web analytics
קטגוריות
ספרות פופולארית

השירה כמופע חי-על כתב העת לשירה "דקה"

סקירה על מופע השקה של כתב עת צעיר ובועט לשירה "דקה".

אנשי המגזין הספרותי החדש "דקה "  ( לשעבר "ינשוף האבן ") שמים דגש על שני דברים חדשים ויוצאי דופן באופן יחסי : על קשר קבוע ובלתי פוסק עם הפריפריה שמחוץ לברנז'ה  התל אביבית ,ועל הפיכת השירה לסוג של מופע חי הנודד ממקום למקום בניסיון להפוך בצורה זאת את המשוררים ויצירתם לכוכבים של אירועי תקשורת מסוג חדש-עתיק .

האם אנחנו נמצאים בעיצומו של תור הזהב חדש של מגזינים ספרותיים "צעירים " וחדשניים כמו "מאגמה" ( שבימים אלו יצא לאור הגיליון השלישי שלו) ,אלמנך , מעין ( שבימים אלו יצא לאור הגיליון השלישי שלו ) ,כתם ואחרים ? או שמה רק בשלב של אופנה חדשה וקצרת יומין ? כרגע עוד קשה לקבוע .
אבל בימים אלו מופיע עוד מגזין ספרותי בשם "דקה " שבניגוד למרבית כתבי העת הקודמים הוא פרי יצירתה של חבורה ספרותית וותיקה בשם "ינשוף האבן " (  השם הוא מחווה לפואמה של רועי ארד שתיארה יצירת קניון באיזור באר שבע) .

מגזין זה בניגוד לכל מגזין ספרותי אחר שם דגש חזק על קשרים הדוקים עם הפריפריה ולא רק עם המרכז בתל אביב ( או למצער גם בירושלים ) .חברי קבוצה זאת היו נודדים במקומות שונים ברחבי הארץ ומקריאים בהם שירה בדומה למה שעשו המשוררים הקדומים שנדדו ממקום למקום והשמיעו את יצירותיהם לפני קהל מאזינים כסוג של אנשי תיאטרון נודדים.
ואל יקל הדבר הזה בעיניכם , מרבית המגזינים הספרותיים האחרים של ישראל היו מאז ומתמיד תוצר של סביבה ספציפית מאוד בתל אביב ושאת רוב עורכיהם ניתן למצוא בדרך כלל באותו המקום ביום שישי בצהריים ( בעבר במקומות כמו קפה "כסית " בדיזינגוף בהווה בבית הקפה וחנות הספרים " הנסיך הקטן " המקום שפעולת טרור מכוונת היטב בזמן הנכון כנגדו יכולה לחסל בו את רוב הדור הצעיר והמבוגר יותר של הספרות הישראלית ) והאנשים שמופיעים בהם הם ברובם תוצר של אותה הסביבה ספרותית –תרבותית וחלקם הגדול מכירים זה את זה .יש לזה יתרונות ,אבל יש לזה גם חסרונות בך שההרגשה שמאגר היוצרים במגזין הוא מוגבל למדי ומאגר ההשפעות שלהם הוא יותר מידי דומה ומקביל ,ולכן יש תחושה של אחידות שעלולה בסופו של דבר להביא לשיעמום .
לא כך עם מגזין " דקה" יש בו ניסיון רציני ליצור קשר עם אנשים שאינם שייכים דווקא למרכז התל אביבי אלא באים ממקומות מרוחקים ו"נידחים " ( במושגים של המרכז התל אביבי לפחות ) כמו באר שבע ירושלים וחיפה
יש כאן מאמץ כנה ליצור קשר עם האנשים שבדרך כלל לא מתייחסים אליהם כאל תורמים משהו לעולם הספרות והשירה פשוט משום שאינם גרים במקום הנכון .
אנשי המגזין אף טרחו לבצע ערבי השקה בכל אחד מהמקומות האלו במקום רק בתל אביב כמקובל .( ערב ההשקה שלהם בתל אביב היה במקום גרוע במיוחד תחת כיפת השמיים בקור מקפיא שבעקבותיו חטפתי דלקת ריאות,וצירופה של להקה מוזיקלית צרחנית במיוחד להקראת השירים מכתב העת רק צרם ).

ועד כמה יש לעורכים חזון ברור לגבי כתב העת שלהם ולגבי מה שהם בעצם עושים?

להלן שיחה שהתקיימה עם שניים מעורכי כתב העת בועז יניב ורוני הירש :

בועז יניב

א.א. :רוב אנשי הקבוצה שלכם הם מתל אביב או מהפריפריה ?
בועז  יניב:  ערן  צלגוב  הוא מבאר שבע אבל היום גר בניו יורק ,אני מנתניה ולומד בבאר שבע ,רוני הירש גרה במרכז בתל אביב . אבל יש לנו עוד חברים בקבוצה שהם גרים מחוץ לתל אביב ולמישור החוף. אנחנו בהחלט לא רוצים להיות קבוצה תל אביבית טהורה.
א.א. : חברי קבוצתכם  ידועים כמי שנודדים במקומות שונים ברחבי הארץ ומציגים את מרכולתכם ,את השירה : איך אתם מעריכים את מצב היחס והעניין בשירה באזורים שמחוץ לתל אביב ?
בועז יניב : המצב של השירה כיום הוא כידוע לא טוב בכל הארץ ורק גרוע יותר מחוץ לתל אביב .והחשיפה והעניין בשירה מצומצמים כיום רק לקהל מאוד מסויים ואליטיסטי . המצב הוא כיום שאותם אנשים שכותבים פונים לאותם האנשים שגם הם כותבים וכמעט רק הם קוראים זה את זה. אנחנו מנסים לשנות את זה ולהביא את השירה ובהשלכה את הספרות כולה לקהל רחב יותר ולא "ברנז'אי " שלא נחשף אליה עד כה מטרתנו היא ליצור איזו התרחשות בעולם האמיתי שלא תצטמצם רק לקבוצה ספציפית באזור מרכז תל אביב. אני לא חושב שבתי הקפה זה מרכז ההתרחשויות התרבותיות האמיתי של תל אביב , כי זאת קבוצה קטנה מאוד ובתוך חודשיים אתה מכיר את כל האנשים שמגיעים . זה מעגל קטן שצריך להרחיב אותו מה שמבטל את התחושה של המטרופולין הענקית וזה מאוד מעניין להיפגש עם אנשי השוליים . ואנחנו שמים דגש לא רק על דמויות מוכרות ברנז'איות אלא גם על אנשים שאינם מוכרים
אנחנו פתוחים הרבה יותר לשמוע קולות מהפריפריה ויש לנו כוונה לעשות כמיטב יכולתנו על מנתם לקדם קולות כאלה ולהציב אותם במרכז המפה .
למשל המשורר מוחמד דגואני . והוא בא לא רחוק מיפו מאחורי הקלעים של תל אביב . אנחנו מרגישים שהלב הפועם של תל באביב זה בדרום ביפו . אני חושב שיפו ופלורנטין זה המרכז האמיתי של התרבות בתל אביב .ואנחנו רוצים ללשים על כך דגש.
א.א. הירגשת הבדלים בדרך שבה הקהל קיבל אותכם בעל אחד מערבי ההשקה שלכם בערים השונות ? .
בבאר שבע המקום היה מלא, והייתה הרגשה של ביתיות מחבקת ששם זה קהל הבית שלנו . בתל אביב לעומת זאת ההרגשה הייתה מנוכרת יותר.
א.א. למה החלטתם להוציא כתב עת ולא אתר אינטרנט כמקובל ?
יניב : אמנם אנחנו נמצאים הרבה ברשת. וזה קל יותר לערוך ברשת .אבל ההרגשה שלנו היא שהרשת עם כל האפשרויות שבה עוד לא יכולה להתחרות עם המגזין המודפס שאפשר להכניס לכף היד ולכיס ואפשר ללכת איתו למיטה. אולי הרשת תתפתח למשהו כזה בעתיד אבל עוד לא כרגע. .
אגב המגזין בהוצאת פרדס לא היה רק יוזמה שלנו .במקור היה לנו את אתר "ינשוף האבן " שכל מטרתו הייתה רק לקדם את הפעילות האמיתית שלנו שהייתה הקראת שירה במקומות שונים .הוא לא עמד בפני עצמו .
בשלב מסויים הוצאנו לאור במקור חוברת זירוקס של מגוון שירים במספר מצומצם מאוד של עותקים שהפצנו בכל מיני מקומות בפסטיבלי שירה וכדומה בחינם.
ואז קרה דבר לא צפוי : אנשים שנתקלו בחוברת והעלו אותה לרשת ללא ידיעתנו והיו לזה הרבה הורדות והרבה תהודה . ובין האנשים שנתקלו בזה היה בעל הוצאת פרדס והוא פנה אלינו ביוזמתו והיציע לפרסם את זה בתור כתב עת מיקצועי בהוצאתו . אנחנו כבר חשבנו על זה וכבר היה לנו הרבה חומר מוכן אבל מי יודע אם באמת היינו מוציאים אותו לבסוף לאור לולה הפנייה .  זאת בהחלט הייתה הפתעה נעימה.

 

רוני הירש : אנחנו מנסים להיות כמה שיותר ניידים ולהגיע לכמה שיותר מקומות עם השירים שלנו וגם עם קלסיקות של אלתרמן ביאליק ומשוררים אחרים . אנחנו מנסים להביא את השירה אל הציבור הרחב שאינו נתקל בה בדרך כלל וזה אתגר כי אין הרבה תשתית לשירה בפינות שבארץ מחוץ לתל אביב . אבל מצד שני נתקלנו בהרבה בפתיחות לשירה לרצון להקשיב לתשומת לב לשירה
האמת היא שהמגזין עם כל חשיבותו בעינינו אינו חשוב יותר מהמהלך האחר שאנחנו יוזמים זה של הקראות של שירה במקומות שונים . העניין של השירה כמופע הוא חשוב לנו מאוד..אנחנו חושבים שמשוררים צריכים לדעת לתת מופע אם הם חפצי חיים תקשורתיים בעידן המודרני התקשורתי אם ברצונם לשרוד במאבק כנגד כלי תקשורת אחרים. וכך צריך להיות עם המשוררים המודרניים אם הם חפצי חיים .
א.א. :יש לכם אידיאולוגיה ספציפית מאחורי כתב העת ?
יניב: לא ממש חוץ אולי מהצורך לפתוח כמה שיותר את השער לפני הפריפריה והשוליים והמשוררים שבדרך כלל לא מגיעים כלל לתודעה הציבורית
אנחנו מקבלים כל מה שמוצא חן בעינינו ואנחנו חושבים שיש הרבה סוגים של שירה טובה אבל הבעיה איך להגיע לקוראים רבים ולכן אנחנו מוכרים את כתב העת במחיר נמוך מאוד . הגיליון נמכר במחיר עלות בלבד . בחנויות נמכר ב15 ש"ח ובארועים שלנו כאשר הוא נמכר ישירות לצרכן המחיר 10 שקלים. יש גם אפשרות להזמנות ברשת דרך האתר 15 שקלים כולל משלוח עד הבית. לטעמי גם בכך אנחנו מאתגרים את עולם השירה העברית כפי שהוא כיום מבחינת זמן כתב העת יצא כל ארבעה חודשים. ואנחנו מקווים שנוכל לשמור על קביעות למשך שנים רבות .

הרעיון של הוצאת השירה להמונים אינו חדש אנחנו מוצאים אותו גם בכתבי העת האחרים כמו מאגמה ואלמנך ומעיין .אבל לאנשי"דקה" יש כאן רעיון מעניין שאינו קיים כל כך אצל קבוצות אחרות. הם היגיעו למסקנה שעל המשוררים לחזור אל המקורות והמקור של המשורר זה כמופיע.

דהיינו הפירסום של השיר בכתב וברשת אינו חשוב כל כך אם המשורר אינו יודע להציג אותו כמופיע גם בצורה מבדרת ומרתקת לפני קהל חי בדומה לשחקן ולסטנדאפיסט ולמספר הסיפורים.

יש כאן ללא ספק תפיסה שונה ורעננה ( וגם עתיקה מאוד, הומרוס המשורר היווני הקדמון  היה קודם כל מופיע וזכה קודם כל להצלחה כי ידע לבדר את הפתרונים שלו ורק אחר כך נכתבה שירתו .)  של תפקיד המשורר ודרך אפשרית להוציא אותו מבית הקפה והברנז'ה המצומצמת שבה כולם מכירים את כולם אל הקהל הרחב .כמובן זה אומר שהמשוררים המצליחים באמת יהיו אלו שיודעים להציג את יצירותיהם בצורה חיה במיוחד בניגוד לאחרים שאולי אינם מוכשרים כל כך . האם נראה לעתיד מעמד חדש של משוררים כוכבים שימשכו קהל להופעותיהם בהקראה ובמשחק של שירה ?

המגזין עצמו כולל מגוון שירים שרובם לא נישארו בזיכרון מלבד השיר הפותח על ישראל של ערן צלגוב  ומאמר מעניין מאוד של המשוררת וחוקרת הקבלה חביבה פדיה על הדיבור כאמצעי של יצירה ( המנוגד לכתב ),נושא רלבנטי בהחלט לקבוצה ששמה חשיבות רבה כל כך על השירה כמופע שבעל פה .
אבל יהיה זה מטופש לנסות להעריך ולשפוט כתב עת רק על סמך הגיליון הראשון שלו שהוא לרוב בגדר "פילוט " שהוא כמעט תמיד נחות לעומת הגיליונות הבאים .השאלה היא תמיד עד כמה יצליחו העורכים לשמור על "נשימה ארוכה " ו "חזון" ברור שהולך ומתפתח ומתחזק מגיליון לגיליון לפרסם יצירות טובות בכל גיליון ויכולת לגלות ולפתח לאורך זמן יוצרים חדשים.
ובעניין הזה פסק הדין עדיין לא נקבע לגבי "דקה ".

קישורים רלבנטיים

האתר של "דקה" בפייסבוק

דוגמאות מ"דקה"

 

"פה ושם בארץ ישראל ": שירי לב ארי על קבוצת "ינשוף האבן"

"
דפנה ארד על דקה

צאלה כץ על דקה

השיר  הפוליטי מאתגר את האמת :עמיר סגל מנתח את "דקה" 

 

אנשי מגזין "דקה" בעת מופע שירה חי.

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

15 תגובות על “השירה כמופע חי-על כתב העת לשירה "דקה"”

יפה לבעז לדבר בשם כולם וגם לשים תמונה של עצמו
מה עם קצת פרגון לערן?
ואולי קצת לדייק יותר עם השם של כותב השיר הפתוח, העורך השלישי שנעדר מהראיון….
שמו ערן צלגוב. לא בעז צ'לנוב, ואפשר היה לפחות לדייק בשם שלו, אם לא שמתם תמונה שלו.

אבל הנה ככה מתחילים האגואיזם להסתיר את החברות שמאחורי שותפות. צפו פיצוץ.

כמה גיחוך! המרואיין הנחמד מספר לנו שלא כולם תל אביביים. יש גם מישהו בניו-יורק… אם אין תל אביב, תאכלו ניו-יורק… ואני לתומי חשבתי שמשורר אמור להיות רגיש…

אורי –
מהכרות עם החומר האנושי,
ערן לומד בניו יורק, ולא עבר לניו יורק. לפחות חמישה חודשים בשנה האחרונה היה בארץ לקידום נושאים שונים כמו העיתון. חוץ. מזה, רגישות איננה נמדדת במקום ממנו אתה כותב, אלא בדברים אחרים… רבים ממשוררינו נמצאים פה, ואינם מרימים קול זעקה.

לדביר, אני מבין: לא רק שהוא יכול לחיות בניו-יורק היקרה, אלא שהוא מסוגל לממן לעצמו שם גם לימודים…
איני טענתי, שערן אינו רגיש. איני מכיר אותו. כל מה שטנעתי הוא שמגוחך לעטות כתר של "פריפריה" בשעה שחיים בניו-יורק… היומרנות נטולת כיסוי…
אבל אולי כדאי שאתקן בעקבות ההערה שלך: אם אין לחם, תאכלו עוגה בקפה מול האוניברסיטה בניו-
…יורק

אלי, אם כבר העלת את הנקודה של המשורר כפרפורמר חבל שלא התייחסת למאמר החשוב של ערן צלגוב על סלאם פואטרי שפורסם בכתב העת המקוון 'שחרזדה' (שמשום מה תמיד נשמט מרשימת כתבי-העת החדשים בבלוגים שלך)
בקישור להלן יש גם קטעי וידיאו של הסלאמרים המפורסמים בעולם. כדאי להציץ.
הבשורה החדשה בשירה או מות השירה? – ערן צלגוב על סלאם פואטרי
ועוד וידיאו מצוין – בדף התוכן של מדור הסאטיר הלבן
דף התוכן של הסאטיר הלבן

משום מה מאמרו החשוב נשכח ממני.
אבל אולי זה בגלל תחושה של אכזבה ,אני הייתי מעדיף לחשוב שמדיניות המשורר כפרפורמר היא רעיון מקורי של אנשי "דקה " ולא עוד העתקה של רעיון אופנתי מניו יורק.

ערבי הסלאם פואטרי אינם תואמים לרעיון שלנו לגבי השירה כמופע. הסלאם פואטרי היא תופעה מעניינת בפני עצמה, אך הדגש של תופעה זאת הוא יותר על התחרותיות והמופע מאשר על השירה. השיר לטעמנו צריך לעמוד גם כאשר הוא לא מוקרא, אך שיר טוב שמוקרא טוב הוא חוויה מיוחדת, ושונה מקריאת שיר בלב.
בעז

חבל לחפש מקוריות בכל דבר. מקוריות הוא עניין רגעי – של הרגע הראשון – ומה אח"כ?
אנשי 'דקה' לא יוצרים בוואקום ויש כל מיני ז'אנרים של הקראות שירה, ביניהם גם סלאם פואטרי היחסית חדש, שמחלק הם מושפעים ומחלק אולי לא וכנראה גם נכנס מימד אישי שלהם.
אני מניח עם זאת, שכל אירוע יוצר משהו מקורי מעצם היותו אקסמפלר אחד ויחיד, מפגש ייחודי בין אמנים וקהל.

שלום יקיריי,
כן אני בניו יורק. לומד. לא על חשבונכם.
גדלתי כל החיים בבאר-שבע. לא מתבייש ולא טוען לאפלייה.
מה שחשוב להבין – עבדתי קשה כדי לזכות במלגה שתאפשר לי ללמוד בניו יורק. גדלתי ולמדתי בבאר=שבע.
אני באר-שבעי – עכשיו בניו יורק – האם יש בכך בעיה?

מה שחשוב יותר מכך – ש"דקה" איננה עוד במה לאנשי המרכז בלבד. היא במה לכל מה שמרעיש לך באוזן מהמרחב שלנו. אז אני לא דוגמא לפריפריה… כן אני לומד בניו יורק.

אבל, קראו "דקה" ותחליט בעצמך מה דעתך.

בימים אלו יצא לאור הגיליון הרביעי של"דקה" ובתוכו מתפרסם מחזור שירים מעניין שלאחד מעורכי "דקה" ערן צלגוב העוסק בדינוזאורים כמטאפורה למצב האנושי .
מחזור זה הועלה גם לאתר זה
ראו
הדינוזאורים מחכים :מחזור שירי דינוזאורים
http://www.notes.co.il/eshed/49490.asp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

eight + 19 =