק לפי הרמה הספרותית".
מישה: "דמויות ספרותיות רבות, גדולות בהרבה משמיר, היו בעלות כפילות דומה. דוס פאסוס היה פאשיסט. קנוט האמסון תמך בהיטלר. כלומר – סופרים נפלאים, חשובים, שכתבו ספרים חשובים – גם נמצאו במקומות האפלים ביותר. ואיזיה שמיר ממשיך את המסורת הזאת. מצד אחד – הדעות הפוליטיות שלו הן פשוט מפלצתיות…"
אירה: "אף כתב עת רוסי לא ידפיס את איזיה שמיר, ואף כתב עת ישראלי לא ידפיס אף כותב ימני. פשוט יסגרו בפניו את הדלת מסיבות אידיאולוגיות. אבל אנחנו חופשיים לחלוטין, וזה דבר לא כל כך נפוץ".
איך אתם מוצאים כותבים חדשים?
מישה: "איך האש מוצאת את הפרפר?"
אירה: "הם מגיעים בעצמם".
מישה: "אבל גם אנחנו מתעניינים במה שקורה, קוראים הרבה. קשה לעקוב אחרי כל הדברים החדשים, כי יש כל כך הרבה. אבל מי שנמצא בסביבה ספרותית, כל הזמן שומע על דברים חדשים. זה תהליך טבעי – הסביבה הספרותית האמנותית. בסביבה כזאת, גם אם משהו לא מוצא חן בעיני מישהו, אם זה מספיק מעניין אז ידברו על זה. ככה זה עם כל דבר – אם אתה מכוון על משהו, מידע עליו יגיע אליך".
אירה: "אנשים נמשכים ל'זרקאלו' כי הם מרגישים שיש שפה משותפת. הרבה סופרים ומשוררים שכיום הם מאוד נודעים ברוסיה, התחילו להתפרסם ב'זרקאלו'. זה תהליך ייחודי. ובעצם, הרי יש מעט מאוד סופרים טובים באמת. זה תמיד חוג מסוים של אנשים, הבנה מסוימת".
אז מגיעים אליכם כתבי יד ואז אתם מחליטים מה מוצא חן בעיניכם ומה לא?
מישה: "זה לא שאלה של מוצא חן או לא. זה שאלה של מחשבה, רעיון שמכריח אותך לחשוב. ברור שהרמה הספרותית מאוד גבוהה. זה מובן. אין אצלנו פרוטקציות – חברים רבים שלנו, שכותבים, אף פעם לא התפרסמו אצלנו. בדרך כלל כולם מפחדים מזה, כי אנשים יכולים להיפגע ממך, וכל העורכים בעולם נורא מפחדים מזה ועושים פשרות. ב'זרקאלו' לא נעשות שום פשרות. ל'זרקאלו' אין קרובים. לנו יש קרובים, אבל ל'זרקאלו' אין.
אירה: "יש סופר רוסי מאוד ידוע בשם סשה סוקולוב. הוא סופר חשוב מאוד, שכתב בשנות השבעים. הוא ממש אגדה ספרותית רוסית. נבוקוב, למשל, אחרי שקרא אותו, אמר שהוא סופר גדול. סשה סוקולוב לא הוציא לאור מכתביו זה עשרים שנה. הוא קרא את 'זרקאלו' ועכשיו הוא התחיל לפרסם את כתביו אצלנו. זו סנסציה מטורפת ברוסיה. משהו בלתי סביר לחלוטין. הנה, הוא חזר לפרסם אחרי עשרים שנה, ודווקא ב'זרקאלו', כתב עת רוסי-ישראלי".

ימים יגידו אם מתוך הספרות הרוסית-ישראלית צמחו נפילים ספרותיים בני אלמוות, אם כתבי העת שלה היו אכן במה תרבותית בעלת השפעה ארוכת טווח. כאמור, בישראל הרוסית פועלים, כותבים ומפרסמים כיום מאות יוצרים בעשרות כתבי עת. לא כולם מסכימים זה עם זה – כבכל קהילה ספרותית ראויה לשמה מתחת לפני השטח רוחשים מאבקים סגנוניים ותוכניים, גיאוגרפיים וכרונוטופיים. וכך, בהמשך לאותה מסורת שהחלה בתחילת המאה, המשיכה לתוך שנות השבעים והתפוצצה לתוך סוף המאה העשרים ותחילת המאה הנוכחית – ממשיכה הקלחת הרוסית הספרותית לבעבע, ללגום תה או וודקה ולעלעל בקדחתנות בעוד ועוד עמודים..

הערת אלי אשד: אני מוצא  את תחיית התרבות הרוסית מכל המקומות דווקא  בישראל כתופעה מצערת . . התרבות הרוסית אינה התרבות שהייתה פעם במאה ה19 או בראשית המאה העשרים ,זוהי תרבות שוקעת באיטיות  שעברה זה מכבר את שיאה . אבל נכון הוא שדרכה אפשר להגיע  לכאורה למליוני קוראים .

אבל צרה צרורה כל  האנרגיות שמושקעות כאן בספרות ותרבות רוסית הם בגדר בזבוז אחד גדול ,איש בתרבות הרוסית "הגדולה "  שאליה הם כל כך כמהים להשתייך  לא יתייחס היום יותר מידי ברצינות לספרות הרוסית "היהודית ".

עדיף היה שכל אותם מאות ואלפי יוצרים  ובראש ובראשונה הצעירים שבהם היו משקיעים את כל האנרגיות שלהם ביצירה ובפיתוח של הספרות והתרבות העברית שבהחלט זקוקה  להם מאוד ועליה הם יכולים להשפיע בצורה מאסיבית.

אין להם שום אפשרות השפעה כזאת על הספרות והתרבות הרוסית.

 

ראו גם :

מאשה צור על פסטיבל הקומיקס והקריקטורה 

מאשה צור על אנימציה רוסית בעידן הסובייטי

היחסים בין הרוסים והישראלים הותיקים :סקירה מחקרית 

אנה איסקובה על ספרות רוסית ישראלית

עוד לא צמח כאן דוסטוביסקי חדש :שירי לב ארי על ספרות רוסית ישראלית

יחס אמביוולנטי לאורינט :אבירמה גולן על תרבות רוסית ישראלית

המשחק שלהם הפאב שלהם הספרים שלהם :לילי גלילי על תרבות רוסית בישראל

הסימבוליזם המאגי של מיכאיל גרובמן 

זאת תרבות זאת? :אוריה שביט על יוצרים רוסיים שבזים לתרבות הישראלית

רוחות רפאים ? : ניסים קלדרון על ספרות רוסית בישראל

אמנות רוסית בישראל

קהילה של אישה אחת: על אילנה גומל

לנין הבלש : על דניאל קלוגר

 

הדון האחרון :על מיכאיל שולוחוב

מדע בדיוני רוסי

אנשי הקוד  : :סצינת המדע הבדיוני הרוסי בישראל

אלי אשד על הסימבוליזם המאגי של מיכאיל גרובמן

 

דף הפייסבוק של מאשה גלוזמן 

עטיפת ספר של החוקר הישראל זאב בר סלע על הסופר הרוסי מיכאיל שולוחוב .